מספיק לכם בן אדם אחד במשפחה שמחזיק בדעה פוליטית הפוכה, ואתם הולכים להיות בבעיה בחגים
"לא מדברים פוליטיקה ליד שולחן החג, בסדר?" זה היה הוואטסאפ שהשאירה, לכל הקבוצה המשפחתית, גיסתי שתחיה בפאלו־אלטו – למעשה כבר כמה עשורים שהיא חיה שם, אבל עכשיו הם בביקור בארץ – רגע לפני שכולנו התכנסנו לערב ראש השנה.
"ברור, ברור", הינהנו כולנו בהודעות החוזרות ובסטיקרים של בן גביר והיטלר מסמנים לב עם אצבעות הידיים.
היא לא מבקשת בלי סיבה, כמובן; אחד מבני המשפחה – לא משנה כרגע שם ודרגה – סובל מזה שנתיים ממוגבלות שמקשה על תפקודו במצב ישיבה עם בני משפחה: הוא הפך לימני. על מלא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בהתחלה היו רק סימפטומים קלים וכמעט בלתי מורגשים – פה ושם איזו הערה נבזית בעניין דנה וייס, מדי פעם איזה הרהור בעניין דונלד טראמפ שלא כלל רק קללות וצחוקים – אבל תוך זמן קצר המצב החמיר והאיש הפסיק לחלוטין להאמין בהתחממות הגלובלית ובתקשורת המיינסטרים, ונפל עמוק בגדי טאוביזם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לא משנה כמה התווכחנו איתו, רבנו איתו, הפסקנו לו את קצבת הכבד הקצוץ בארוחות חג – הבן אדם רק הלך עוד ועוד ימינה, כמו גלגל תקול בעגלת סופרמרקט משוגעת. הוא התחיל לקרוא כתבי עת שמפרסמים ארגונים עם שמות כמו "מידה", "כנגד מידה" ו"אין במידה", התחיל לחשוב שהנשיא ביידן לא לגמרי בהכרה – דעה שעומדת בסתירה מוחלטת לדברים שאני עצמי לא ודאי לגביהם – ובאופן כללי הוא לא בטוח בכלל שנתניהו הוא הרע שבכל העולמות.
ימני, בקיצור. ואדם שאני ממש אוהב חוץ מהעניין הקטן הזה.
אחרי שפנינו לו עורף בצורה מסודרת, הגיעו ימי הניסיון לסטטוס קוו; בכל זאת, אחים אנחנו – או לפחות קרובי משפחה מדרגה בינונית – ולא ייתכן שכל ארוחה משפחתית תסתיים, שלא לומר תתחיל, בפיצוץ.
אז בלי פוליטיקה ליד השולחן.
ואין לנו שום בעיה עם זה. כולנו במשפחה, בסך הכול, אנשים משכילים, מנוסים, רחבי אופקים – אנחנו העגלה המלאה, כן? יש בלי סוף נושאים שעליהם אנחנו יכולים לדבר גם בלי פוליטיקה. באמת, לא חסר.
למשל, אה, תפוחי האדמה האלה ואיך אמרת שאת מכינה אותם, עם פירורי לחם? זה מה שנותן את הקראנצ'יות? איזה יופי. חייבים לנסות פעם. והלחם? זה מחמצת? באמת? לא מרגישים בטעם. והפבלובה? כמה ביצים שמת במרנג? ותגידו, ראיתם משהו טוב בזמן האחרון? ראיתם "האחת"? איזו סדרה, וואו. והמונולוג של גיל רגב בסוף על איך אין יותר בושה –
אה, סליחה. סליחה. לא ניכנס לשם. הנה, מחליפים נושא. בבקשה.
אז אתם נוסעים השנה בסוכות? יוון? מה, אתונה? נורא נחמד. מה, לכל חול המועד? מה תעשו שם כל הזמן הזה? מסתכלים על דירות? לא עדיף כבר לקנות בלפקדה? כולם קונים שם עכשיו. לא, לא לעבור לגמרי, אבל אולי לחלק את הזמן חצי־חצי, כי לך תדע מה יהיה פה –
סליחה, אופסי. סליחה. בסדר, הנה, הפסקנו, לא נכנסים לכל הנושא הזה של לעזוב את הארץ, מה פתאום. אם נקנה נכס ביוון זה יהיה רק בשביל להיות קרובים יותר למוסקה האלוהית שלהם. בואו נדבר על משהו אחר.
