אם סרטי קולנוע היו מבקרים אצל פסיכולוגים, בעוד עשרים שנה הייתה מתאבחנת תסמונת של דור: סרטי קורונה. סרטים שסיימו להתבגר בחדרי העריכה, עשו את סיבוב הפסטיבלים שלהם בעולם, התגנדרו לקראת יציאה לאקרנים ואז נאלצו לחזור למדף להמתנה ארוכה נוספת, כי הקורונה סגרה את הקולנוע ושינתה את האופן שבו אנשים צרכו תרבות. "יותר ממה שמגיע לי", שכתב וביים פיני טבגר, עבר מסלול דומה: בשנת 2021 הוא כבר זכה בפרס התסריט בפסטיבל הקולנוע בירושלים והיה מועמד לשישה פרסי אופיר, אבל אל שאר הפסטיבלים הוא כבר הגיע בזום.
"אתה לובש בגד יפה, מתיישב מול המחשב ואומר 'היי, איי אם דה דירקטור", מספר בחיוך טבגר בריאיון בלעדי ל-ynet. "וזה קצת כמו לעשות אהבה עם חליפות חלל כאלה. אז נכון, יש סיכוי שנעשה אהבה במטאוורס בקרוב אבל עד אז אני מאוד שמח שאפשר לגעת במציאות. מחר אני הולך לפרמיירה של הסרט שלי, ואולי יהיו מאות אנשים באולם, ובלי מסכות אפילו".
לראיונות נוספים במדור קולנוע:
אלא שבניגוד לסרטים אחרים, טבגר דווקא שמח על העיכוב ומרוצה מהעיתוי שבו הסרט שלו יוצא לאוויר. "יותר ממה שמגיע לי", שמתבסס על אלמנטים ביוגרפיים בחייו של טבגר, שחקן, מנחה ויוצר, מתאר תקופה קצרה בחייו של נער, פינחס, בן לאם חד-הורית, עולה חדשה מברית המועצות. הקשר המשולש שנרקם בין פינחס לשמעון, שכן דתי שמלמד אותו את קריאת הפרשה לבר המצווה שלו, ובין אמא שלו, אישה חילונית, מפרנסת יחידה שהשתוקקה למערכת יחסים זוגית, מתואר בסרט באופן פגיע, חשוף, נקי וצובט לב. בפריזמה הרחבה יותר הוא גם מצליח לתת ביטוי אישי לסוגיות יותר גדולות כמו יחסים בין קבוצות מקצוות שונים של החברה.
"יותר ממה שמגיע לי" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"באיזשהו מקום אני שמח שהסרט יוצא עכשיו", הוא מסביר. "המתח בין הדתי לחילוני כרגע בשיאו במדינה שלנו, אז במובן הזה זה טיימינג מצוין לסרט שעוסק בדברים שחשבנו שכבר אף אחד לא מתעסק בהם, והנה, מסתבר שזה קיים פה כל הזמן. הדתי והחילוני, השחור והלבן, המהגר והצבר. כל אלה עכשיו עולים בצורה הכי פוליטית, סלע קיומנו. אז במקום מסוים הדחייה אולי הייתה קצת כואבת ועשתה לי קוצים בטוסיק, אבל מרגיש לי שהוא יוצא כשהוא צריך".
טבגר, 44, הוא תוצר של שעטנז בין מהגרים וילידים ואורח חיים חילוני ודתי. הוא גדל בשיכון מתפורר בקריית אתא להורים שעלו מברית המועצות בשנות ה-70. "נולדתי בארץ, אך ינקתי מהוריי זרות אינסופית", הוא מציין בטקסט המצורף לסרט. "מנטאליות של מהגרים, שמלווה אותי עד היום. לאחר שהוריי נפרדו הפכתי בן לאם חד הורית, שפרנסה אותנו בדוחק ותמיד הייתה צמאה לאהבה. הריחוק שלי מאבי גרם לי לצאת למסע חיפוש אחר דמות אב חלופית, והאב הראשון שאימצתי היה שמעון אמזלג, חוזר בתשובה ושכן. הוא היה זה שסיפר לי לראשונה את סיפור פנחס התנכ"י והעניק לראשונה משמעות לשמי".
