היו ימים ש"אופוריה", ההפקה הטלוויזיונית המדוברת של HBO, הוצגה כעיבוד הוליוודי דובר אנגלית למקור הישראלי - הסדרה "אופוריה" שכתב התסריטאי רון לשם ושודרה בארץ ב-2012. היום (ג') אחרי שהעונה השנייה של הסדרה האמריקנית עלתה, אפשר לקבוע שהיא כבר מנותקת לחלוטין מהשורשים הישראלים שלה ונעה בחלל השיח הציבורי בארצות הברית. ועדיין, גם במרחק הזמן, אי אפשר להקל ראש בתרומתו של לשם שמוזכר עדיין כמפיק אחראי של הסדרה, אבל למעשה נמצא פה על תקן אינסטלטור. איש המקצוע שהוזמן לפתוח את הסתימה בשירותים. באחוזה הסטרילית של הוליווד אין רבים שמוכנים לעשות כן, באקלים התרבותי הנוכחי שוכני הבית מעדיפים להוריד את המים ולכסות את האסלה. לכן נדרש עובד זר ונועז שיהיה מוכן להכניס יד עמוק פנימה ולשלוף את מה שתקוע בצינורות. הבעיה היא שעכשיו הביוב עולה על גדותיו, ו"אופוריה" מביאה אותו למסך.
אופוריה – עונה 2 – טריילר
בארצות הברית פועלים כיום אין ספור ספקי תוכן, ערוצי טלוויזיה וסטרימינג, שמזרימים למשתמשים הביתיים שטף של תכנים מכל המינים ומכל הסוגים. נטפליקס, אמזון, דיסני פלוס ותאגידי בידור ענקיים אחרים אומנם נגישים יותר לקהל הרחב ביחס לערוצים הקטנים, אבל גם הם מתקשים לבדל את המותגים שלהם בתוך צונאמי התוכן הזה. הקברניטים מנסים מצד אחד להתבלט, מצד שני ללכת על בטוח ולא פעם לחקות אחרים בים שיש בו הרבה דגים. אבל "אופוריה" היא אי בודד. אי של אי שפיות. גם כאן יש כאמור אלמנט של חיקוי (מתוצרת כחול-לבן) אבל הגרסה המעודכנת והמשודרגת של HBO, שמוביל התסריטאי סם לוינסון, היא ללא ספק הסדרה הבוטה, הנועזת והנפיצה ביותר בנמצא כיום (אם נשאיר בחוץ את ערוצי הפורנו). זאת הפקה עם ביצים, ולא רק בגלל אינפלציית איברי המין הזכריים שמופיעים בה למכביר מאז תחילתה. זוהי הכנות הבלתי מתפשרת שלה שעושה אותה לכזאת.
סוף עידן התמימות
נקודת המוצא של "אופוריה" היא פתיחת צוהר רחב, מציצני וחסר בושה לחייהם של בני נוער בדור ה-Z שעולמם הרוחני נחלק בין מין פרוע לצריכת סמים בלתי נדלית. זוהי נקודת מוצא שישראל וארצות הברית חולקות, וכך גם כל העולם המערבי. מכאן באה גם הנפיצות הגדולה כל כך של הסדרה. מילא סמים ואלכוהול, אונס ואורגיות, ואלימות - דברים שאפשר למצוא בכל מקום בטלוויזיה בעשורים האחרונים, אבל ההכרה שאת ההוללות המושחתת וההרסנית הזו מחוללים בני נוער היא טלטלה שאי אפשר להשלים איתה על פי הממסד. לא מן הנמנע שהתגובות הקשות של הבירוקרטים בישראל הובילו להסרתה מלוח השידורים אחרי עונה אחת. הגרסה העדכנית - הקיצונית בהרבה ביחס למקור - היא הסדרה הכי שנויה במחלוקת ומדוברת בארצות הברית, מה שהפך את ההחלטה להמשיך לעונה שנייה למתבקשת, למרות מחאות של הורים. מילא להציב מראה מולם, אבל לא מתחת לאף של הילדים.
