בשנת 1991 ביים ג'ים ג'רמוש את "מונית לילה", אנתולוגיה קולנועית שהורכבה מחמישה סיפורים המתרחשים במוניות במקומות שונים בעולם, באותו לילה. האפיזודות התבססו על דינמיקות שמתפתחות בין נוסעים אקראיים ונהגי המוניות האוספים אותם לרכבם, והופכות לסדרה גלובלית של סיטואציות אינטימיות ומרגשות. קשה שלא להיזכר בסרט הזה כשצופים ב"המושב האחורי" (Daddio), מאת הבמאית-תסריטאית כריסטי הול.
המושב האחורי - טריילר
( באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"המושב האחורי" החל כמסתבר כתסריט שאיש לא רצה להפיק, ואז הוגש כמבחן קבלה לבית הספר הגבוה לאמנויות, ג'וליארד, שם הוא עורר את תשומת לבו של ראש מגמת מחזאות. בעקבות התלהבותו התסריט חזר לשוק והפך לאחד מאותם תסריטים ב"רשימה השחורה": רשימה של תסריטים, מחזות ופיילוטים שיש באזז סביבם אך מתקשים למצוא את דרכם להפקה, והיא מיועדת לעיניהם של אנשי התעשייה. כאשר התסריט נחת בידיה של דקוטה ג'ונסון, היא זו שהציעה להפיק אותו, ועל הדרך לשחק את אחד משני התפקידים שהוא מציע. היא גם זו שהעלתה את שמו של שון פן, שלהפתעתה של הול – נעתר.
3 צפייה בגלריה
בין סרטים על זלנסקי ונשים שננשכו בידי עכביש, יש גם כאלה. שון פן ודקוטה ג'ונסון, מתוך "המושב האחורי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"המושב האחורי" הוא מה שנקרא Two Hander, סרט או מחזה המיועדים לשני שחקנים בלבד. מי שזוכרים את סרטו הנפלא של לואי מאל, "ארוחת הערב שלי עם אנדרה" (1981), שבו אנשי התיאטרון וולאס שון ואנדרה גרגורי אוכלים יחד ארוחת ערב במסעדה ומשוחחים על אמנות – מבין למה לצפות. סרטה של הול מתרחש רובו ככולו במונית שעושה את הדרך משדה התעופה JFK למידטאון מנהטן. במושב הנוסעת יושבת אישה צעירה (ג'ונסון) שמזוהה בכותרות כ-Girlie, ואילו הנהג שמסיע אותה לכתובתה הוא קלארק (פן), שעבורו זוהי הנסיעה האחרונה לאותו לילה. מה שמתחיל כשיחה שגרתית בין נהג שמחכה כבר לסיים את המשמרת ונוסעת שלא ממש אכפת לה לדבר, נהפך לנסיעה שבמהלכה שני הזרים האלה ייחשפו זה בפני זו, יותר מכפי שציפו.
מאתגר לנהל סרט שמתרחש כולו במרחב מצומצם אחד, בעיקר אם זה אינו מאפשר לדמויות לנוע בתוכו אלא להיפך – כובל אותן למקומן, קשורות בחגורות בטיחות. הול מוצאת דרך להפוך את הנסיעה הזו לסרט באורך מלא כאשר היא תוקעת את המונית בפקק תנועה שנגרם בעקבות תאונה. משך דקות ארוכות פן וג'ונסון פשוט יושבים שם מבלי שהמכונית זזה ומפטפטים (למעט הפוגה קצרה לצרכי השתנה בשולי הכביש). מבטה הכמהּ של ג'ונסון אל הטלפון הנייד שבתיקה, ואחר כך ההתכתבויות שהיא מנהלת עם גבר ששולח לה Dick Pic מעניקים לנסיעה הזו מימד מסתורי. אבל אל תעצרו את נשימתכם: זה בדיוק מה שאתם חושבים, ולא ייקח זמן רב לנהג המונית לערער את המחיצות המקובלות. עובדה: הוא פותח את החלון המפריד בין מושב הנהג והנוסע, בעוד שהיא מצידה מסירה את מקטורן העור שלה – כדי לספק לה ניתוח "מזהיר" של אישיותה ומערכת יחסיה עם גבר נשוי ומבוגר ממנה.
וזו, אולי, הבעיה העיקרית של "המושב האחורי". הוא צפוי, ובכן, כמו נסיעה מ-JFK למנהטן וכמו הפקקים במהלכה. אם חשקה נפשכם בסיפור על גבר ממעמד הפועלים שמסביר לאישה צעירה ממנו את תסביך האב (מכאן משחק המילים שבשמו המקורי של הסרט, Daddio) הרודף אותה – קיבלתם. ולמי שזה לא ברור, מדובר באשת תוכנה שמסבירה לנהג במילים פשוטות את התורה הדיגיטלית כולה דרך דימוי של אמת ושקר. היא זו שחיה בשקר; הוא זה שבמחיר הנסיעה יעניק לה גם שירות פסיכולוגי אינסטנט. הסרט בעיקר גורם לך לתהות מדוע היא ממשיכה לדבר איתו בפתיחות שכזו – ישנו שם גם סיפור על אחותה המבוגרת ממנה שגידלה אותה, אבל שנים של ניכור הפרידו ביניהן – ועד כמה אנשים יכולים לשתף זה את זה בחייהם משך נסיעה אחת. לעיתים אתה תוהה האם היא באמת מופתעת מהדברים שהוא אומר לה, ולמה אין רגע שבו היא פשוט מבקשת ממנו להפסיק לדבר ולשים גלגלצ.
3 צפייה בגלריה
אפשר לשים רדיו לב המדינה? תודה, נשמה. מתוך "המושב האחורי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
סרטה של הול (שגם כתבה את התסריט המעובד של "איתנו זה נגמר"), על אף המינימליזם שלו, הוא שאפתני מאוד. על פניו, הוא מבוסס על סיטואציה מאוד לא "קולנועית", אבל בפועל קולנוע אמיתי הוא (גם) כזה שמתמקד בפניהם של בני אדם ומאפשר להבעותיהם ולניואנסים הדקים שלהן לרתק ולרגש אותנו. הכימיה בין ג'ונסון ופן בהחלט שם, וזה נמדד, בין היתר, דרך הנכונות שלנו להיות חלק מהמסע שלהם, להאזין לשיחתם ממש כאילו אנו יושבים באחד המושבים שלידם, ולהתבונן בהם. הכימיה הזו גם משכיחה מאיתנו את מלאכותיותה של הסיטואציה ואת המבנה התיאטרלי מדי של הדיאלוג ביניהם.
הבחירה הדרמטית בגבר ש"מסביר" לאישה צעירה ממנו את מצבה – לא לוקח הרבה זמן עד שמתברר שמקורה הוא בכלל מעיירה קטנה "בבית השחי" של אוקלהומה – מייצרת דינמיקה רגשית שבלונית ואפילו מקוממת. מהלכו של המסע הלילי הזה הוא במעין תחרות של מי אכל יותר חרא בחיים בין Girlie – איזה כינוי מעצבן – וקלארק, ולא צריך להיות בוגר בית הספר למחזאות בג'וליארד כדי לנחש מי הוא המנצח. סרטה של הול הוא דרמה קאמרית קטנה, מהסוג שכמעט ולא רואים בקולנוע, ועל כן חבל שהוא לא מעז מעט יותר. הכל פשוט כתוב כמו שצריך, על פי הכללים, בלי ששום דבר מפתיע יאתגר אותנו. בסופו של דבר, "המושב האחורי" מסתכם במשיכת כתף אגבית, ותו לא.
