מאז 7 באוקטובר כתבי "ידיעות אחרונות" ו-ynet היו בחזית העיתונאית. בוועידת "האנשים של המדינה" שהתקיימה היום (ד') הם חזרו לראשונה אחורה ושיתפו על הסיקור המלחמתי שתפס אותם בהפתעה גמורה תוך שהם מתמודדים עם אובדן של עמיתם לעבודה, הצלם רועי עידן ז"ל, שתיעד את הרחפנים הראשונים שהגיעו לחופי ישראל עם מחבלי הנוחבה ונרצח מיד לאחר מכן.
עיתונות במלחמה: הכתבים של "ידיעות אחרונות" ו- ynet חוזרים ל- 7 באוקטובר
(צילום: סנטרל הפקות)
אחד מכתבי הדרום הוא מתן צורי שבעצמו מתגורר בישובי העוטף, ושעוד הספיק לקבל מצלם ynet רועי עידן ז"ל וידאו שמתעד את הרחפנים עם מחבלי הנוחבה לפני שנרצח. "אני זוכר היטב את השניות הראשונות", סיפר צורי. "התעוררתי בבוקר ומי שהעיר אותי היה הצלם היקר שלנו רועי עידן שנרצח בכפר עזה. הוא שלח לי תמונות. הוא זה שהעיר אותי לאירוע הזה, והוא זה שגם לא המשיך איתנו אחר כך. היו מטחים קשים ועוד לא הבנו מה קורה. אני הייתי צריך גם לפנות את הילדים שלי. כוחות של השב"כ שהגיעו עם סוואנות ופינו אותם מהבית במבצע שעוד יסופר. הם פשוט הגיעו והעמיסו ילדים אצלנו בקיבוץ. הם ממש הגיעו מקשרים אישיים - לא באיזושהי פקודה. הכניסו ילדים קטנים לתוך הרכבים ופינו אותם בצומת אשקלון, ומשם ההורים הגיעו גם כן בליווי של אנשי שב"כ שהיו במרחב אשקלון. זה היה החילוץ שלהם".
ניר (שוקו) כהן שראיין את הכתבים נזכר גם הוא באותן הדקות הראשונות בבוקר ההוא, כשנתקל בסרטוני הרחפנים של עידן ז"ל: "כשאני ראיתי אותם בפעם הראשונה הייתי בטוח שזה פייק. הייתי בטוח שזה משהו שרץ ברשת, וכשמתן כתב בקבוצה שרועי צילם את זה - אז אולי זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאנחנו באירוע אחר, לא בעוד בוקר של טילים על הדרום".
6 צפייה בגלריה
"המבזקן שהיה תורן במערכת שאל אותי, 'מה זה? זה אמיתי? זה פייק?'". יואב זיתון בוועידת "האנשים של המדינה"
(צילום: יריב כץ)
"זה סרטון שאיפס אותנו, ואם אני זוכר נכון הוא צולם ב-6:44 בבוקר. ממש ברגעים הראשונים של הפלישה לעבר הישוב שלו, לעבר קיבוץ כפר עזה", שיתף יואב זיתון, הכתב הצבאי של ynet ו"ידיעות אחרונות". "כשהוא [רועי עידן] שולח לנו את הסרטון הזה, המבזקן שהיה תורן במערכת שאל אותי, 'מה זה? זה אמיתי? זה פייק?'. זה לא נראה הגיוני שיש חדירה כזו של מחבלים על גבי רכבים מעופפים. ובאותם רגעים התקשרתי כמובן לרועי כדי גם לנסות להבין מה הוא רואה, וגם כדי לנסות ולתאם איתו עמדת צילום בכל ההסלמה בעוטף. בשלב הזה הוא לא ענה. ניסיתי להתכתב איתו וכמובן לא היה מענה, אבל זה למעשה לא רק הסרטון הראשון של היום הזה, אלא גם הסרטון הראשון שאיפס אותנו כמערכת - שיש פה אירוע שלא קרה עדיין שצריך להתייחס אליו באותה מידה. צריך כמובן להקפיץ את כולם מהבית ,לעשות מיד את הדרך לדרום כדי לסקר את זה מהשטח, מהעוטף. לצערנו כמובן, בהמשך הוא לא ענה, אבל זה למעשה אולי מה שהוא הספיק לעשות בצורה הטובה ביותר כפי שהוא עשה תמיד - לסקר, לצלם מהשטח, מקו המגע, כמעט ללא פחד".