אז... חם, הא? לא נגמר הקיץ הזה. ואחר כך עוד אומרים שאין התחממות –
מה, שוב קפץ הבאזר? לא מדברים על ההתחממות הגלובלית כי חלקנו מתנגדים לה ברמה העקרונית? לא מדברים בכלל על מזג האוויר? לעזאזל, על מה נשאר לבני תרבות לדבר אם גם את מזג האוויר לוקחים להם?! כמה זמן מסוגלים 12 איש סביב שולחן לנעוץ מבטים שותקים בקציצות דגים וברוקוליני מוקפץ ולא להגיד מילה האחד לשני? כמה אפשר סתם להמהם ולהגיד שהכול ממש טעים?
כן, אפשר לדבר על מה אנחנו עושים בשבת, אבל אי־אפשר, כי מיד ניזכר שאנחנו בקפלן, ובושה. אפשר לדבר על נטפליקס, כן, ראינו את הסרט של אדם סנדלר על בת־המצווה – איזו יהדות יפה ורפורמית יש להם שם באמריקה, לא כמו המשיחיים הכהניסטים האלה פה שהיהדות שלהם מתמקדת יותר ברוצחי תינוקות כצדיקים – אופס, סליחה, לא ניכנס לזה – וראינו את הסדרה ההיא על האזורים הכחולים ואיך לחיות עד גיל 100. הנה, בבקשה, נושא לגמרי א־פוליטי, סתם זקנים חמודים שיודעים להיות בשמחה ובהודיה ולאכול נכון – מעניין אם גם פה, בישראל, יכול להיות אזור כחול כזה, חחח, ברור שלא, פה ביטוח לאומי או מיון כבר יהרגו אותם בגיל 72, איזה קקה מדינה, חיסלו את כל השירות הציבורי פה, הכול הלך לחרדים ולמתנחלים.
מה, לא ככה? טוב, לא ניכנס גם לזה.
הקרע בעם – צירוף מילים נשיאותי וקלישאתי בשלב זה – הופך מוחשי ואישי כשהוא מגיע בדיוור ישיר אליכם לשולחן השישי או החג, ופתאום אתם מבינים לא רק שהאישי הוא באמת פוליטי, אלא שאיבדנו לגמרי את היכולת פשוט לחיות את החיים בלי שהכול יוביל, איכשהו, לביוב הפוליטי
אז מה, 50 שנה ליום כיפור, מי היה מאמין. פעם ידעו לעשות פה מחדלים. שנדבר על זה או שנגיע מהר מדי למה שמאחד בין אז להיום: החרדה הקיומית המרחפת? רגע, ראיתם "גולדה"? לא ייאמן, האישה שכמעט החריבה את ישראל היא עכשיו גיבורה קולנועית והלן מירן מגלמת אותה, בעוד 30 שנה בטח יעשו את "נתניהו" בגילומו של ריאן גוסלינג המבוגר. אין גבול.
בסדר, לא מתאים, הבנו. נחליף נושא. תגידו, הייתם בנועה קירל בפארק? היה זוועה? לא ראו כלום? הילדים בכו מרוב תסכול? איזו הפקה בלתי. את הכסף הם יודעים לספור יופי, אבל להקים במה הגיונית גדול עליהם – איזו מדינה של חאפרים וגנבים, זה הכול מחלחל מלמעלה ו-
טוב, בסדר, נשתוק. פשוט נשתוק. נהיה כמו הסצנה ההיא ב"השחקן" של רוברט אלטמן, שבה קבוצה של בכירים שעובדים יחד באולפן הוליוודי מתכנסים לאיזו ארוחה ומבטיחים לא לדבר מילה על העבודה, ואז נופלת ביניהם שתיקה סמיכה.
אבל המבוכות האלה, אני חושד, לא קורות רק אצלנו. הן חוצות משפחות. הקרע בעם – צירוף מילים נשיאותי וקלישאתי בשלב זה – הופך מוחשי ואישי כשהוא מגיע בדיוור ישיר אליכם לשולחן השישי או החג, ופתאום אתם מבינים לא רק שהאישי הוא באמת פוליטי, אלא שאיבדנו לגמרי את היכולת פשוט לחיות את החיים בלי שהכול יוביל, איכשהו, לביוב הפוליטי. נדמה שכמעט שאין יותר קיום ישראלי שאיננו, בדרך כלשהי, נגזרת של המצב, החרדה, השחיתות וההשחתה, של מלחמת האזרחים המשונה הזו ששמה את כולנו בסיר לחץ עם שסתום שמתפוצץ על כל משפט שני של מישהו. זה כל מה שנשאר לנו. הכול זה זה.