את טבגר הצעיר מגלם בסרט מיכה פרודובסקי, בנו של הבמאי, לאון פרודובסקי ("השכן שלי אדולף"), ולמרות שזה התפקיד הראשון שלו בקולנוע בפרט וכשחקן בכלל, הוא מביא איתו איכות-הבעה מהפנטת שנחוצה לסצנות נטולות הטקסט. את אימו מגלמת שחקנית התיאטרון אנה דוברוביצקי ואת שמעון השכן משחק יעקב זדה-דניאל ("פאודה", "מטומטמת"), שניהם ממקסמים את הדמויות שלהם בתצוגת משחק כובשת.
את הסרט כתב טבגר כעיבוד רחב לסרט קצר בשם "פנחס", שכתב וביים כפרויקט הגמר שלו בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, "יותר ממה שמגיע לי" הוא הסרט הראשון באורך מלא שהוא מביים. "אני חושב שסרט הוא באיזשהו מקום טיפול פסיכולוגי", הוא מפרש. "כשחקן, כשאני שם את הרגשות שלי על הבמה מול מצלמה, אני עובר קתרזיס. אני אומר 'שופוני, תסתכלו עליי בכאב ובשמחה שלי, תזדהו איתי', וזה נותן לי סוג של נחמה. כבמאי זה אותו הדבר רק בצורה אחרת. כלומר אני אומר, הנה חלק מהחיים שלי".
הוא גדל כבן יחיד, ילד מפתח, בן להורים שהתגרשו כשהיה בן שש. "בא הביתה, עושה לעצמי סנדוויץ', יורד לשכנים, מחפש שירים, קונה ארטיק, מסתדר", הוא מתאר. "הייתי ילד מאוד עצמאי ומשהו בלבד הזה ובעצמאות קיים בסרט. זה, הבדידות והקשר הסימביוטי עם אמא שלי, זה לגמרי קיים אצלי גם במציאות. מערכת היחסים בין אמא שלי ושמעון לא התקיימה באמת, אבל אני בהחלט חיפשתי דמות אב. השמעון הזה, אח של שכנה, נתן לי כיפה ואני כאילו בגיל שש חזרתי בתשובה, הסתובבתי שבועיים עם הכיפה על הראש. רציתי את הדת, את הבית החם, את המשפחה שהולכת לבית כנסת ואת הסירים עם האוכל החם והמהביל ואת הביחד המשפחתי".
5 צפייה בגלריה
"להוציא סרט זה קצת לנצח את כוח המשיכה". מתוך "יותר ממה שמגיע לי"
(צילום: קטיה בורינדין, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
גם לך היה אישיו עם בר מצווה?
"לא, את זה עשיתי כמו כלום ולא הייתה לזה התנגדות. כל מה שקיים בסרט מוקצן ומוחרף, גם רמת ההזמנה והבדידות, למרות שכן הייתי ילד בודד וחיפשתי את הבחוץ ואת החברה, אבל הילד בסרט מבודד הרבה יותר ממה שאני הייתי. זה מתאים יותר לעלייה של שנות ה-90, קצת יותר גטו".
החיבה של טבגר לדת, שתחתה הסתתרה כמיהה למשפחתיות ותחושת שייכות, אומנם לא המשיכה איתו הלאה (למעט הדמות של נחי, חובש הכיפה ב"שיר שלנו"), אבל היא בהחלט נוכחת במעגל המשפחתי הקרוב והרחוק שלו. "יש לי יחס מאוד אמביוולנטי כלפי דת, מורכב מאוד ומלא כבוד", הוא אומר. "גדלתי במשפחה חילונית עם אמא וסבתא שלי, אבל כל הצד של אבא שלי מלא בדתיים, בחרדים ובמתנחלים". זה התחיל אי אז, כשסבא של טבגר עוד חי בברה"מ, פיזיקאי אטום ידוע ברוסיה שנמשך ללימודי יהדות ועברית כשאלה עוד היו בניגוד לחוק. הוא נרדף על ידי הק.ג.ב שהבינו שהוא מתעתד לעזוב, הצליח לעלות לארץ כשהשערים נפתחו וקיבל הצעה לעבוד כמרצה באוניברסיטת תל אביב. "תוך זמן קצר הוא חזר בתשובה ועבר לירושלים. הוא היה אחד מהאנשים הראשונים שהתחילו את ההתיישבות בחברון, יענו מנתחל מהשורה הראשונה.
