כשחוה ראוכר נשאלת מי היא, היא עונה: "אני אמנית זקנה עם ביצים". אנחנו נפגשות לרגל הצגת התערוכה שלה, "על החיים ועל המתים", בבית האמנים בתל אביב, שיורדת בסוף השבוע הקרוב (16 בנובמבר). בתערוכה הרב-גונית ישנם ציורי שמן, עבודות וידאו ופסלים מחומרים שונים כמו חימר ואלומיניום, לצד הנגטיבים שלהם: תבניות יציקה המסכירות סרקופג (ארון קבורה), אשר מצוירות מבפנים והעומק שלהן מייצר תחושה כאילו הציורים עוקבים אחר הקהל בעיניהן, מעין אפקט מונה ליזה. התערוכה מהווה מרחב גבולי שמפגיש בין המוות לבין החיים, בין הדו-ממד לתלת-ממד, בין הפורח לקמל.
ראוכר כבר בת 80, היא יוצרת נמרצת ופעילה שעובדת ומתחדשת כל הזמן. התערוכה הנוכחית היא מאורע נדיר עבורה, אחרי שלא הציגה תערוכה כבר כעשר שנים, וגם לפני כן מיעטה להציג. במשך עשורים עשייתה לא התקבלה בארץ, אך בשני העשורים האחרונים, עולם האמנות המקומי החל לחזור לעשייה פורצת הדרך שלה - הן מבחינת התוכן, שעסק בנשיות, בפמיניזם ובגילנות, והן באימוץ הציור הריאליסטי בשלב מוקדם מאוד. הייתה זו האקדמיה שהעניק לה עדנה מחודשת, כשניתחה את עשייתה ואת הכתף הקרה שהיא קיבלה מעולם האמנות, וגם זיקקה את חשיבותה הרבה.
כיום, בתחילת העשור התשיעי לחייה, היא אמנית מוערכת שנכתבים עליה טקסטים, באוניברסיטאות מתפייטים על תרומתה, היא מועמדת לפרסים ואף זוכה בהם. אבל עד שהתנופה הזו נוצרה באקדמיה, החוויה של ראוכר באמנות הייתה ההפך הגמור מזה. בפשטות, איש לא חשב שהיא רלוונטית. "מבחינת עולם האמנות", היא מספרת, "אני זקנה ולא רלוונטית כבר מגיל 50".
8 צפייה בגלריה
"מבחינת עולם האמנות, אני זקנה ולא רלוונטית כבר מגיל 50". מראה תערוכה חלל פנימי, בית האמנים 2024 , חוה ראוכר
(צילום: דניאל חנוך)
ראוכר החלה את דרכה בתחום האמנות בגיל 27, וכבר אז לא נשמעה לתכתיבים של האמנות בישראל. עם שני ילדים בבית, הצעירה נרשמה ללימודי אמנות במכון אבני, בשנים שבהן עולם האמנות הישראלי נשלט בעיקר בידי תנועת "דלות החומר" ורפי לביא, שהתבססו בבית הספר לאמנות "המדרשה". "אלה שלמדו באבני היו ה'דודות'", היא מספרת, ומצטטת את אחת ממה שהיא מכנה "אמרות השפר" שנאמרו אז במדרשה: "ציור אווירה זה אוויר רע".
לאחר מכן היא המשיכה לתואר שני באוניברסיטת וושינגטון הנחשבת בסנט לואיס שבארצות הברית, ויצאה להרפתקה בת שש שנים מחוץ לארץ. "הבאתי איתי את הפורטפוליו שלי, שבארץ מאוד לא העריכו, ונסעתי לארצות הברית עם כל המטען הזה והתסכול. ואני מגיעה לשם והם מקבלים אותי למוסד הנחשב ונותנים לי מלגה, ופתאום מעריכים את מה שאני עושה. בשבילי זה היה בוסט רציני ביותר. אני לא דודה! אני בכל זאת צעירה, הייתי אז רק בת 37. זה נתן לי המון ביטחון עצמי".
באופן מעורר השתאות, העשורים שבהם עולם האמנות התעלם מיצירתה במקרה הטוב, והוקיע אותה במקרה הרע - לא מעוררים בראוכר מרירות וכעס. חשוב לא פחות, היא מעולם לא נתנה לכך לגרום לה להפסיק ליצור. "בסטודיו אין חסם יצירתי, תודה לאל, עד היום לא. אני מתפתחת יותר כי אני לא מחויבת לאף אחד".
