תוכנית הטלוויזיה That’s Life הייתה מאוד פופולרית בבריטניה כאשר שודרה ב-BBC במשך למעלה משני עשורים (1994-1973), ושילבה בידור קל עם אייטמים צרכניים וסיפורים מרגשים מהחיים. באחת התוכניות ששודרה בשנת 1988 נכח בקהל איש בשם ניקולס ווינטון. המנחה, אסתר רנטצן, פנתה אליו לפתע והציגה אותו כמי שחילץ ילדים מצ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה. לצידו ישבו, מבלי ידיעתו, כמה מהילדים שהציל, עתה כבר מבוגרים. הם זכו לפגוש בו אותו ערב לראשונה, לחבקו ולהודות לו. אבל ההמשך היה מפתיע ומרגש אף יותר: כמה שבועות מאוחר יותר שוב הוזמן ווינטון לאולפן, ורנטצן הכריזה שמאז המפגש ההוא יצרו קשר עם ההפקה עוד אנשים שחבים לו את חייהם. "האם יש מישהו בקהל שלנו הערב שחב את חייו לניקולס ווינטון?", היא תהתה. כאשר ווינטון הסתובב אז לאחור בכיסאו, הוא גילה חלק גדול מהקהל עומד על רגליו. היה זה אחד הרגעים המרגשים בתולדות התוכנית.
"נפש אחת" – טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
הסצנה הזו, שנמצאת במלואה ב-YouTube, משוחזרת אחת לאחת בשיאו של "נפש אחת" (One Life), שבו מגלם אנתוני הופקינס את דמותו של ווינטון בערוב ימיו. זהו עיבוד קורקטי למדי לסיפורו של "אוסקר שינדלר הבריטי", שערב מלחמת העולם השנייה, בעידודו של חבר הנמצא כבר בצ'כוסלובקיה, מגיע לפראג (עתה מגלם אותו ג'וני פלין) כדי לסייע למאות אלפי הפליטים מגרמניה, אוסטריה וחבל הסודטים, זמן קצר לאחר חתימת הסכם מינכן, הנמצאים במחנות מאולתרים - ההשוואה לדימויים המגיעים אלינו מאזור רפיח היא בלתי נמנעת - ומחליט לסייע בהצלתם של ילדים יהודים. הכוונה היא למצוא להם משפחות אומנות בבריטניה, ואז להשיג עבורם אשרות שהייה ולהעלותם על רכבות שיביאו אותם ללונדון. את המבצע הזה ווינטון מנהל בעזרת אמו (הלנה בונהם קרטר) הדואגת באנגליה לעניינים הפורמליים מול פקידי ההגירה; דורין וורינר (רומולה גראיי), הממונה על הפליטים בצ'כוסלובקיה מטעם הממשלה הבריטית; וטרוור צ'דוויק (אלכס שארפ), מורה בריטי שנמצא שם ומעורב אקטיבית בחילוץ הילדים היהודים.
3 צפייה בגלריה
הפתיעו אותו. אנתוני הופקינס כניקולס ווינטון, מתוך "נפש אחת"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"נפש אחת", בבימויו של ג'יימס האוז, מבוסס על ספר מאת ברברה ווינטון שביקש לעשות צדק עם אביה הפילנתרופ, סוחר ניירות ערך לונדוני, ששמו נותר עלום יחסית בעשורים שמאז המלחמה. הסרט עורר דיון סביב הפרשה: למשל, האופן שבו הוא שופך אור על הקשיים שהערימה השלטונות הבריטים על ה-Kindertransport, משלוחי הילדים מצ'כוסלובקיה, בכך שדרשו ממשפחות האומנה סכומי כסף גבוהים לזמנם, או שאלת השמירה על זהותם היהודית של הילדים בקרב המשפחות שגידלו אותם. "המתחיל במצווה אומרים לו גמור", אומר לווינטון רב הקהילה לפני שהוא מפקיד בידיו את גורלם, אך הסרט לא ממש עונה על השאלה מדוע הוא להוט כל כך לעזור ליהודים (משפחתו של ווינטון הגיעה לאנגליה מגרמניה, וסבו וסבתו היו יהודים, אך הוריו התנצרו). הסרט גם לא עונה על השאלה מדוע פעילותו שהביאה בסופו של דבר לחילוצם של 669 ילדים נותרה לא ידועה משך שנים. כך, רק אחרי שקראתי עליו בעקבות הסרט, גיליתי שאחד מהילדים שווינטון סייע בחילוצם היה הבמאי החשוב קארל רייז ("מוצ"ש ובוקר יום א'"), וילד אחר היה יוסף ג'ו אלון, ממקימי חיל האוויר הישראלי.