"כשהיו לי שיתופי פעולה באוניברסיטת תל אביב בין סרטים של ישראלים ופלסטינים ומפגשים ליברלים כאלה, שקשורים באמנות, מדי פעם זרקו לי 'יש לך בני דודים בהתנחלויות שיש לנו המון סיפורים עליהם'. אז מצד אחד, כשאני רואה כל מה שקורה עכשיו אני ישר זועק לא לכפיה כי אני רוצה לחיות באופן ליברלי, אבל אין לי תפיסה של זרות וחוסר כבוד לצד השני, כי אני מכיר את זה, זאת המשפחה שלי. ינקתי משני הכיוונים. אני לא יכול לזלזל או לשלול אנשים שבאים ליישב את הארץ מתוך אמונה מובהקת, ומצד שני אני אדם ליברלי, אז יש לי כל הזמן את השני צדדים האלה בתוכי".
אז אתה הולך להפגין וגם נשאר בבית בו זמנית.
"אני הולך להפגין אבל אני לא מפגין משנאה, והייתי שמח אם היא הייתה מתבטלת משני הצדדים".
נראה לי שרוב האנשים מפגינים מפחד ולא משנאה.
"יכול להיות שיש בי משהו שמכיר את הצד הזה אז אני לא כל כך מפחד, אבל מצד שני לא הייתי רוצה שיכפו שום דבר על אף אחד".
הדת קסמה לך גם בשלבים אחרים בחיים?
"תמיד היה לי פלירט, אבל זה לא הבשיל. כשהייתי נער, בשנות ה-90, הרבה אנשים מסביבי חזרו בתשובה וחלקם גם חזרו בשאלה, וגם אני הלכתי ללמוד קבלה. הרגשתי שאם אני נכנס לזה, אני נכנס לזה עד הסוף, אין מצב שאני אהיה חצי דרך, אבל זה לא באמת התאים לי וויתרתי. וככל שהעמקתי בעולם החילוני ובאמנות התרחקתי מהדת, הרגשתי שאמונה היא יותר צורך אנושי והדת מוצאת לזה סוג של שפה ומסגרת, ואני לא צריך את זה. תכלס, הכי חשוב זה דרך ארץ ו'אהבת לרעך כמוך' ולא חוקים ודת ומגבלות. הנחמה שלי מגיעה ממקום אחר".
"משחק זה קסם מסוג מסוים שלא תמיד יודעים איך עושים אותו"
לרוב הצופים מוכר טבגר כמנחה המקסים של "היפה והחנון" (ערוץ 10 עליו השלום) ולנצח כנחי בן חגי, החבר של מיק-מיק ב"השיר שלנו", אבל לימודי הקולנוע שלחו אותו דווקא לעבודה מאחורי הקלעים." כשהייתי ילד אמא שלי לקחה אותי לסרטים בסינמטק רוטשילד בחיפה כשגרנו בקרית אתא ומדי פעם הגניבה אותי לטיול בתל אביב והלכנו לקולנוע פריז, בשבילי לעשות סרט זה משהו מאוד שלי ושל אמא שלי במובן מסוים", הוא חושף. ברזומה שלו הוא רשום כיוצר ובמאי בשלושה סרטים קצרים, שגם שיגרו אותו לפסטיבלים ברחבי העולם, אבל מעולם לא שיחק בהם. "זה מאוד נעים לי להיות במקום של המתבונן. זה שאני שחקן מאוד עוזר לי להדריך שחקנים כבמאי".
וגם היה לך ליהוק מעולה לעבוד איתו.
"ממש. את יעקב (זדה-דניאל) הפגשתי עם חבר שלי שחזר בתשובה והפך להיות חב"דניק, והוא הלך אליו כמה פעמים וינק ממנו את המהות של הדמות, למשל להבין למה לחב"דניקים חשוב להפיץ כל הזמן, משהו שאין לליטאים למשל. הוא יצר דמות וזה היה תענוג צרוף.