ראוכר שבה לישראל בשנת 1983, והחלה ללמד במכון אבני, שבו התחנכה בעצמה. כשנתיים לאחר מכן, היא קיבלה לעבודה את ישראל הרשברג - אמן ישראלי-אמריקאי שהיה אז עולה חדש. הרשברג החל ללמד במכון, טרם הקים את הסדנה שלו בירושלים, שעוד תהפוך למיתולוגית באמנות הישראלית. בשיעורים הראשונים שלו במכון אבני הוא סחף אמנים ואמניות צעירים להחיות בארץ את הציור הריאליסטי והפיגורטיבי. לפני כן, ראוכר התמחתה בעיקר באמנות קונספטואלית. הציור הריאליסטי לא נלמד אז בארץ, וגם היא, שלימדה רישום וציור, לא שלטה בו.
המרצה הצעיר השפיע עמוקות על האמנית שסגנונה הפך ריאליסטי, "כשהרשברג הגיע ללמד, הסתכלתי מהצד. ראיתי את מה שהוא מלמד את הסטודנטים ולמדתי גם. אבל, הציור הריאליסטי שלי הוא קונספטואלי", היא מקפידה לחדד, ומסבירה: "יש דמויות שאני מציירת מתוך התבוננות, במסורת הריאליסטית. אבל החלל, כל מה שנמצא מסביב, הוא לא ריאליסטי".
את הסנטימנט הזה שינו עם השנים הרשברג ותלמידיו, בהם ארם גרשוני ורוני טהרלב. "הציור הריאליסטי התחיל להיות באופנה בתחילת שנות ה-90. אז אמרתי, 'אולי עכשיו, כשיש התעניינות בציור הריאליסטי, יהיה הרגע שלי'", משחזרת ראוכר. "אני זוכרת שניסיתי למצוא מקום להציג את הדברים האלה, וזה לא הלך כי כולם חיפשו 'ציור ריאליסטי צעיר!'", היא צוחקת, "עכשיו, אני הייתי עוד לא בת 50! אבל לא הייתי תלמידה של הרשברג. וגם לא ציירתי בדיוק 'לפי הכללים'. שוב חוויתי חסימה טוטאלית - ולא בגלל איכות הציור, אלא בגלל הגיל שלי. מבחינת עולם האמנות בארץ אני זקנה כבר מגיל 50".
"50 זה ה-30 החדש, ו-80 זה ה-60 החדש"
עם השנים, הלכה העשייה של ראוכר ונעשתה חברתית יותר, ואפשר לנחש שזה לא עזר לקהל ולממסד לעכל אותה ביתר קלות. ראוכר עסקה בנשיות ובגוף המתבגר באופן שמעטות נגעו בו בארץ. בתחילת שנות ה-90, עם העלייה מברית המועצות לשעבר, היא הציגה בגלריה ארסופ ברשפון את המיצב "עדות", ובו תשעה ציורי ענק בגובה מעל שני מטרים של נשים, עולות מבריה"מ לשעבר, בשנות הארבעים והחמישים לחייהן ("בגילי אז").
ראוכר שעלתה עם משפחתה מבולגריה לשכונת עג'מי ביפו, זיהתה בנשים הללו את משפחתה, את המעבר בין ארצות, את התלישות. "הצגתי את זה בגלריה מחוץ לתל אביב. עירום פרונטלי, בוטה, של הנשים כאיקונות. התערוכה הזו עשתה הרבה רעש. מהעיתון 'וסטי' שלחו את מבקר האמנות שלהם, פרופסור גרגורי אוסטרובסקי, שמאוד אהב את התערוכה, אבל המערכת של העיתון לא אהבה. הם חשבו שאני מסתכלת מגבוה על העלייה הרוסית, שאני הוותיקה שמציגה אותן בצורה מאוד עלובה.