לדברי זיתון, האסימון על גודל האירוע נפל רק בסביבות 8:00 בבוקר באותה שבת: ״כשקיבלתי הודעה ראשונה במכשיר קשר כשהרמ"ק, המכשיר קשר שלו היה פתוח, ׳חשד לחניבעל', הופעלה ראשונה באוגדת עזה. כמובן שהעברתי את זה למערכת עם בקשה להעביר לצנזורה, כדי שהיא תתיר או תורה שלא לפרסם. כבר אחרי שעה או שעתיים ביקשתי מהמערכת שלא לקרוא לזה יותר חדירה, כי זה לא חדירה של מחבלים - זו פלישה. בצוהריים כבר החלפנו את הכותרות מטרמינולוגיה של חדירה לפלישה לנגב המערבי. פלישה לאזור גדול בישראל, חבל ארץ שלם, ואולי האירוע המשמעותי שלכד אותנו ככה. בסביבות 16:00 אחר הצוהריים להבין שיש קרב על האוגדה, מחנה אוגדת עזה בבסיס רעים, דבר שכתב לא דיווח אותו 50 שנה ושלושה ימים".
6 צפייה בגלריה
"הדבר שהכי מטריד אותם זה מי הולך לטפל בהם ולדאוג להם עכשיו כשאימא ואבא נרצחו". אילנה קוריאל בוועידת "האנשים של המדינה"
(צילום: יריב כץ)
כתבת הדרום אילנה קוריאל, שהייתה גם אחת מחבריו הטובים של רועי עידן ז"ל, ושאף נכנסה לכפר עזה ועזרה לחלץ את ילדיו, שיתפה ברגעים הקשים. ״נכנסתי ופגשתי את הצוות של יהלום שחילצו את הילדים בתחנת הדלק באלונית של כפר עזה, שזו נקודה שתמיד כתבים וצלמים נפגשים שם בכל סבב ויוצאים משם לפעילויות ולצילומים. לקח זמן עד שנתנו לי להיכנס למחסום של מושב שובא, הגיעו לשם ניצולים מבארי באותו זמן. אני כמובן ממשיכה פנימה.
"ככל שמתקדמים רואים את כל הרכבים שמלאים בחורי ירי והכול כבר חושך אז רואים רק שריפות קטנות מהצדדים, מהירי של הפצמ"רים, אי-אפשר היה לעכל בכלל את גודל האירוע כי זה פשוט משהו שלא נתפס. בראש שלי הילדים בטח נמצאים שם לבד כי איכשהו הם לא הצליחו להתפנות ואולי ההורים עדיין בחיים ופצועים. אני חושבת שמן הסתם הצליחו לפנות את כל האוכלוסייה האזרחית. מוציאים ילדים מהג'יפ הממוגן, אני אפילו לא יכולה לתאר את הריח של הזיעה השתן והדם, הכול מעורבב ביחד. אני מחבקת את אחד הלוחמים, והוא אומר שמצאו את האימא בממ"ד, ושעשו סריקות לא מצאו את האבא. אבל איך שאני לוקחת את הילדים הם לא מפסיקים לדבר לספר על איך שהמחבלים ירו באימא, באבא ובאביגיל, והדבר שהכי מטריד אותם זה מי הולך לטפל בהם ולדאוג להם עכשיו כשאימא ואבא נרצחו".