ועכשיו לך תאכל ארוחת ערב עם המשפחה המורחבת. לך תאסור על אנשים לדבר על הדבר היחיד שבאמת יושב עליהם. אבל מה עושים עם הימני – או השמאלני – ליד השולחן? אני מניח שנצטרך פשוט להרוג אותו. סתם, אני צוחק; אפשר פשוט לא לדבר פוליטיקה. אפשר לדבר על "ברבי", הסרט.
לא, רגע, זה יביא אותנו מהר מדי למילה "ורוד". כמו, אתם יודעים, שמפניה.
גיל רגב ניסה לומר ב"האחת" את מה שהורים רבים חשים: שלממשלה הזו אין לגיטימציה לשלוח את ילדינו למות
הדאגה לעתיד שלנו, של ילדינו, במקום הקשה והאהוב הזה, היא כידוע אחד המנועים החזקים מאחורי המחאה המדהימה הזו, הרוח בכנפי כיכר הדמוקרטיה הרודפת את מחריביה בכל מקום. זה נורא פשוט: אין אדם יכול לחיות ללא תקווה, ואין הורה שלא חושב על אופק פתוח עבור ילדיו. אבל יש עוד מנוע. ימים אחדים אחרי כיפור, ואולי בעקבות סדרת המופת "האחת" – שהפכה את העבר להווה נוכח – נזכרנו כולנו שגם המחיר ששולם הוא מנוע הראוי להילקח בחשבון.
בכל שבת, בין עשרות האלפים הגודשים את הכיכר, אני מתמלאת אופטימיות מול אופנת קפלן הססגונית. החולצות האדומות של "בונות", האיקס של "כוח קפלן", החולצות השחורות של "די לכיבוש", החולצות של האנרכיסטים, ההייטקיסטים, האקדמיסטים הן התקווה. אבל רק מול החולצות הלבנות הנמתחות על כרסות המבוגרים של לוחמי כיפור, וביתר שאת מול חולצות ה"לא לשווא" של משפחת השכול, אני מרגישה את כובדו של העבר. ואני זוכרת היטב שלא כולם שילמו מחיר שווה, ואני זוכרת היטב שלדאוג לעתיד של הילדים הלוחמים שלי זאת עדיין פריבילגיה. יש שחייהם נופצו לרסיסים ולא יתאחו לעולם.
כבר כתבתי כאן בעבר שלצערי לא ילדתי גאונים, וכתוצאה מהתקלה המצערת שנתי נדדה במשך שש שנות השירות הצבאי של הבכור, אותן סיים כקצין קרבי ביחידה הרב־ממדית, וגם עכשיו אני לא בדיוק ישנה שנת ישרים כשהזקונים משרתת כחובשת קרבית. האם אני גאה בהם? כן, מאוד. למען האמת, הלוואי שהייתי מבינה איך הם קשורים אליי. האם אני יודעת על מה בדיוק הגאווה? לא. הכול מעורבב מדי: אישיותם היפה, טיפשותם התמה, אשמתי וזעמי.
אני מניחה שכמוני יש עוד אלפי אמהות שהשקיטו במשך זמן רב את אי־הנחת מהשירות הקרבי של ילדיהן. שחרקו שיניים מול הסתאבות הכיבוש והיעדר התקווה לשלום, מהחזירות ומההשתמטות, מהגזענות, מהאלימות ומהחזיונות המשיחיים שבשמם הם נשלחים לאבטח מאחזים ולרדוף אחרי ילדים. אמהות שמלבד הדאגה הכללית לעתיד, הידועה בשם "מה יהיה", נושאות גם דאגה פרטית הידועה בשם "רק שיחזור בשלום". אמהות שהתייסרו בשאלות מוסריות, אבל הציבו מולן טיעונים הלקוחים לא בדיוק מתחום צדקת הדרך או התפעלות מקובעי המדיניות, אלא יותר מתחום האחריות החברתית.
חששנו לקרוע את חוט העירוב הדק, חוט הערבות ההדדית, שהאמנו שצריך להקיף את כולנו – כי אחרת, מה? על מי זה ייפול? – ובפועל מקיף כבר שנים רבות, רבות מדי, רק את המגזר ההולך ומצטמצם של הפראיירים. אבל מה יפה? הודות להפיכה המשטרית, אותו חוט דק שפחדנו כל כך לקרוע, נקרע. תם הטקס. הודות לממשלת החורבן, החוזה הופר ושנים של אי־נחת הגיעו אל קיצן.