ככל שהדברים אמורים בפעולות ההצלה, הסרט לא ממש מתעכב על סיפורי הילדים שנקרעים מהוריהם ועם בואם לאנגליה נמסרים למשפחות אומנות. הוא "מוסר" את הפרטים בדרכו הדידקטית אך לא מציב דמויות של ממש. גם בהמשך, לא לגמרי ברור מה עלה בגורלם של הילדים, ואולי התמקדות במי מהם, בחייו בהווה של הסרט, הייתה מעניקה לו פרספקטיבה מורכבת יותר. למעשה, חלקיו המעניינים יותר של הסרט מצויים בהווה, כאשר ווינטון ואשתו (לנה אולין בתפקיד שולי מדי) מנהלים אורח חיים שגרתי ורק בהדרגה נחשף הסיפור הלא שגרתי שקשור בו. ווינטון מוצג כאגרן כפייתי, חדר העבודה שלו מלא בשמונצעס שהוא מביא לשם, שמות ותמונות הילדים שהציל שמורים בתיק עור ישן במגירה. נדמה כאילו רק כאשר הוא מביא את התיק הזה לאליזבת' מקסוול (השחקנית מרת' קלר), אשתו של איל העיתונות רוברט מקסוול וחוקרת שואה – הוא מתחיל להכיר בחשיבותם ובגדולה של מעשיו.
לא בטוח שהדרך הקורקטית בה מגולל האוז, במאי טלוויזיה שזוהי עבודתו הראשונה לקולנוע, את סיפור ההצלה מבחינה את סרטו מאינספור סרטי שואה שצפינו בהם בעבר. נדמה כאילו הסרט הזה מתקיים רק כדי להגיע אל רגע השיא שלו, זה שמתרחש בתוכנית That’s Life, ושאמור לא להותיר עין יבשה באולם. זהו, באופן פרדוקסלי, סרט על דמות שאיננו יודעים עליה כמעט דבר, למעט המעט שהיא מספרת על עצמה. סרט על איש שנמנע מלדבר על המעשה הנאצל שהיה שותף לו, 50 שנה לפני כן, מבלי שנבין למה בעצם. אדם שבמידה רבה נותר מיוסר על כך שלא הצליח להציל עוד ילדים יהודים. למעשה, הסצנה היחידה שבה אנו זוכים לאיזושהי תובנה על מחשבותיו היא זו, המלאכותית משהו, שבה הוא נפגש במסעדה עם חבר ותיק מהימים ההם (ג'ונתן פרייס, שכבר צוות עם הופקינס ב"שני האפיפיורים"), ושומע ממנו, אולי לראשונה, את המשפט "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". בתגובה עונה לו ווינטון, "טוב, זה לא משהו להתפאר בו".
אולי משום כך, רבים מאלה שייצפו בסרט לא שמעו על ניקולס ווינטון שהלך לעולמו בשנת 2015 בגיל 106. הוא אולי חשב שאין בסיפור שלו משהו להתפאר בו, אבל זהו סיפור שחשוב שיסופר, גם אם הדרך הדידקטית שבה זה קורה הופכת אותו לסרט שאכן אין משהו להתפאר בו.
