"אנורה" (Anora) הוא סרטו הראשון של שון בייקר שעולה על האקרנים בישראל, וזוהי הזדמנות מצוינת עבור הקהל הרחב להכיר את הבמאי-תסריטאי הנפלא הזה. התוודעתי ליצירתו כאשר צפיתי בסרטו "מנדרינות" (2015), שהיה כבר סרטו החמישי, ועקב אחר יצאנית טרנסג'נדרית שמשתחררת מהכלא ויוצאת לחפש את הסרסור הבוגדני שלה. היה זה הסרט המסחרי הראשון בהיסטוריה שצולם באמצעות שלוש מצלמות אייפון (מדגם S5), והמבנה הנרטיבי המשוחרר שלו הפך למזוהה עם הקולנוע של בייקר. סרטו הבא, "פרויקט פלורידה" המצוין מ-2017, הביא את סיפורן של אם וילדתה הקטנה המתגוררות במלון דרכים סמוך לדיסניוורלד, והעניק מועמדות לאוסקר לווילם דפו שגילם את מנהל המלון האמפתי. ואיזה תפקיד זה היה! אחריו הגיע "טיל אדום" המשובח (2021), על כוכב פורנו לשעבר השב לעיירת הולדתו בטקסס.
"אנורה" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
הבנתם נכון: הקולנוע של בייקר הוא ארץ עוץ של אנשי שוליים. פושעים, סוחרי סמים, עובדות מין ומהגרים ושאר מי שהיו. הוא מבוים בריאליזם כמו תיעודי, לא פעם עם שחקנים לא-מקצועיים, ומשמש מעין קפסולה של קולנוע עצמאי אמריקאי מהסוג שהיה פופולרי בשנות ה-90. בייקר עצמו, יליד 1971 ובוגר לימודי קולנוע ב-NYU, נמצא בשטח מזה 25 שנה (סרטו הראשון, Four Letter Word, נעשה בשנת 2000), כותב ועורך את סרטיו, אבל כאמור נותר עד כה מוגבל למעגלי הפסטיבלים, גם בעולם. עם זכייתו המפתיעה של "אנורה" בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון (זהו הסרט השני שהציג במסגרת התחרות הרשמית אחרי "טיל אדום"), ועם סיכויים לגמרי לא רעים לקטוף גם את האוסקר – בייקר עובר עתה לטריטוריה חדשה.
זה מתחיל כמו קומדיה רומנטית מהאגדות, וליתר דיוק "אישה יפה". אנורה (מייקי מדיסון) היא חשפנית מברייטון ביץ', ברוקלין. מסתבר שהיא גם היחידה שמדברת רוסית בין חברותיה לעבודה, ועל כן הבוס שלה מציג אותה בפני איוואן (מרק אדלשטיין), בנו הצעיר וההולל של אוליגרך רוסי. הוא לוקח אותה אל הבית המפואר ששייך למשפחתו ובו הוא מתגורר וחוגג, ומשלם לה 15 אלף דולר כדי שתישאר (ותסניף) איתו לשבוע – מה שמאפשר לבייקר לספק ציטוט ישיר מהסרט המכונן ההוא של גארי מרשל. חיש מהר השניים אף מגיעים לווגאס כדי להתחתן. טוב, זה כבר ממש לא מוצא חן כלל בעיני הוריו של השובב הצעיר החיים ברוסיה, ומורים לאיש אמונם באמריקה, כומר אורתודוקסי שגם מטפל בענייניהם האפלים (קארן קראגוליאן), להפריד בין הזוג הנשוי הטרי. מכאן והלאה הכל מתגלגל באופן הכי מצחיק שאפשר להעלות על הדעת.
כן, קראתם נכון. "אנורה" הוא קומדיה, ואפילו כזאת שתזכיר לצופה הישראלי את סרטי הבורקס המקומיים שבהם האהבה ניצחה את הבדלי המעמדות והמתחים האתניים. זהו סרטו המסחרי והנגיש ביותר של בייקר, אבל עדיין הוא נושא את סימני ההיכר המובהקים שלו. למען האמת, עלילתו ומבנהו מזכירים מאוד את "מנדרינות" שהוזכר לעיל – ליתר דיוק, חלקו השני שבו אנורה וחבורת הגנגסטרים הרוסים יוצאים למסע ברחבי ברוקלין בחיפוש אחר איוואן המבוהל שיצא להשתכר בסיבוב מועדונים. בשני הסרטים מופיע קראגוליאן, שחקן ממוצא ארמני שהופיע בכל סרטיו של בייקר, בתפקיד דומה, ובשניהם תופס המסע הנשי בעקבות גבר שמזוהה בטעות עם האושר המיוחל חלק מאוד מרכזי מהסיפור.
