פיל גדול, או אולי בעצם קניבל צמא דם ועצמות, עמד אתמול (ו') במרכז חדר מסיבות העיתונאים של פסטיבל ונציה, ואיש לא העז לגעת בו. במסיבת העיתונאים של Bones and ALL, דרמת התבגרות על אהבתם של צעירים קניבלים, אף אחד מהעיתונאים לא הפגין אומץ ולא שאל את הבמאי לוקה גואדנינו והכוכב טימותי שאלאמה על החיבה לקניבליזם שיוחסה לחברם, הכוכב ההוליוודי ארמי האמר, איתו הם שיתפו פעולה ב"קרא לי בשמך".
בשנה שעברה דלפו לרשת סרטונים בהם האמר נראה שתוי ומסומם וגם התפרסמו תכתובת עם נשים בהן הוא מביע פנטזיות מיניות קניבליסטיות ("אני קניבל ורוצה לאכול אותך"), מה שהביא להסרתו מפרויקטים והוא למעשה איבד את מקומו בתעשייה.
החשש להיכנס לרשימות השחורות של האולפנים הגדולים, תאגידי הבידור, הסוכנים והיחצנים, שיתק וסירס אפילו את נציגי ונציגות גופי תקשורת נכבדים וחזקים, כמו "ניו יורק טיימס" ו"סקרין דיילי". אפילו העיתונאים האיטלקיים נמנעו מלהביך את גואדנינו ושאלאמה.
רק ג'ו אוטיצ'י, כתב "דדליין", שראיין בשבוע שעבר לאחרונה את גואדנינו לכבוד הפסטיבל אזר אומץ לעשות זאת. וזה מה שהיה לבמאי האיטלקי לומר בנושא: "החיבור בין הסרט החדש שלי לבין הפרשה של ארמי האמר והטענה שעשיתי אותו בעקבות ארמי, זה לא משהו שחשבתי עליו. הבנתי את זה אחר כך, כשהתחילו לספר לי על כמה מהרמיזות שעלו במדיה החברתית. הפרויקט הזה - שהיה בתחילה ספר פופולרי של קמיל דה אנג'ליס - היה בפיתוח כמה שנים לפני שהתסריטאי דייב קייניץ', הביא אותו לפניי ב-2020. מיד נמשכתי לדמויות הללו שאיבדו את כל זכויותיהן וחיות בשולי החברה. כל קשר לדברים אחרים קיים אך ורק בעולם המדיה החברתית, בה איני מתעסק.
"אין כל קשר בין 'חשיפת השחיתויות' הדיגיטלית והרצון שלנו לעשות את הסרט. והניסיון להצביע על קשר שכזה, צריך לזכות במשיכת כתפיים בלבד. הייתי מעדיף שנדבר על מה שהסרט מנסה לומר מאשר על דברים שאין להם כל קשר אליהם".
Bones and ALL מתחרה על פרס אריה הזהב, אחד הפרסים היוקרתיים והנחשבים בעולם הקולנוע. הסרט הוא גם אחד היותר מדוברים, מעוררי עניין והשנויים במחלוקת במהדורה ה-79 של הפסטיבל. אלפי מעריצות ומעריצים ארבו אתמול שעות לצד השטיח האדום בתקווה ללכוד סלפי או חתימה של שאלאמה ("חולית"), אולי הסטאר הצעיר הכי לוהט כעת בהוליווד. וגם כאן, כמו ב"קרא לי בשמך" הוא לא חושש לחרוג מהשגרה ולקחת סיכונים.
העלילה מתרחשת בשנות ה-80 ומביאה את סיפורה של מארין (טיילור ראסל), צעירה מעורבת, שאביה נואש מהיותה קניבלית ומשאיר אותה לבדה. האב מותיר לה קלטת ובה פרטים על עברה ועל הזהות של אמא שלה, אותה מעולם לא פגשה. במסע שלה במערב התיכון של ארה"ב היא פוגשת קניבל מבוגר, שנותן לה עצות והופך להיות המנטור שלה.
ואז מתפרץ לחייה לי - נער יפיוף (שאלאמה) שאף הוא חובב בשר אדם והשניים מתאהבים והצופים עוקבים אחרי המסע הדרמטי והרומנטי. "זהו סיפור על צעירים מבודדים להחריד, נטולי זכויות, עדיין ללא זהות שמוצאים את האישוש למי שהם דרך המראה שמשמשת להם האהבה והמבט אחד של השני", אמר אתמול שאלאמה. "מבחינת לי תחושת האישוש חזקה בהתחלה וכפי שרבים אחרים חוו גם הם באהבה היא עלולה להפוך לתחושת נרדפות וחוסר אונים".