"המבקר כתב נהדר, אבל הם לא רצו לפרסם את מה שהוא כתב. הם שלחו כתבת שלהם לדבר איתי, ואחר כך פרסמו שישה עמודים בכתב סוף שבוע, הכול עליי, ברוסית. אני לא מבינה כלום, אז שאלתי את האמנית והסופרת מרים גמבורד, חברה מאוד טובה שלי, שהיא דוברת רוסית מה הם כתבו. אז היא אומרת לי: 'שלושה עמודים הם כתבו מה שסיפרת להם, את הצד שלך, שאת מזדהה עם הנשים האלה ושהן מזכירות את אמא שלך – כתבו בסדר. שלושה עמודים נוספים – יותר טוב שלא תדעי'. אז עד היום אני לא יודעת".
ברצינות? זה לא סקרן אותך?
"מה כבר יכול להיות? ירדו עליי כסאח. ולכי תגידי להם שבשבילי הנשים האלה הן יפות, שאין פה עלבון. אבל זו הייתה הפעם הראשונה, אני חושבת, שמישהו צייר עירום של נשים מבוגרות בארץ בצורה שיצאה החוצה, ואלה גם ציורים מאוד גדולים, וזה עשה די הרבה רעש. וזכרו את הדימויים האלה".
המאמר של אוסטרובסקי פורסם לבסוף בירחון האמנות "ארבע על חמש" (שכבר נכחד מאז), ובו פורסם בהמשך גם מאמר של פרופסור אבישי אייל, שקרא לדמויות הללו "איקונות יהודיות חילוניות". הם ראו בעבודותיה עדות להגירה ולאופן שבו ניתן לראות דור מהדהד בדור, אימהות מתלכדות לכדי אם מהגרת אחת. כיום המאמרים הללו מצוטטים רבות. "על העבודות האלה כבר נכתב הרבה, אפילו סטודנטים לומדים אותן", מציינת ראוכר.
8 צפייה בגלריה
"עד היום יש תרבות של סגידה ליופי החיצוני בתוך מודל מסוים". "נערות לוח שנה ושירי השרמוטה", חוה ראוכר
ב-2005 ראוכר פנתה לבית האמנים בתל אביב והציעה להציג יצירות בקיר חיצוני ריק, וכך נולדה היצירה "נערות לוח שנה ושירי שרמוטה": מיצב ענק של הדפסים דיגיטליים של דמויות נשים עוכרות שלווה בעירום חלקי אשר שילב "שירי שרמוטה", שכתבה המשוררת הפמיניסטית עטורת הפרסים חוה פנחס כהן, שניכסה את מילת הגנאי וחקרה דרכה תרבויות ונקודות מבט. "הנשים המצוירות היו בערך בנות 50, היום 50 זה ה-30 החדש, ו-80 זה ה-60 החדש. זה לא היה ככה אז. 40 בתקופתי היה זקן.
"בקיצור, שמו לב לעבודה הזאת. גליה יהב (מבקרת אמנות מיתולוגית של "הארץ" שנפטרה, ד"מ), פרסמה על זה. ואז עיריית תל אביב החליטה שהיא מורידה אותה. למה? השכנה מהבניין ממול אמרה: 'הנשים האלה זה גועל נפש, אני לא יכולה לפתוח את החלון ולראות אותן'. אלה הנושאים שעסקתי בהם ביצירה שלי כל השנים: גילנות ודימויים שהם 'לא יפים' במרכאות, לא באידיאל היופי. וזה משהו שהחברה החילונית, ואני אומרת את זה בצער רב, עד היום קשה לה לקבל. עד היום יש תרבות של סגידה ליופי החיצוני בתוך מודל מסוים".
באותן שנים, כשהיצירה שלה ירדה מהמרחב הציבורי, הממסד האקדמי החל לגשש בצעדים ראשונים להכרה בפועלה. היא החלה לשמוע שלומדים על העבודות שלה, שסטודנטים מנהלים ויכוח על היצירות שלה. הרבה מהתפנית הזו היא זוקפת לזכותו של האינטרנט. "עברתי הרבה פאזות בחיים שלי, אנחנו דור שעבר כל כך הרבה. הגענו ארצה כשלא היה כלום, והמטמורפוזה הזאת שעברנו - שאתה חי במקום שמשתנה כל הזמן. המקום צומח וגדל ואתה כבר לא יכול להכיר אותו, וכל עשור הוא כבר אחר לגמרי. אני שייכת גם לדור שעוד לא היה דיגיטלי, ופתאום המעבר הזה - מחיים בחברה שלא היה לנו בה אפילו טלפון או פריג'ידר, לחיים של היום שאתה כבר מתעסק עם בינה מלאכותית. ואני עושה את זה, אני אוהבת את זה", מעידה ראוכר.
