מטבח המסעדה, אותו חלל שפעם היה נסתר מהעין, הפך בשנים האחרונות למושא בחינה אינסופי. סדרות ותחרויות ריאליטי רבות מספור, סדרות הטלוויזיה (המוערכת והפופולארית שבהן היא "הדוב"), וסרטים תיעודיים רבים שנעשים כל שנה (רק על מסעדת "נומה" בקופנהגן נעשו לפחות שני פיצ'רים תיעודיים). הקולנוע העלילתי משתמש במטבח המסעדה כנקודת מוצא למגוון תמות וז'אנרים. מהרהור פרובוקטיבי על רוח וחומר ("הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" של פיטר גרינאווי), קומדיה אנימציה המיועדת לכאורה לילדים ועוסקת ביצירתיות, אותנטיות והיראות ("רטטויי" של בראד בירד), בחינה מעודנת ויפה של מערכת יחסים זוגית-יצירתית ("הקדירה" של טראן אן הונג) או סאטירה מעמדית רווית הומור שחור ("התפריט" של מארק מיילוד). אלו, כמובן, רק דוגמאות ספורות. נדמה כי בתרבות הפופולרית העכשווית הפך מטבח המסעדה לאחת הזירות החשובות לבחינת אספקטים של התרבות, החברה והפסיכולוגיה האנושית.
"לה קוצ'ינה" – טריילר
(צילום: באדיבות קולנוע לב)
דוגמה מוקדמת, שלא לומר חלוצית, התרחשה דווקא בתיאטרון. ב-1957 עלה The Kitchen, מחזה שנכתב על ידי המחזאי היהודי-בריטי סר ארנולד וסקר. במת התיאטרון הפכה למטבח של מסעדת "טיבולי" בלונדון, שבה העובדים מגיעים משלל ארצות אירופאיות – בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה. הצגה ריאליסטית של הפעולות וההיררכיות מאחורי הקלעים של המסעדה שבה משולבים צירים דרמטיים שעוסקים ביחסים בין העובדים. בגלל אופיו הקוסמופוליטי של המטבח נוצרו חיכוכים הנובעים מהמנטליות התרבותית השונה. כך המחזה שילב בין רגישות חברתית סוציאליסטית למעמדות ולעיצוב מיקרוקוסמוס של החברה האירופית "החדשה" בעשור שלאחר מלחמת העולם השניה.
המחזה של וסקר זכה לפופולאריות רבה והועלה שוב ושוב בבריטניה ובארצות רבות נוספות. הוא עובד לקולנוע ב-1961 לסרט שבויים על ידי ג'יימס היל, ושוב ל-BBC ב-1977 במסגרת "מחזה השבוע". מטבע הדברים כל עיבוד של המחזה, בכל ארץ ובכל תקופה, מחייב מידה של כיוונון העלילה והקונפליקטים. הסרט "לה קוצ'ינה" (La cocina) מעבד את המחזה של וקסלר תוך שינויים והתאמות המותירות לא יותר מאשר הדים עמומים למחזה המקורי.
המעבר בין תיאטרון לקולנוע מאפשר להשתמש בכלים כמו תנועות מצלמה, טכניקות צילום מסוגננות ועריכה כדי להעצים את האינטנסיביות הדרמטית שהייתה במקור ולהדגיש נושאים וסמלים. היציאה מהבמה המוגבלת מאפשרת לשלב מרחבים של המסעדה החורגים מהמטבח, ואף לשלב מרחבים מחוץ למסעדה. כך מושגת הבנה שלמה יותר של האופרציה המורכבת של המסעדה, ויש זירות נוספות להתפתחות הקונפליקטים הדרמטיים.
חשוב לא פחות הוא השינוי הגיאוגרפי במעבר מלונדון לניו-יורק, ובזמן מסוף שנות ה-50 להווה. שניהם מביאים אותנו למסעדה ניו-יורקית, הפועלת בסדר גודל ובאינטנסיביות החורגים במידה רבה ממה שקיים במחזה המקורי. במקום המיקרוקוסמוס האירופי שלאחר המלחמה, כאן המטבח הופך לזירה שבה מהגרים מקסיקנים, רובם במעמד חוקי מפוקפק, מהווים חלק משמעותי מהעובדים במטבח. המסעדה ככלל, והמטבח בפרט, מציפים את ההבדל בין האמריקאים הלבנים-מקומיים, ובין המקסיקנים שבחרו לעזוב את מולדתם. המחזה של וקסלר מעוצב מחדש כבחינה של השאיפה המקצועית המשולבת ומונעת על ידי החלום האמריקאי, והאופן המתסכל בו חלום זה עשוי לחמוק ממימוש עבור המהגרים. תוצאות הבחירות האמריקאיות מהשבוע שעבר, אלו שיכולות להביא להרעה משמעותית בחייהם של עובדים זרים בארצות הברית, מוסיפות אלמנט אירוני ועגום לצפייה בסרט.