בייקר יודע לכתוב דמויות, והוא גם העורך המיומן של סרטיו. ב"אנורה" אפשר לזהות את פנייתו לעבר קולנוע שהוא יותר מיינסטרימי, מה שיכול להעלות את התהייה האם זהו בהכרח זוכה ראוי לפרס "דקל הזהב". אבל מדיסון אינה ג'וליה רוברטס ואדלשטיין רחוק מלהיות ריצ'רד גיר, ולא לוקח הרבה זמן לפני ש"אנורה" מתמקם בטריטוריה המוכרת של בייקר שנמצאת ליד עולם האגדות, אבל הרחק-הרחק ממנו. ממש כמו המוטל ב"פרויקט פלורידה" שנמצא מרחק מה מדיסניוורלד, אבל החיים שבתוכו מתנהלים בטריטוריה של מי שמכונים "זבל לבן". אנורה, המכונה לכל אורך הסרט אני, ואיוואן הם שני ילדים: הוא מזכיר קצת את דמות היורש-ילד מגודל שגילם דאדלי מור בסרט "ארתור", ואילו היא נמשכת לעולמו במחשבה שמצאה את הנסיך מסיפור סינדרלה.
חלקו השני של הסרט מוצא אותה בסיטואציה שמזכירה קומדיות פשע של שנות ה-80. היא, יחד עם מְסָדר העניינים הארמני – קשה להסיט את העין מהכתם המזהה על לחיו הימנית של קראגוליאן – ושני גנגסטרים המסופחים אליו, יוצאים לחפש את הילד שנס מאימת "חכה תראה מה שאימא ואבא יעשו לך כשיגלו שהתחתנת בלי רשות". השיא מגיע כאשר ההורים נוחתים בטיסה דחופה מרוסיה כדי לפקח על ביטול החתונה. חלקו זה של הסרט הוא פארסה קולנית ומצחיקה מאוד שמזכירה את המרדף בעקבות הסרסור הבוגדני ב"מנדרינות". בייקר שולט היטב בסיטואציות שבהן הדמויות שלו מאבדות שליטה, ומחדיר אל "אנורה" היבטים קריקטוריים, אפילו וולגריים במכוון, של קומדיה אתנית. זהו סרט על מהגרים ועובדות מין שאינו נרתע מההיבטים הנצלניים הכרוכים בדימוי הקולנועי של אלה – מבחינה זו, יש בסרט משהו שמזכיר את סרטי ה-exploitation של שנות ה-70 דרך העימות פה בין מסחור הגוף והון – ויוצרו מודע היטב למשמעותם של מבט גברי ושיח פורנוגרפי ושל היות הוא עצמו, אחרי הכל, גבר לבן ופריווילג בעולם הייצוגים הנון-מיינסטרימי שלו.
אנורה אולי ציפתה לחיות את שארית חייה כמו ג'וליה רוברטס, אבל היא מושלכת מעולם האגדות אל מציאות שיותר מזכירה את "לילות כביריה" של פליני שבו גילמה ג'ולייטה מסינה את האם-טיפוס של הזונה-בעלת-הלב-הרחב השבה וננטשת על ידי מחזרים פוטנציאליים. אנורה לומדת להבין שהיא לא יותר מאשר גוף שנקנה בכסף, וגם לומדת לפעול בהתאם. זו הסיבה שחלקו החותם של הסרט מתמקד בדינמיקה שנרקמת בינה ובין אחד הגנגסטרים הרוסיים (יורה בוריסוב), והסצנה האחרונה שלהם יחד מבהירה עד כמה שניהם ממלאים את חלקם כסטטיסטים בחיי הנהנתנות והשליטה של אחרים. בייקר קוטע לא פעם את סרטיו במשפט, מילה או מחווה שאנו מצפים למשהו שיבוא בעקבותיהם, אבל הוא לא בא, בדיוק כפי שלסיפור אותו הוא מספר אין באמת סוף.
"אנורה" הוא סרט מצחיק מאוד ומרגש, אבל הוא גם אומר (כמו "מנדרינות" לפניו) שאהבה לא באמת קיימת בעולמן של עובדות המין. יש כסף ואפילו טבעת יקרה, אבל הדבר הכי קרוב לרומנטיקה הוא המגע הגופני שנרכש בשטרות. נשיקה היא מחוץ לתחום. אנורה הייתה לרגע תמימה כמו כביריה, רק כדי לגלות שהיא נשארה לבד בארמון, שנייה לפני שהיא תחזור להיות סינדרלה. והנה עוד שתי סיבות לצפות ב"אנורה": אחד הדברים היפים בסרטיו של בייקר הם השחקנים שמעולם לא ראית קודם לכן (חלקם אכן לא מקצועיים), או אלה שפשוט לא שמת אליהם לב עד עכשיו. ואמנם, מדיסון, שנצפתה קודם לכן ב"היו זמנים בהוליווד" ו"צעקה" המחודש, מתגלה כאן כשחקנית נפלאה, וכך גם בוריסוב (הזכור מ"תא מספר 6" הפיני) שמסתבר כדמות האנושית ביותר בסרט. זהו סרט נהדר.