מדי פעם עולה לכותרות הצעת פשרה מעופשת. הנשיא, חבר כנסת כזה או אחר, עיתונאי כלשהו, השקרן שעל האין־הגה ממלמל בחצי פה הבטחת קשקוש לביידן. אבל אלוהים אדירים – על איזו פשרה אתם מדברים? והלוא הפשרה מתה מזמן. עם עילת הסבירות או בלעדיה, עברתם את הגבול. עברתם כל גבול.
תראו מה קורה בשטחים הכבושים, תראו את הקדושים החדשים – שורפי משפחות בשנתן – תראו את מפלס האלימות, את חלוקת המשאבים הרקובה, את האינטרסים המגזריים של בעלי הכוח. תראו את צניחת ממדי השוויון – בין המגזרים, בין המיעוטים, בין נשים לגברים. תראו לאן הובלתם את הכלכלה, את החינוך, את הסביבה. שרפתם את המדינה. על איזו פשרה אתם מדברים, לעזאזל?!
יש גבול שאותו אי אפשר לחצות. הילדים שלנו לא יהיו מגש הכסף עליו תקום מדינה ברוח חזונו של נאשם בפלילים, וברוח חזונם המבעית של לוין ורוטמן, בן גביר וסמוטריץ'
ביום חמישי שעבר נפתחה ברחבת מוזיאון תל־אביב עצרת זיכרון בסימן "לא לשווא". או יותר נכון, בדרישת "לא לשווא". את האירועים השונים, במהלכם הייתה לי הזכות לומר פחות או יותר את הדברים שאני כותבת עכשיו, רק עם יותר פאתוס, אירגן מטה המאבק "חופשי בארצנו" יחד עם המשפחות השכולות, לוחמי כיפור, וקבוצת האמהות למען הדמוקרטיה (אמהות 23'). כל האירוע היה כואב בצורה בלתי רגילה. דגלים כן, זמבורות לא. נציגי המשפחות השכולות, בנדיבותם, עלו ודיברו וביקשו תיקון. לא רק למען לא יהיה המחיר הנורא ששילמו לשווא, אלא למען יהיה העתיד של הילדים שלנו ושל ילדיהם אחר. "אני רוצה לומר שלא טוב למות למען ארצנו", אומר במונולוג הסיום של "האחת", אלוף במילואים גיל רגב, לנכדו, "אני רוצה שתשמור על עצמך, ואם אתה לוקח סיכונים, שיהיו למען השלום".
כל אמא יודעת שחבל הטבור שלה לא באמת נחתך. חוט דק קושר את שלומה לשלומם של ילדיה. הממשלה הזו, המיזוגינית והשמרנית, המדירה והמפלה – שאומנם נבחרה כחוק, אך מבקשת לבטל את שלטון החוק – לא מבינה עד כמה עצומה היא מחאת הנשים והאמהות. עד כמה אנחנו עצבניות. אל תמעיטו בכוחנו. מול ממשלת האימים קמה לה תנועת מחאה שכוננה את זהותה מחדש בהתלהבות ובסולידריות שלא נראו כאן שנים.
גם במלחמות חצי ברירה, רבע ברירה או אין ברירה בכלל, מחיר הדמים – לא רק בצד שלנו, גם בצד השני – הוא בלתי נסבל. פשוט בלתי נסבל. אבל יש גבול שאותו אי־אפשר לחצות. הילדים שלנו לא יהיו מגש הכסף עליו תקום מדינה ברוח חזונו של נאשם בפלילים, וברוח חזונם המבעית של לוין ורוטמן, בן גביר וסמוטריץ'. ישראל לא תהיה דיקטטורה, כי אם היא תהיה, היא לא תהיה. היא תקרוס. אנשים ליברלים, שפויים, מימין ומשמאל, השואפים לחיי חירות ושוויון, יתנערו ממנה בזעם, בשיברון לב, בתחושת בגידה, ויתייחסו אליה בדיוק כפי שמתייחסים לפקודה בלתי חוקית בעליל.