העלילה של "לה קוצ'ינה" נוגעת בכמה ז'אנרים – יש אלמנט של חניכה, יש אלמנט רומנטי ויש אלמנט בלשי, אבל הזיקה הז'אנרית המשמעותית ביותר היא לסרט מלחמה. כאילו מדובר בסיטואציית קרב שבה "אמריקאיים מדרג ב'" צריכים להילחם כתף אל כתף יחד עם אמריקאים לבנים, והקושי הנובע מקיומם של פערים וחששות שאינם ניתנים לגישור. ההשוואה לז'אנר סרטי המלחמה היא גם רמז לרמת האינטנסיביות של הסיטואציות המוצגות. לא צריך לשכנע את מי שראה את פרק הסיקוונס-שוט של "הדוב", או את חצי השעה הראשונה של הכנת אוכל ב"הקדירה", עד כמה העבודה במטבח, באינטנסיביות והיצירתיות שלה, מזמינה ווירטואוזיות טכנית וסגנונית. ב"לה קוצינה" יש סגמנטים שמופרדים באופן מובהק בתפיסה סגנונית ספציפית המניעה אותם, לעיתים המימוש של תפיסה זו מוקצן עד גבול הבומבסטי. כך דווקא ההתרחקות מה"תיאטרלי" לכלים קולנועיים מחזירה את הצופים למלאכותיות תיאטרלית.
העלילה מתרחשת במהלך יום בודד במטבח מסעדה ששמה הוא "הגריל", והיא ממוקמת באזור הטיימס סקוור (המכונה, באופן ראוי הרבה יותר לסרט, "הל'ס קיטצ'ן"). מסעדה עם תפוקות בסדר גודל תעשייתי, ומחויבות לסטנדרטים התואמים את הציפיות של הלקוחות. לא מקום להבעה אישית מעודנת של האדם שעומק מאחורי הצלחת, אלא פס-ייצור חסר רחמים.
העלילה מבליטה מספר דמויות ובראשן פדרו (ראול בריונס), טבח מוכשר שהגיע ממקסיקו. החלום האמריקאי שלו הוא לא רק לממש את כישרונו, אלא גם את הקשר הרומנטי שיש לו עם מלצרית אמריקאית לבנה ואם חד-הורית בשם ג'וליה (רוני מארה). זמן קצר לאחר תחילת הסרט נגלה שהיא בהיריון מפדרו, ושבאותו יום היא אמורה לבצע הפלה. פדרו אמור לסייע לה לממן זאת, אבל יש לו ספקות מהותיים לגבי ההחלטה. הרגשות כלפי ג'וליה נגועים באינטרס של הורות לתינוק אמריקאי עבור מי שאין לו זכויות שהייה ועבודה בארצות הברית. פדרו הוא בחור אינטנסיבי שנוטה לתגובות לא צפויות – על המנעד שבין כריזמטיות סוחפת לחוסר יציבות. ביום הקודם סכסוך ממושך שיש לפדרו עם טבח לבן וסר פנים בשם מארק (ג'יימס ווטרסון) הוביל לשליפת סכין. סביר להניח שיהיה לכך המשך גם ביום העבודה שבו אנו צופים.
המהלך העלילתי השני קשור לבן-דור שני להגירה ממקסיקו. לואיז (אדוארדו אולמוס) שמשמש כמנהל זוטר במסעדה, ועליו פוקד בעל המסעדה המאיים ראשיד (עודד פהר, הישראלי) לחשוף את זהותו של מי שגנב 800 דולר מהכנסות הערב הקודם. לואיז ממוקם בעמדת הביניים של זהויות וההיררכיה במסעדה.
הדמות שאיתה אנו נכנסים לעלילה היא של אסטלה (אנה דיאז) שפית מקסיקנית צעירה, שהופנתה ע"י אמו של פדרו, כדי שבנה יעזור לה להשתלב במסעדה. היא הטירונית שדרך עיניה ניחשף לאופרציה המשוכללת, ליחסים שבין הטבחים והמלצריות, ולדמותו של השף הראשי (לי סלרס) שמתנהל במטבח כמו קצין שבע קרבות, שנאלץ לפקד בזמן מלחמה על מחלקה מסוכסכת של חיילים.
"לה קוצינה" הוא סרט גדוש ולא קצר (139 דקות), יש בו משלבים רגשיים שונים וטונים ז'אנריים. רגעים של פיוט (או "פיוט" – כשהם יותר מדי מאולצים), וסצנות אינטנסיביות שחלקן מטלטל וחלקן גודש עודף שהיה נשכר מקצת ריסון. התסריטאי-בימאי המקסיקני אלונסו רואיזפלסיוס היה אחראי על עיבוד והשינוי המשמעותי של המחזה, ועל עבודת הבימוי הלא אחידה. גם אם "לה קוצ'ינה" מערבב יתר על המידה את הווירטואוזי עם הבומבסטי, הוא בהחלט מומלץ לצפייה.