כמו כל דרמת נעורים, גם "אופוריה" נישאת על משברי גיל ההתבגרות. מי שמבטאת אותם יותר מכל היא הדמות הראשית רו בנט בגילומה של זנדאיה - נערה בת 17 שכל חייה סבלה מבעיות נפשיות ומצאה נחמה בסמים (לא בסקס, זנדאיה היא היחידה שלא מסירה בגדים). בניגוד לתשתית העלילתית הקלאסית, היא אינה מצליחה להיחלץ מההתמכרות הקשה שלה, וגם לא ממש רוצה. בעונה הראשונה הכרנו אותה אחרי שכמעט קיפחה את חייה ממנת יתר. אחותה הקטנה גילתה אותה מפרכסת, קראה לעזרה והצילה את חייה, אבל האירוע היה טראומטי יותר עבור האחות מאשר רו עצמה שממשיכה בשלה. גאולה? חפשו אותה בסרטים של דיסני, לא בחיי רו, וגם לא בחיים האמיתיים של כל כך הרבה צעירים בעולמנו. הם לא מתנצלים על חיי ההוללות שלהם. מקסימום מסתירים אותם מההורים. כך עושה גם רו. כולם בשכבת הגיל שלה יודעים שהיא נרקומנית, הם מסניפים איתה במסיבות. אבל אמא שלה לא שמה לב שהיא משנוררת אוקסיקונטין מארון התרופות הביתי.
הנתק הבלתי נתפס לכאורה, ובעיקר מוכחש, בין הורים לבין ילדיהם המתבגרים הוא התדר טורד השלווה שמשדרת "אופוריה". לוינסון לוקח את הצד של בני הנוער ומציג אותו קבל עם ועדה ובכנות מלאה על המסך, כמהלך יוצא מן הכלל - המעיד על הכלל. ג'ולס (האנטר שייפר) הנערה הטרנסית החדשה בשכונה שזמינה למין מזדמן עם גברים מזדקנים, והופכת למושא האהבה של רו, היא הסיבה היחידה לעבור גמילה, אבל באמת. נייט (ג'ייקוב אילרדי) שמאכלס את משבצת הקווטרבק החתיך והוולגרי, שנסיבות חייו הפכו אותו לנבזי, כועס ואלים. חברתו הטיזרית מאדי (אלכסה דמי). קט (ברבי פריירה) שכאישה במידה גדולה הופכת למושא הערצה באינטרנט לגברים במידות קטנות. קאסי טובת המראה, התמימה והמרצה (סידני סוויני) ואחותה לקסי החסודה והמוכשרת (מוד אפטאו). ויש גם את פז (אנגוס קלוד), סוחר הסמים האכפתי (כשמדובר ברו).
כל אלה ליוו אותנו בעונה הראשונה והמאוד חושפנית של "אופוריה", שעלתה לשידור לפני מגיפת הקורונה, כשמראה של מזרקים עוררו בנו רתיעה עצומה. כל אחד מבין שמונת הפרקים של העונה ההיא הוקדש בעיקרו להיכרות מעמיקה עם כל אחת מהדמויות. כך, פרק אחר פרק, בהנחייתה של זנדאיה, למדנו לעומק על ההיסטוריה המשפחתית האפלה של נייט ועל תסביכי הגוף של קט. מתוך עולמם הפנימי של כל אחת מהדמויות התחדד הפער בינם לבין הציפיות של ההורים, והפנטזיות הלא ממומשות שלהם לגבי צאצאיהם. בתוך התשתית העלילתית הזו היו אלו הסיפורים האישיים שהיוו את כובד המשקל של הסדרה, ובתיווכם חווינו עם הדמויות את האפיזודות הקיצוניות שנקרו בדרכם ואת מערכות היחסים שלהם.
מתוך עשן הג'וינטים אפשר היה להבחין בריקנות הניהיליסטית שהם חווים, ואף להזדהות איתה רחמנא ליצלן. היעדים המזויפים שמערכת החינוך מכתיבה להם, והפיצוי, או שמה הפיצוץ, שהסמים מספקים להם. מילא העניין הזה, חדי האבחנה שבקהל, ואלו בעלי הרגישות החברתית העדינה שבהם, יזהו כי הסדרה מניחה אפשרות בלתי מתקבלת על הדעת שבה נערים, ואף יותר מכך נערות, לא רק יתהוללו וישתעשעו בינם לבין עצמם אלא גם ישתמשו במין כאמצעי פיתוי וסחיטה. בפנטזיה התקינה פוליטית, זאת שמחוץ למסך של "אופוריה", אין דברים כאלה. התמימות היא ערך מקודש שמיוחס לילדים, ובעיקר לילדות שלנו. אבל בסדרה הגיבורים הם קטינים על פי חוק, ורק על פי חוק. הם מנוסים, חצופים, ערמומיים, זנותיים ונועזים. הם מנצלים לא פחות משהם מנוצלים, והם מוכנים ללכת רחוק מאוד - כולל להציע את נעוריהם במיטות של גברים מבוגרים או על מסכי המחשב שלהם. מבחינה זו "אופוריה" מסמנת את סוף עידן התמימות של המבוגרים, יותר מזה של הטינאייג'רים.