כך שיחררתי חסימת תנועה אימתנית בתל אביב (אבל הצלחתי לפדח את עצמי בסוף, כמובן)
יום או יומיים לאחר כיפור הייתי בתל־אביב ורציתי להיכנס לאיזה חניון, אבל החל להיווצר פקק בכניסתו. מיהרתי. אני בתקופה נדירה שבה אני עסוק, עסוק באמת. זה לא קורה לי הרבה בחיי, אבל פעם בכמה שנים אני בפיק וזה מכניס אותי לחרדה. אני לא יודע להתמודד כל כך טוב עם עומס אמיתי של מבוגרים. אולי בעצם אני כן יודע להתמודד, אבל התרגלתי לחרדה הזו, ואני לא רוצה לשחרר אותה. השאלה היא למה, אבל זה כבר דיון אחר. אגב, זו שאלה שאני ממליץ לכל מי שמתמודד עם חרדה ויודע בשכלו שהיא מוגזמת ולא מידתית, לשאול את עצמו: מה הוא מרוויח מהחרדה, מה הסיבה הלא־מודעת שבגללה הוא מחזיק אותה בסיסטם ולא משחרר? לא משנה. נשמור את החפירה הזו לפעם אחרת.
אנחנו בתל־אביב כעת, אני רוצה להיכנס לחניון, יש רעש ובלגן ואני מאחר לחזרות לקראת צילומים של משהו מרגש בהגזמה. ניסיתי להבין איך אני יוצא מהצרה הזו ומיד הבנתי על מה ולמה המהומה, כי ראיתי אדם שחנה את רכבו באמצע הכביש ונכנס לאיזו חנות. הוא חשב שהותיר מקום לרכבים לעבור, אבל לא חישב נכון, ומשאית שהגיעה נתקעה, ואחריה אנחנו, שיירה הולכת וגדלה של נהגים ברכבים, חלקם החלו לאבד סבלנות ולצפור, בלגן מבולגן ומזיע, כמקובל בישראל ובהודו. לאט־לאט, ובעצם די מהר, הפקק החל לגדול ולהישפך גם לכביש הראשי ונוצרה מהומה. בגלל שראיתי בעיניי את הגורם לכל המהומה גמרתי אומר בליבי לטפל באירוע בטרם תפרוץ כאן מלחמת אזרחים.
אז יצאתי מהרכב בביטחון וצעדתי לעבר החנות שבה היה האדם שחסם את הרחוב. בדרכי אל עבר הרכב החוסם אנשים שאלו אותי מה הסיפור, ואמרתי שאני מטפל בזה. סימנתי ברוב חשיבות עם היד "עליי", ונהגים בשיירה גדולה של רכבים שהיו תקועים באמצע היום בתל־אביב, חסומים כתינוקות במצב עכוז, הביטו בי וחיכו לישועתי. הרגשתי שאלה רגעים גדולים. זה לא בדיוק "אני" לפתור בעיות מסוג זה, והתרגשתי שנופל בחלקי להיות המבוגר האחראי של הפקק. אז נכנסתי לחנות, איתרתי את האהבל, הסברתי לו שהוא חסם את הכביש, הראיתי לו דרך חלון הראווה מה הוא עולל, והוא קלט ומיהר לפנות את הכביש. יצאתי מהחנות והתחלתי לחזור לרכבי. אנשים שאלו אותי מה קורה, ואני אמרתי להם: מאחורינו, חברים. הנה, הכביש נפתח. טיפלתי. לא צריך משטרה ולא מכות.
הייתי איש השעה. הייתי באופוריה. קיוויתי שמישהו עשה לי פפראצי וידליף ל"עלוקה", ובעצם שמחר בכותרת הראשית של העיתון תהיה מסגרת כזו על גיבור היום, "חנוך דאום פתח פקק בתל־אביב" וכל זה. ריחפתי לכיוון רכבי מוצף אנדרנלין של אחרי הופעה, חלק מהנהגים צפרו לי בשמחה, קראו בשמי והייתה אווירה עולצת. פתחתי את דלת האוטו, נופפתי לקהל נפנוף אחרון ובאתי להתיישב באוטו, כשפניי לכיוון הנהגים שמאחורי בכביש. לפתע אני מרגיש משהו מוזר ושומע מישהו אומר לי: לא הבנתי דאום, אתה עושה עכשיו הופעה בתוך המכונית שלי?
ברגע אחד חזרתי למציאות. הגיבור שהייתי התפוגג. מסיבה שאיני יכול להבין נכנסתי לרכב אחר, שאינו שלי, ולא זו בלבד שאינו שלי, ישב שם פאקינג בן אדם וכמעט התיישבתי עליו. הייתי כל כך מלא בעצמי ועסוק בקצירת התהילה מהפקק שחסכתי, עד שלא שמתי לב שאני פותח בביטחון ובאדישות דלת של אוטו אחר. הבעיה הייתה לא רק המבוכה מהאדם שכמעט התיישבתי עליו (תחשבו כמה מוזר מנקודת מבטו האירוע: חנוך דאום נכנס לרכבו בעודו בפנים), אלא גם מכל נהגי המכוניות האחרים, שהסתכלו עליי כקהל שבוי, ראו אותי מנסה להיכנס לרכב, יוצא בבהלה מסוימת וממשיך לרכב אחר.