כששאלאמה נשאל על משפט בסרט שאומר שהאהבה משחררת. והאם הוא מסכים איתו. הוא השיב: "וואו, זו שאלה יפה. אומנם שאלה מאוד אישית, אך גם מאוד יפה. אני לא יודע, אני חושב שאין ספק שברמת האהבה בין חברים ומשפחה - כן. יש לי חברים וקשרים נהדרים. אני מרגיש שגם עם לוקה וגם ביחסים הטריים שלי עם טיילור האהבה הזו חזקה. ברמת סוגי האהבה האחרים אני עוד צעיר מאוד והייתי רוצה לעבור מהאהבה של לי ומארין - הסוג שמאשש לך שאתה ראוי לאהבה - בתקווה למשהו בהיר בהרבה".
שאלאמה גם העיד שתקופת סגרי הקורונה עזרה לו להתכונן לתפקיד ולהתחבר לדמות. "אני חושב שהבדידות שהדמויות שלנו חשות בסרט דומה למה שכולנו חווינו בקורונה ובבידוד החברתי הקיצוני שהגענו אליו. אומנם אנחנו כבני אדם איננו יצורים נרקיסיסטים שרק צמאים לתשומת לב, ובכל זאת אתה חייב את ההקשר האנושי כדי להבין מי אתה. אני חושב שבשלב הזה הרגשתי התפכחות שדומה לזו שאני חווה בסרט".
שאלאמה גם היגג על שיפוטיות. "טיילור בקטע של בריאות הוליסטית, אז שאלתי אותה אם הייתה יכולה לרקוח שיקוי קסמים, מה היא הייתה מכינה. היא אמרה שהייתה רוקחת שיקוי שלוקחים כל בוקר ושמונע ממך לשפוט אנשים אחרים ולהישפט בידם. ברוח האמירה הזו להיות אדם צעיר כיום - או להיות אדם צעיר בכלל, אם כי אני יכול להעיד רק על הדור שלי שנתון תחת ביקורת חריפה.
"אני לא יכול לדמיין איך זה לגדול בתוך נחיל של מדיה חברתית. זו הייתה הקלה של ממש בעיניי לשחק בשנים האחרונות דמויות שחיות בתקופות עבר, מתמודדות עם דילמות פנימיות, מבלי שיש להן את היכולת ללכת לטוויטר, אינסטגרם או טיקטוק שיעזרו להן להבין לאן הן שייכות. אני לא שופט כמובן - אם אתה מצליח למצוא את 'השבט' שלך שם, הרי זה מבורך - אבל אני חושב שקשה לחיות היום. מריחים את ההתמוטטות החברתית באוויר, ומבלי להישמע סנוב - זו הסיבה שאני גם מקווה שיש לסרטים כמו שלנו משמעות. זה תפקידו של האמן, לפחות כך אמרו לי, לשים את הזרקור על מה שקורה מסביבנו".
בדרך לאופיר עוצרים בוונציה
אתמול נערכה בוונציה גם הקרנת הבכורה החגיגית של "ולריה מתחתנת", סרטה של הבמאית מיכל ויניק. הסרט המועמד גם ל-14 פרסי אופיר מתחרה במסגרת החדשה "אוריזונטי אקסטרה", המתמקדת בטרנדים חדשים בקולנוע העולמי.
במרכז העלילה של "ולריה מתחתנת" ניצבת כריסטינה אזרחית אוקראינית שהתחתנה עם גבר ישראלי אחרי היכרות באמצעות האינטרנט וחיה איתו כבר ארבע שנים. בעוד שנה כריסטינה תקבל אזרחות ישראלית רשמית שתהפוך אותה לאזרחית ישראלית שוות זכויות. עד אז, היא מקווה להביא לפה גם את אחותה הקטנה ולריה, אותה לא פגשה כבר שלוש שנים. ולריה עומדת ללכת בעקבות אחותה ולהתחתן עם גבר ישראלי. ולריה מגיעה לישראל לפגוש את בעלה המיועד, אבל היא לא עשויה מאותם חומרים של אחותה, ושתי האחיות נאלצות לשקול מחדש החלטות שהתקבלו מזמן.
על השטיח האדום צעדו לצד ויניק כוכבי הסרט, אברהם שלום לוי, לנה פיירפלד ודאשה טבורורנוביץ', המפיקים אמיר הראל ואיילת קייט (למה הפקות), הצלם גיא רז והמוזיקאית דפנה קינן, שחתומה על הפסקול. הסרט ויוצריו התקבלו בתשואות רמות וממושכות.
בימים הקרובים יוצג בפסטיבל הסרט התיעודי "ימי תום" של הבמאי גיא דוידי, שמשתתף בתחרות השנייה בחשיבותה "אוריזונטי" ומביא יומנים אישיים ומכתבים של חיילי צה"ל, שמצאו את מותם במהלך שירותם הצבאי. הכתבים מציגים את הסערה הפנימית שהיו שרויים בה ואת תחושת הזרות שחשו בתוך העולם הצבאי. בסרט שזורים קטעי וידאו שצולמו בידי חיילים, רגעים מכוננים, החל מהילדות ועד הגיוס לצבא, וכן קטעי ארכיון ביתיים של החיילים שמתו, החושפים את אובדן התמימות.