"הרבה מהחברים שלי לא הצליחו לעשות את המעבר, ונתקעו במאה הקודמת. זה כמו המהפכה התעשייתית ממש, ואנחנו היינו על התפר. אני אוהבת טכנולוגיה, ואני חושבת שזה הציל אותי אפילו. אחד הדברים היפים באינטרנט הוא שזה מרחב ששובר היררכיות. בעולם שאני חייתי, שהיה עולם לא דיגיטלי, היו היררכיות מאוד ברורות - מי חשוב יותר, ומי חשוב פחות. והדבר הזה נשבר טוטאלית, ואני מאוד אהבתי את זה. זה מה שהוציא אותי, זה מה שגרם לאנשים להכיר את העבודות שלי. בתקופה מאוד מוקדמת העליתי דימויים לרשת, למרות שכמעט לא הצגתי - כי לא הייתה לי אפשרות להציג. עולם האמנות הוא עולם של מעגלים, ויש מעט מאוד בארץ, ויש להם שומרי סף. ואני הייתי מחוץ למעגלים האלה. והדרך היחידה לשבור את זה הייתה להעלות עבודות לרשת. זה נתן לי נוכחות".
"למדתי להתיידד עם המוות, שאין מה לפחד"
התערוכה הנוכחית של ראוכר עוסקת בזקנה, ובמוות ובאופן שבו הוא נשרג בחיים. לפני כחמש שנים עברה ראוכר אירוע לב חמור. "הייתי כבר באי-ספיקה מוחלטת, הריאות שלי התמלאו במים, הייתי במצב קריטי. הבת שלי כבר קראה לבן להגיע מארצות הברית. חוויתי את המפגש עם המוות", היא מתארת. "זאת לא הייתה חוויה קשה, אפילו מאוד נעימה. הייתי במצב כזה שקט ורגוע, וראיתי את כולם מסביב מסתכלים עליי במבט דואג. הרגשתי שזה כבר לקראת הסוף. ציפיתי לראות אור עם מסדרון וקולות, ולא ראיתי. אבל כן ראיתי מין מסך טלוויזיה מגורען כזה, כמו חסימה. כלומר, שאני עוד לא יכולה לעבור, ששעתי עוד לא הגיעה. אבל ההרגשה הכללית הייתה נעימה. הייתי באיזשהו שקט כזה והשלמה, ושום דבר לא כאב. ולא פחדתי מזה. למדתי להתיידד עם המוות. שאין מה לפחד".
לאחר מכן היא צללה לכתבים של סנקה, פילוסוף רומאי שעסק בשאלות של כיצד לחיות וכיצד למות. בהשראתם היא יצרה את היצירה בתערוכה שנקראת "מותו של סנקה", שבה ציירה את בן זוגה, שמופיע גם בפסלים בתערוכה. "אמרו לי, שפעם אמנים גברים היו מציירים את הנשים שלהם, ואת מציירת את בן הזוג שלך, זה גם קטע פמיניסטי אולי.
"אנחנו חיים כל הזמן יחד עם המוות כאן, כל הזמן, אבל גם לומדים לדבר עליו. אנחנו נולדים ואנחנו צריכים לדעת שאנחנו ממילא נמות. זה יקרה, אז למה לפחד? מי שידע שגורלו כבר נקבע ולשם אנחנו הולכים, ינהל את החיים שלו ביתר שלווה. ומה שסנקה ממליץ אם אתה רוצה חיים טובים, זה לשלוט על הרגשות שלך ובמיוחד על הרגשות של כעס וחרדה. זה דיבר אליי, כי הרגשתי את חווית סף המוות בצורה מאד חיובית. אני בת 80, כמה עוד נשאר? רוב החיים מאחורי כבר, העתיד, אתה לא יודע, זה יכול לקרות כל יום. אז יש לך הווה, אתה חי בהווה, וזה בסדר. בן הזוג שלי בינתיים עבר השנה אירוע מוחי, והוא בסדר, אולי אפילו במצב יותר טוב ממה שהיה לפני - מפני שהוא איבד חלק מהזיכרון, והוא נתקע בתקופה שהכי אוהב בחיים שלו, והוא מבסוט ומאושר. הוא לא מכור למסכים כי הוא שכח איך בכלל להפעיל אותם, אז הוא כל הזמן מסתכל בטבע, והוא נעשה מאוד פואטי. הוא אומר לי: 'חוה, תראי את הציפורים!'. מתי הוא אמר לי דברים כאלה! ויש בזה משהו מאוד נוגע ללב. אז זהו".
