שוק הטלוויזיה הישראלית מכוון בשנים האחרונות, לפעמים גם מעל לראשינו, אל אנשים מחוץ לישראל שעוקבים בעניין אחרי ההתפתחויות פה, בתקווה לקטווף לעצמם איזה פרח. בניגוד ל"חטופים" (שהפכה ל"הומלנד"), "אופוריה" או "בטיפול", שזכו לעדנה וגרסאות שנתנו פרשנות לא פחות מוצלחת מהמקור, לא מעט סדרות ישראליות - כמו "השוטר הטוב", "רמזור" או "מחוברים" - הלכו לאיבוד בתרגום. מיטת הסדום האמריקנית מתאימה את הסדרה המקורית לצרכים שלה, ולפעמים מקצצת דווקא את החלקים הייחודים שהפכו את הסדרה לטובה.
AS WE SEE IT – טריילר
(באדיבות אמזון פריים)
במידה מסוימת זה המקרה של "על הספקטרום", הסדרה הישראלית המצוינת שיצרה דנה אידיסיס וביים יובל שפרמן, וששירות הסטרימינג אמזון פריים רכש את הזכות לייצר לה עיבוד אמריקני, המבוסס על המקור. על העיבוד, שזכה לשם As We See It, הופקד ג'ייסון קטימס ("אורות ליל שישי") שהפיק, ביים והיה מעורב בכתיבת שמונת פרקי העונה הראשונה. קטימס הוא אב לילד אוטיסט והוא דאג שלרוב האנשים שהיו מעורבים בהפקה, החל מחדר הכותבים, דרך צוות ההפקה וכלה בשלושת השחקנים הראשיים, שממוקמים על הספקטרום האוטיסטי, יהיה קשר אישי כלשהו לתחום. אין ספק שנעשתה שם עבודה עם הרבה לב וכוונה טובה, ורצון אמיתי להיכנס ליקום של האוטיסטים ולגרום לצופה להביט בעולם החיצוני דרך העיניים שלהם.
הדמויות וההתרחשויות מתבססות באופן נאמן למדי לגרסה הישראלית – ג'ק הוא איש האספרגר, גאון מחשבים שמתקשה בתחום יחסי האנוש במקום העבודה שלו. האריסון מתמודד עם רגישות יתר מול גירויים חיצוניים וויולט היא אוטיסטית בתפקוד גבוה שכמהה לחבר, כלומר לנורמליות, והאפוטרופוס שלה הוא אחיה, וואן. הסייעת שלהם היא מנדי (סוסי בייקון, הבת של קווין בייקון ששיחקה גם ב"סודות של איסטאון"). היוצרים הרשו לעצמם שינויים כמו ויתור על הדמות של ארז דנינו (שגילם אבי דנגור) והוסיפו לג'ק אבא חולה סרטן (ג'ו מנטניה, שבתו בחיים האמיתיים על הספקטרום) כמו גם דמויות משנה נוספות.
למי שצפה בגרסה הישראלית לא יהיה קל להתמסר לאמריקנית. הגרסה של אידיסיס ושפרמן היתה מפגש אלכסונים של כמה גורמים שמימיים, לא פחות, שהפכו אותה לשירה מצולמת. הכתיבה של אידיסיס היתה מרומזת וחכמה. היא השכילה לתת מקום לקומיות של הסיטואציות ולהכיר בעובדה שלא פעם החיכוך בין אנשי הספקטרום לעולם שבחוץ עשוי להיות גם מצחיק, ובמקביל הכניסה הרבה רוך ואהבה. הבימוי והצילום היצירתיים והלא טריוויאליים השלימו את הכתיבה בצורה מענגת שהעצימה אותה. סצנות כמו זו בפרק הסיום שבה ישיבה ביתית שלמה נשמעת ברקע ורק פרצופו של ארז נראה על המסך בקלוז אפ היא המחשה לבימוי אינטואיטיבי פיוטי כמעט, שמבטא את עולמם של הגיבורים בעוד דרכים חוץ מלדובב אותם על המסך.
הגרסה האמריקנית, למרבה הצער, העלימה את כל היתרונות האלה. הדיאלוגים משטיחים את אפיון הדמויות, מאכילים את הצופה בכפית בסיטואציות מסויימות או מקצינים סיטואציות אחרות כדי להעצים את האפקט הרגשי. ויולט אומרת בטבעיות לגבר זר שהיא מעוניינת לשכב איתו כבר בסצנה הראשונה שלה כקופאית, ומועברת למטבח. ג'ק מפוטר אחרי התפרצות במהלך ישיבה בה העליב את המעביד שלו. מן הסתם לא בפעם הראשונה, והתגובה לאירוע נראית מאומצת ולא הגיונית.
בהיעדר הסבטקסט החכם שמשאיר את הצופה לפרש לבד את האופן בו הגיבורים מנסים לשחות בעולם החיצוני הסמיך שהם מתקשים לפרש, נשארו עם עוד סדרה מעט סכרינית על אוטיזם. הקסם שהכניס את הצופה אל תוך ראשם של הגיבורים דועך פה ומסתפק בהסבר מילולי בלבד של החוויה שלהם. המאמץ לרגש עולה על גדותיו, כאילו היוצרים חסרי הסבלנות רוצים שתתרגשו מהר ועכשיו. כמובן שעצם קיומה של הגרסה האמריקנית ל"על הספקטרום" הוא, מן הסתם, טפיחה על השכם של היוצרים הישראלים, ובצדק. היצירה שלהם ראויה לכל תשומת הלב שהיא מקבלת. אבל אין מנוס מלהודות שהפעם הישראלים עשו את זה טוב יותר.