6 צפייה בגלריה
"היא הקדימה אותי וכתבה לי 'מצאו אותה, אימא מבקשת שתבוא להלוויה'". איתן גליקמן בוועידת "האנשים של המדינה"
(צילום: יריב כץ)
"התחנה הראשונה שלי הייתה בית חולים ברזילי באשקלון, לשם הגיעו בעצם הריכוז הגדול של הפצועים, מהמסיבה בנובה, מהקיבוצים, מהבסיסים", מוסיף כתבנו איתן גליקמן שהסתובב באותם ימים בין בתי החולים. "המון-המון פצועים במצב אנוש, המון פצועים במצב קשה. טירוף של מערכות מבחינת צוותים רפואיים, אף אחד עוד לא הספיק להכיל ולהבין באמת את האירוע העצום. אחרי שעתיים בבית חולים הייתה תמונה שתלווה אותי עוד הרבה שנים; אישה בשמלה שחורה רצה בטירוף לחדר מיון בברזילי והיא צועקת 'איפה היא?'. לא כל כך הבנתי עדיין את מי היא מחפשת - איזה קרובת משפחה, אם זה הבת, אחות, ובזווית העין ליוויתי אותה כמה שעות לצד המתנה ארוכה והמון דיווחים על עוד פשיטות בעוד יישובים בעוטף, וקצת לפני שהחלטתי לזוז דרומה לכיוון האזור של המסיבה בדרך לא דרך, ניגשתי אליה ואמרתי לה בחשש מאוד גדול שאני איתן גליקמן מ'ידיעות אחרונות' והיא אמרה לי 'קוראים לי ליאור, תנסה למצוא את אחותי - עמית מן הגיבורה מקיבוץ בארי', והבטחתי לה שאני אנסה לסייע לה.
"החלפנו טלפונים, זה היה בשבת ב-18:30 בערב, אני נסעתי דרומה לזוועה, לאן שאפשר היה להמשיך ולהגיע, ובראשון ב-4:30 בבוקר היא כותבת לי 'מצאת אותה? היא לא עונה'. אחרי הזוועה באזור הציר של המסיבה ברעים החלטתי שצריך להבטיח את הבקשה ולחפש לה את האחות ובשלישי בצוהריים היא הקדימה אותי וכתבה לי 'מצאו אותה, אימא מבקשת שתבוא להלוויה'. לקחתי איתי את הצלם, את גיל. עמית הפרמדיקית הגיבורה שיכלה לברוח נשארה במרפאה להציל אנשים, ילדה בת 22 שבעצם חירפה את נפשה לנסות לסייע. ככה אתה מוצא את עצמך משבת בבוקר ליום שלישי - ממישהי שלא הכרת - מחפש את האחות ומוצא את עצמך בהלוויה בנתיבות".
גם כתב המשטרה מאיר תורג׳מן שיתף בימים שלאחר תחילת המתקפה: "כשיש אזעקה רוב האנשים נכנסים לממ"ד, אנחנו עסוקים בשני דברים. א', לעבוד על האישה שאני 'רק יוצא רגע למערכת', ולנסוע לאן שצריך, אתה מנתק את עצמך מהכול וזה מסוכן. אבל כשאתה נמצא שם אתה מרגיש שאתה עובד כמו אחד שיוצא לעבוד במפעל - יש את העיתונאי שנוסע לעשות את העבודה שלו. אני לא חושב שאנחנו גיבורים, אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים שם בשביל האנשים, אני יכול להצטרף אליו כשאני החלפתי אותו בבית חולים הגיעו משפחות שלא ידעו. בשעות הראשונות, בשבוע-שבועיים הראשונים לא הייתה מדינה. מצאנו את עצמנו עם אנשים, אמבולנסים, מורידים פצועים, חלק מהפצועים מכוסים, ניתן להבין שהם לא בחיים. משפחות עומדות ובודקות 'לא, זה שלי, זה לא שלי'. מנסים להיכנס פנימה. מזהים אותך כעיתונאי, נותנים לך פתק עם תעודת זהות ואתה עושה את העבודה האנושית. זה כבר לא עבודה, אתה נכנס לחדר ואומר לו 'תן לי את המספר הזה ולך, תצא החוצה ותאמר לו שהוא לא בחיים'. אומרים לך 'תשמע, הבן שלי נעדר' וכבר ביום השלישי או הרביעי הוא קם בבוקר ואומר 'הלוואי וימצאו אותו שהוא נהרג', 'הלוואי וימצאו אותו בנובה' ובערב - 'הלוואי שהוא חטוף', כי הם לא יודעים מה עדיף".
6 צפייה בגלריה
"אני לא חושב שאנחנו גיבורים, אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים שם בשביל האנשים". מאיר תורג'מן בוועידת "האנשים של המדינה"
(צילום: יריב כץ)