הם הצליחו בכלל לפרש לעצמם במה חזו עיניהם? כי אני לא ממש הצלחתי.
אז ההופעה בפקק הסתיימה במפח נפש, אבל בתקופת החגים יש הרבה חברות שעושות אירועים והרמות כוסית וגם אני, כמו אמנים אחרים, הופעתי בהם.
הסתובבתי בין חברות הייטק לקהילות, בין הופעות של חברות השמה לכנס של רופאים, הייתי גם בשהם ובגבעתיים, הופעתי לעובדי אלו"ט וליישוב בצפון ואז לקהילה בפתח־תקווה, הצלחתי להגיע גם ללוחמים חמודים שהזמינו, בקיצור, במידה רבה ראיתי את החברה הישראלית. ראיתי דתיים וחילונים ויהודים ושאינם יהודים, ושמתי לב לשני דברים:
הראשון הוא משהו שאני מרבה לכתוב פה, אבל זו לא סיבה להפסיק: אנחנו הישראלים יודעים להסתדר בינינו, לשים את המחלוקות בצד ולשמוח יחד, להסתכל האחד לשני בעיניים ולראות גם את הטוב המשותף. אתה רואה מול עיניך אנשים ממגזרים שונים שיש ביניהם רעות אמיתית, אהבה שאינה תלויה בדבר. זה משהו שאי־אפשר לפספס: בשונה ממה שרוצים שנחשוב, הרוב המתון יודע לחיות פה יחד.
אנשים חרדים לגורל המולדת. יש להם דאגה כנה ועמוקה, ואי אפשר שלא להרגיש אותה. כשיש לך מפגש יומי כזה, כל יום עם מאות ישראלים, זה בולט במיוחד: החודשים האחרונים פצעו אותנו
הדבר השני ששמתי לב אליו הוא חרדה. אנשים חרדים לגורל המולדת. יש להם דאגה כנה ועמוקה, ואי־אפשר שלא להרגיש אותה. כשיש לך מפגש יומי כזה, כל יום עם מאות ישראלים, זה בולט במיוחד: החודשים האחרונים פצעו אותנו. ובעיניי, התפקיד של המנהיגים בשנה הבאה יהיה לחבוש את הפצע הזה. להפיג את החרדה. כי משהו מאוד בסיסי ביציבות שאדם צריך להרגיש במולדתו נסדק. וזה לא דבר טוב.
אגב, אני לא משלה את עצמי: לצחוק לא ישנה את המצב שלנו בישראל, אבל אולי יעזור קצת להתמודד עימו.
גם ברמה הלאומית אנחנו תקועים בפקק וזה נורא מתסכל. יש הרגשה שלא נשתחרר לעולם. אבל בסוף צריך בעל תושייה אחד, שיפנה לדביל שתקע הכול ויסדר את העניין. ואם אפשר, אז אחרי שהכול מסתדר, עדיף שלא ייכנס לרכב של מישהו אחר, אלא יחזור למכוניתו שלו. שבת שלום.
קור וחום / האם אפשר היה להתחפף ולו לרגע מהמציאות הדורסנית המשיחית שנכפתה עלינו? לא ידעתי, אבל למשל בשדות התירס המהממים במדינת פנסילבניה, ארצות־הברית, אליה הגענו בדרכנו להופעה בניו־יורק, הייתה לי לפתע הארה על כמה אנחנו מתקלקלים ומקלקלים את חיינו לא פעם ממש לשווא. החיים הם לא "על חלל". הם פשוט לפעמים חלל ריק, ורק שלא נשקע בו חלילה.
אז התחלתי לכתוב את הכתוב פה, בעיירה אמריקאית ציורית קטנה בשם (לא תאמינו) "ניו הופ", ובתרגום חופשי תקווה חדשה, לזכר עיירה שנשרפה פעם ושוקמה מחדש.
פה לא שמעתי אמריקאים שרים "להיות עם חופשי". לאמריקאים יש את הצרות שלהם והשירים שלהם, ותופעת ביונסה במקום תופעת קירל.
ולגבינו? בסך הכול שהינו במלון לילה אחד על שפת האגם המוזהב, אבל אליה וקוץ בה, רעדנו מקור בחדר הקפוא כשבחוץ שוטטו חופשי 40 מעלות, וכשדילן מהקבלה לא ידע לווסת בין החום לקור בחדר, חשבתי - הנה עוד אחד תמים שאיבד את מערכת האיזונים והבלמים.
