במהלך ההאזנה ל"אה וואו", האלבום החדש של ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) שיצא הבוקר (ה'), קשה שלא לתהות מה היה היחס כלפיו אלמלא יצא חודשיים לאחר 7 באוקטובר, אסון שפקד גם את הברון עצמו כמי שהתחבא בממ"ד יחד עם אשתו ושתי בנותיו הפעוטות בקיבוץ אור הנר. האם העיסוק החשוף של השירים בקשיי החיים באזור היו מהדהדים בעוצמה כזאת גם ב-6 באוקטובר? עד כמה הבחירה האמיצה של ג'ימבו, לשלב כמויות לא מעטות של הומור שחור בטקסטים מלאי כאב, הייתה גורמת לרבים ורבות לפספס את עומק הנתק בין אור הנר וסביבתה לשאר חלקי הארץ? האם היינו ממשיכים להאזין ל"בומים" ברדיו מבלי להבין את גודל המצוקה?
1 צפייה בגלריה
האם היינו ממשיכים להאזין ל"בומים" ברדיו מבלי להבין את גודל המצוקה? ג'ימבו ג'יי
(צילום: דן יהודה)
ואולי דווקא בגלל שהאלבום הזה יוצא עכשיו, כשלא רואים את האור בקצה מנהרת העצב והקהילות שהברון נמנה עליהן בקושי התחילו לאסוף את הרסיסים, צריך להעריך את ההחלטה להוציא אותו כפי שנוצר ונכתב לפני שהכול השתנה. בדומה לאפקט של "עולם מופלא איפה אתה" של אביב גדג', יש בשירים כמו "במקום בו אני גר" ו"סלט" את מה שרבים ורבות מאיתנו סירבו לראות. נאמן לאסתטיקה המסורתית של היפ-הופ כביטוי של עוצמה פנימית, הברון שר על קיום בלתי-אפשרי ומופרע בלי טיפת מרירות וגם קשה להגדיר את "אה וואו" תחת הטייטל של אלבום מחאה. למעשה, כנראה שמה שהופך אותו לאלבום מנצח היא דווקא מידת האהבה שיש בו: למקום, למשפחה, לאנשים, לחוויות חיוביות ושליליות וכמובן למוזיקה.
והמוזיקה היא גם הסיבה העיקרית ש"אה וואו" הוא קודם כל אוסף שירים מהודק, מלוטש ואפילו כיפי. "בעזרת השם", לדוגמה, הוא משחק חכם על הפער בין האדם והראפר שנשמע כמו הפקת קניה ווסט קלאסית. "שיר רק לך" הוא ניסיון חביב להוכיח שהיפ-הופ מסוגל להכיל קיטש, וזה עובד יחסית בזכות הליהוק של זאב נחמה בפזמון, שגם מזכיר במלודיה שלו את "אין מדינה לאהבה", כך שמדובר בחגיגה של ורדים.
כלל, האירוחים הם לרוב נקודת חוזקה באלבום: אלון עדר תורם מתיקות הרמונית לביט הממכר של "כל האהבה", ואורית טשומה ואברהם לגסה מסייעים ל"במקום בו אני גר" להיות השיר המצטיין באלבום. הוורס של טשומה הוא גם תזכורת לכישרון הפנטסטי שלה וכמה חבל שחלפו כבר ארבע שנים מאז אלבומה הראשון והיחיד. דווקא האיחוד עם כוכבי "העיר הזאת", עמית אולמן, מוריה אקונס ואלון נוימן, לא מרים את "מפקיר במאני טיים", שנשמע מתאים יותר כמערכון קומי (וגם ככזה לא היה מזיק לו חידוד).
אולם אז "אה וואו" מתכנס למכת סיום שמתמצתת את יכולתו של ג'ימבו ג'יי להיות מעין גלגול היפ-הופי של כוורת. ב"סלט", לדוגמה, הוא שר על ההגירה של סבא שלו לישראל על רקע הבטחה שהאדמה רק מחכה שיגאלו אותה, ואז הוא מופתע לגלות: "אה וואו / יש כאן ערבים / לא בקטע רע / זה קצת פשוט / לא נוח". הברון שר את הקטע באופן כל כך חינני וממזרי כשהוא מלווה בעיבוד מלודרמטי מכוון, מה שמנטרל את כל המטען הפוליטי ומשאיר רק מבוכה מחויכת. אותה תחושה בדיוק, שמנוגדת לנאומים חוצבי להבות של פרשנים לענייני הכול, מופיעה גם בשיר הסוגר, "לא מה שסיפרו לנו" שבו משתתף רועי דורון: "מכל הסיפורים נותרה כריכה / מכל המבטים נותרה מבוכה / זה לא מה שסיפרו לנו". מי היה מאמין שגם אחרי מיליון שעות טלוויזיה, משפט אחד שנכתב לפני 7 באוקטובר יסביר הכי טוב איך הרבה מאיתנו מרגישים חודשיים אחר כך.