מחשבת מסלול מחדש
העונה השנייה נפתחת עם הסיפור האישי של פז, וחוזרת לסביבה בה גדל ללא הורים, אבל עם סבתא. סבתא זפתא. סוחרת סמים שלא בוחלת בדבר כדי לקדם את הביזנס שלה, כולל לפגוע באלימות בגברים עוינים. זוהי מופת של עבריינות פמיניסטית שפז גדל בהשראתה. בהמשך אנחנו מגלים את נסיבות הקשר בינו לבין הילד המכונה אשטריי (ג'בון וולטון) אותו הכרנו כאחיו ושותפו לעסקים. כפורעי חוק הם לא דופקים חשבון לסמכותם של מבוגרים או לסמכות בכלל. גם לא של הארכיפושעים מולם הם עובדים. אפשר לזהות פה את התפנית הצפויה שלוקחת "אופוריה" לכיוון עלילתי מהודק יותר, שסוחף אחריו את הדמויות שכבר הכרנו ולוקח אותן הלאה להרפתקאות נועזות בעולם הצללים. זה שממשיך להטיל זרקור על סצנות סקס גרפיות והמון חומרים נרקוטיים, אבל גם מייצר עלילת מתח שחותרת לתככים, מזימות ובגידות במערכות יחסים, ובבורות השופכין של סוחרי הסמים.
חישוב המסלול מחדש מייצר מותחן פסיכולוגי מעניין ומאתגר. אולי הכרחי. שימת הדגש על החוויות האישיות של הדמויות מתגמלת, מרעננת ואפילו מצמררת, אבל לא בטוח שהיא הייתה יכולה להניע עונה שנייה. זוהי בוודאי ההתלבטות הגדולה ביותר של לוינסון מתחילת הדרך - לאזן בין הסנסציה לבין המהות. בין חזיונות מופרעים וגדולים מהחיים, לבין הגישה החשופה והכנה מהחיים עצמם. "אופוריה" עמוסה לעייפה בסנסציות, ממש כמו סמים, כנראה גם סקס, רצף של סנסציות שחוזרות על עצמן - מציצי לפיפי, מקוקאין להרואין - עלול להביא להצבת רף ריגוש שקשה לספק. הכיוון המסקרן שלוקחים היוצרים עשוי לחלץ את הסדרה מהקיבעון שנשען על מראות הזוועה. גם בהיבט הסגנוני, העונה השנייה צולמה על פילם (ציוד צילום ישן של קודאק הוזמן והושכר לטובת המשימה) מה שמעניק לה מראה שונה מהטריפ הדיגיטלי של העונה הקודמת.
עם יותר סנסציות או פחות, "אופוריה" עושה את העבודה ושוברת את הקיר בין הצופים הצעירים והמבוגרים, בין אבות ואימהות לבנות ובנים. צפינו בעבר בדרמות משפחתיות רבות שחשפו את ההורים כבני אנוש מושחתים שמחוללים שמות וטראומות בנפשם של ילדיהם התמימים, אבל נדירים המקרים בהם חזינו במקרים הפוכים על המסך (סרטיו של לארי קלארק היו כאלה, ורחוקים כל כך מהמיינסטרים). רבים מבני הנוער בארצות הברית, בישראל ובאירופה יצפו ויזדהו עם הדמויות ולא פחות מכך עם חוויית המציאות שלהם - קיצונית וריאליסטית להפליא. ואילו הורים שיצפו בסדרה יזדעזעו קרוב לוודאי, אבל אולי גם יפנימו שיש סיכוי שהם לא מכירים את ילדיהם באמת. שמשהו קורה שם מתחת לפני השטח, ושהאינטרנט ואמצעי התקשורת וגם היחסים האישיים מציעים אלטרנטיבות רבות, חלקן חתרניות, לחינוך הורי וממסדי - לפעמים לטוב, לפעמים לרע.
"אופוריה" מקפידה לא להיות שיפוטית, כשהיא נותנת את רשות הדיבור לבני הנוער. היא ממחישה את החוויה הסובייקטיבית שלהם, ומעמידה למבחן את נקודת המבט האובייקטיבית לכאורה של החברה. החברה השמרנית, המתחסדת שמבליטה את מה ראוי שיהיה, ומתעלמת ממה שקורה הלכה למעשה. זוהי ראייה אופטימית ושטחית של דור העתיד. אפשר לקרוא לזה החפצה הורית. תוצאה של קהות חושים, או הדחקה. אל מול כל אלה עומדת "אופוריה" כמו הכתם שעל הקיר. אותו הקיר בין הורים לילדים. ודרך המסך מזרימה מסר רענן, בוטה וכנה לאוקיינוס התוכן הנוכחי. מזרימה את הביוב לים.