האמישים / אז כל זה היה לפני שלושה שבועות בערך, ולמרות שאני די עלוב בלתאר ערבי שקופיות של מסע ארוך אספר לכם שלפני שהגענו ל־11 יום בניו־יורק (כולל ההופעה), עלינו על רכב מדגם פורד ונסענו לבקר בארץ האמישים (האמיש) שזו קהילה בת כ־320 אלף תושבים שחיים כמו פעם עם עגלה וסוסים ובלי אלקטריסיטי (חשמל), בלי פייסבוק שמייסבוק, פלאפון צלאפון וכל החארטה הזאת (הם היו גיבורי הסרט "העד" עם הריסון פורד).
לנסוע לאמישים זו בריחה מהמודרניות, חזרה למאה אחרת וריסון התודעה. רק שלצערנו בסוף ראינו בקושי עשרה אמישים מזוקנים שקטים וחסרי חן. אני לא יודע איך הם חיים בתוך עצמם (כמו שלא ידענו עד לא מזמן, מה עובר עלינו בתוכנו). אבל כשגבר אחד מהקהילה ואשתו עם השביס הלבן לראשה הביטו בנו בחשדנות כשנכנסנו לקנות "כלום" בסופרמרקט הפשוט שלהם חשנו מיותרים. אז זזנו מצאצאי השווייצרים חורשי שדות התירס הענקיים. ואני דווקא אוהב תירס.
חוזה בסלף סרוויסים / האמת שהיו לנו כרטיסים להופעה של ברוס ספרינגסטין ממש לפני שביטל את הופעותיו מחמת אולקוס (דואג לך, ברוסי) אבל ברגע האחרון ביטלנו גם אנחנו מחמת "לא התאפשר". אז ככה נשארו לנו כמה ימים פנויים.
אישית אני אוהב לנסוע ולעצור בסלף סרוויסים עם מקסיקנים ושלל לאומים. ואני מוצא בזה סוג של חוזה חברתי סמוי בלחיות יחד בהרמוניה, כי מה שמחבר את כולם זה שכולם רעבים ומתים לדבר ולהשתין.
אז ישבתי עם סנדוויץ' סאבוויי מיונזי, על ספסל בתחנת הדלק של המשאיות הכבדות, ותהיתי, האם ככל שהתרחקנו מהארץ התרחקו גם צרותינו? זה היה לפני יום כיפור עם המשמעויות שלו, בשיא הפלגנות בארץ. וואלה, נס שאנחנו עדיין שורדים את הטרלולים האלה, מהדתה לחבטה.
אגרוף בצוואר / אבל הרשו לי להגיד שזה גם נס לחיות בניו־יורק הנוכחית שאחרי הקורונה. במקומות מסוימים היא נראתה לי כאילו עברה התקפת זומבים.
העיר הייתה זרועת ג׳אנקרים זרוקים בפינות הרחובות הזועמים שלה. אני מגזים? שמעו, כשצעדתי ברחוב עם גילי הפסנתרן שלי, לפתע עבר מישהו ותקע לו אגרוף בצוואר. אחותה של רז שמואלי זמרת הליווי שלי הועפה על ידי ג׳אנקרית ונשברה לה היד. אני נדרסתי על ידי אחד עם אופני שלושה גלגלים שקילל וצעק ברחוב "ווייט שיט" (זבל לבן). ואחר כך הפך פחי זבל והשתולל.
אין־קץ להבהוב האנושי, חשבתי. ואולי יש כבר קץ. פה בניו־יורק.
אבל עם כל הווייט שיט, ניו־יורק היא עדיין עיר שמושכת אותך להיכנס אליה כמו למלחמה בקרב אבוד מראש. עובדה שסבי גבריאל נמשך בשנות ה־20 בדיוק לאיפה שהיה המלון שלנו, משמע ללואר איסט סייד (העיר התחתית) איפה שמוכרים ראמן יפני שזה מרק עם אטריות אפונה ובשר (אוהב מאוד). איפה שאיזו ראפרית מפורסמת נכנסה לרחוב שלנו והפכה אותו לקליפ, איפה שהיה מועדון בקומה 15 וכל המי ומה של ניו־יורק באו לרקוד בו חוץ ממני כמובן וחשתי סלב אבוד. חח.