"כשאנשים הביעו בפניי זעזוע אל מול הפסלים, הייתי בדעה שהמציאות מזעזעת הרבה יותר"
הקשר בין חוה ראוכר לבין ד"ר זיוי ברמן, אוצרת התערוכה ויושבת ראש הוועד המנהל בעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל, החל כאשר ברמן העניקה לראוכר את פרס בקי דקל לאמנית מצטיינת, שניתן על ידי העמותה. "היצירה של חוה היא דבר שאי-אפשר להתעלם ממנו. אסור להתעלם ממנו", אומרת ברמן. "היא אמנית אמיצה, עקבית בדרך האמנותית שלה, שהולכת ומשתבחת בחדות שלה ובהבעה שלה ככל שהשנים עוברות. לא הכרתי אותה אישית, אבל את עבודותיה בוודאי הכרתי והערכתי. הייתה לי את הזכות להעניק לה את הפרס ונוצר הקשר האישי בינינו. כשהיא סיפרה לי שהיא מתכוונת להציג תערוכה גדולה בבית האמנים, הייתי מאושרת עבורה, והיא גם הציעה לי לאצור אותה. בשנים האחרונות בחרתי מאוד בקפידה איזה תערוכות אני אוצרת. מבחינתי אוצרות זה אקטיביזם, אני רואה במעשה האוצרות שלי, במחקר שלי ובפעילות שלי בעמותה, הכול יושב תחת הכותרת של אקטיביזם חברתי".
השנה, כמו שקרה לרבים ורבות בישראל, זימנה לברמן תרומה נוספת לחברה שהיא לא תכננה מראש - מילואים. 60 יום העבירה ברמן כדוברת רשות החירום הלאומית במשרד הבטחון (רח"ל). "7 באוקטובר תפס את כולם בהלם. אבל אני לא בהלם בדרך כלל, כשקורה משהו אני מהאנשים שמה שעוזר להם זה להיות מאד תפקודיים וממוקדים. ב-7 באוקטובר היה לי ברור שאם צריכים אותי, אני באה. הזוועה הזאת זה לא משהו שהייתי יכולה לשבת בבית ולהרהר בו, הייתי צריכה לעשות משהו בנוגע אליו ובכל צורה ומקום שאני יכולה לתרום". כבר ביום למחרת גויסה ברמן לתפקיד דוברת רח"ל, ובמסגרת תפקידה הגיעה גם למחנה שורה.
"המציאות מבקשת שנתחבר אליה ונפעל בתוכה, ולא רק נחווה אותה כאיזה גורל, וזה חלק מהתפיסה שלי. מה שאני רואה ומראה בתערוכה של חוה, מהדהד לי דברים שראיתי במסגרת השירות הצבאי, במילואים, בחרבות ברזל. את הגופות הקטועות, השבורות, הפגועות שהגיעו לשורה. אולי נוצרה אצלי איזו קהות חושים, כי כשאנשים הביעו בפניי זעזוע אל מול הפסלים של חוה, אני הייתי בדעה שהמציאות מזעזעת הרבה יותר. כנראה שראיתי קצת יותר מרוב האנשים. אולי אם הייתי אוצרת תערוכה דומה, עם נושאים דומים, לפני המלחמה, הייתי מזדעזעת הרבה יותר או מהססת יותר אם לשים בחלל התערוכה יצירות בכזו רמה של בוטות. אחרי 7 באוקטובר משהו נפרץ, כי המציאות נעשתה אכזרית יותר מכל מה שיכולנו לדמיין אי-פעם. האמנות הישראלית כיום היא אקטיביסטית יותר מאי-פעם, ובזה אני נורא גאה. כי גם אם נגרם לנו הלם ואלם מול האירועים הנוראים האלה, בסופו של דבר זה הוציא את את האקטיביזם שבאנשים, ואת האכפתיות ואת הרצון לשנות. את הרצון לנסות בתוך כל הרע הזה לעשות קצת טוב".