מוזיאון יהודי / הלכנו למוזיאון ההגירה. הוא בעצם דירה של משפחה יהודית מתחילת המאה ההיא שבה חיו אברהמס ופאני ושבעת ילדיהם כמתנחלים בעיר. הם חיו בצפיפות מטורפת ולשם השִחזור נענו גם אנחנו בלי אוויר ומזגן, שעה שהמדריכה האובססיבית גוערת בי ובאייל מזיג הבסיסט שלי, שלא נזוז בחופשיות בחדרים, עד שנעמדנו בדום שתיקה.
אבל הרגע שתפס אותי היה בו סיפרה על יהודייה אחת שלחמה למען זכויות הנשים במפעל המקומי שנשרף. אפילו הציגה תמונה שלה.
היי, היא לא דומה קצת לשקמה? העיר מישהו מהלהקה. נכון, קצת, ענה מישהו, למרות שלא היה שום דמיון.
והאבא (מהמשפחה) דומה לסבא שלך גבריאל, נכון קצת? (לא).
והאמא פאני, שמה כשם סבתי, הוספתי הערה משלי.
ככה זה אצל יהודים, הם תמיד ימצאו דנ”א משותף. סבא היה אומר שאם העולם ייחרב ויישאר בו יהודי, הוא ילך לחפש עוד יהודי כדי להקים שני בתי כנסת, או שתי סוכות, כדי לריב ביניהם איזה מהם טוב וראוי יותר.
האדסטאון / כשהלכתי לראות את האדסטאון, מחזמר שירים מדהים על פי המיתוס הקדום בו אורפיאוס יורד לשאול להציל את אהובתו אורידיקה, עמדתי בוכה בלי בושה בסופו כי כשאורפיאוס לא מצליח להציל אותה מהשאול חשתי בדיוק כמו שחשתי כשלא הצלחנו להציל את אחותי נאוה, באותו בוקר שישי נוראי שבו מתה.
כץ ובריידי / בפינת רחובות "לאדלאו" ו"יוסטון" בניו־יורק יש דליקטסן בן למעלה ממאה שנה בשם כץ. זה מוסד שהקים יהודי משתכנז שמוכר סנדוויצ׳י נקניק "נועזים" בהצלחה יתרה.
תפס את הלהקה רעב וכשנעמדו בתור עם כל הניו־יורקרים לסנדוויץ' הירהרתי תכלס מי תהיה השנה הנקניקית החדשה?
"אהיה ב"ה שוב שנה מזדמנת בחייך ובחיי כולם", אמרה לי השנה. "וכדאי שתראה אותי כל יום כנס בחייך", הוסיפה.
קיבלתי בהכנעה, ורק הערתי לה שלא תסתום את אוזניה לסבלנו והכי חשוב שיהיה כבר משהו שיאגד אותנו מחדש.
אחר כך בוואן שהוביל אותנו להופעה בקינגס ברוקלין התחלתי שיחה עם בריידי הנהג השחור. "דר איז נו רום פור הייט" אמר לי לפתע בריידי. וואלה מאיפה הוא הביא את משפט המשפטים הזה, "אין מקום לשנאה". ממש משפט קארמטי, חשבתי והבנתי שלמרות הכול לאן שלא תפנה ברחבה האנושית של החיים, תמיד תמצא איזה "ניו הופ" באוויר.
שדרות והעוטף / שבוע אחרי חזרתנו מאמריקה, נסענו להופיע בשדרות ובעוטף עזה. איזו תנועה נפלאה של כדור הארץ חשבתי - משם לפה. אמנם היו איומים מהרשתות הערביות שיכסחו להופעה את הצורה, אבל תושבי שדרות והעוטף באו בהמוניהם (6,000) מימין ושמאל, דתיים וחילונים, קיבוצניקים ועירוניים, וההופעה עברה כמו מחזמר נפלא עם דמעה בעין. ולמה הם היו כל כך מקסימים אלינו בהופעה? כי הם מקסימים באמת. וכי כשחיים ליד הר הגעש העזתי המתפרץ מדי פעם, כולם איכשהו בשביל כולם, הסבירו לי את תזת ה”אין ברירה". מהמקום שלי ושל הלהקה בהופעה זה באמת נראה כך.
ואולי הגיע הזמן להבין שגם לנו אין ברירה, ו"דר איז נו רום פור הייט" - אין מקום לשנאה, כמאמר בריידי הנהג. וסוכות הוא מעין בסיס לניו הופ - תקווה חדשה ליהודים הישראלים המסוכסכים ביניהם במרקם העדין שלנו פה.
חג שמח סוכותניקים יקרים. הלוואי שמח.