"עם אנה (דוברוביצקי) זו היה התמסרות מוחלטת, אני מוריד את הכובע. תפקיד מאוד קשה וחושפני ברמה הנפשית והפיזית, להיכנס אל מקום של אמא קשת יום ששוכבת עם גברים בחדר שינה שלה בצהריים. חוץ מהכוח והאינטליגנציה והיופי שלה, אנה נכנסה לשם עם כל ההקרבה, היא עד הסוף וזה מאוד מורגש".
ואת מיכה בחרתם בגלל הדמיון החיצוני בינך ובינו?
"לא לא, זה היה אומנם יתרון, אבל אני לא כזה נרקיסיסט", הוא מחייך. "היה עוד מועמד שהיה מהמם ולא היה דומה לי בכלל, והוא לא נבחר כי מיכה היה יותר טוב, גם השילוב שלו ושל אנה עבד מצוין".
איך הגעתם אליו?
"מיכה הוא בן של חבר טוב שלי, לאון, שכשהסתובבנו יחד תמיד חשבו שאנחנו אחים. שיחקתי גם בסדרה שהוא עשה להוט, 'טרויקה', סדרה שמדברת רוסית. אז התחברתי לשורשים הרוסיים דרך אבא שלו ואז חיברתי את הבן שלו לשורשים האלה דרך הסרט שלי. מיכה לא שיחק אף פעם. הוא לא רצה לשחק בסרט בכלל, הוא לא היה בטוח שהוא מסוגל. הייתי צריך להוכיח לו את זה".
למה התעקשת עליו?
"כשהשתתפתי בחממה בינלאומית של 'סם שפיגל' לכתיבת תסריט והייתי צריך להעלות סצנה מהסרט, חיפשתי ילד שישחק בה. והילד הזה היה לידי כל הזמן, ראיתי אותו גדל. הוא היה בדיוק בגיל המתאים, 13, אז אמרתי יאללה, בואו ננסה איתו. הוא לא ממש רצה, אבל לקחתי אותו, הסתובבתי איתו בשכונה שלו ועשיתי לו כל מיני תרגילי דמיון ומשחק של סצנות מהתסריט. ראיתי שהוא מאוד מעניין כי יש לילד הזה, למיכה, איזושהי הבעה ואישיות שהיא מסקרנת ומלאה בכאב במקום מסוים. עם הסצנה שהוא שיחק בה עשיתי את הפיצ'ינג בחממה, ובזכותה קיבלנו 50 אלף דולר להפקה, וזה היה כמו ספוטלייט על הפרויקט הזה. מסביב כל הזמן שאלו אותי אם הוא הולך לשחק בסרט. אמרתי שאני לא יודע אם הוא ירצה ועשינו אודישנים לעוד כמה ילדים, אבל הוא לקח בגדול".
5 צפייה בגלריה
"מיכה לא היה בטוח שהוא מסוגל לשחק". מתוך "יותר ממה שמגיע לי"
(צילום: קטיה בורינדין, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
איך היו עבורו הצילומים? זה סרט לא פשוט.
"נכון, אבל בקטעים הפרובוקטיביים הוא היה עם עיניים מכוסות. כלומר, הוא פותח דלת לסיטואציה מסוימת, ואז הוא היה עם כיסוי עיניים ששמים אחרי ניתוח, ובסוף כל טייק יש הוכחה מצולמת, המפיק מאוד הקפיד על זה".
חשבתי דווקא על המקומות הרגשיים, ילד שההורה שלו לא מתפקד כהורה זה הדבר הכי עצוב בעולם.
"אני חושב שמיכה ידע לעשות את ההפרדה, יש לו אמא ואבא, ואומנם הם פרודים אבל עם זאת מתפקדים. אומנם משהו בכאב של מיכה והדברים שהוא צבר בחייו התאימו לדמות, אבל אני לא חושב שהוא הזדהה איתה ברמה של הבלבול. הוא נכנס מהר ויצא מהר. באמצע היום-צילום מגיע ההמבורגר שהוא מחכה לו, הוא עוצר הכול, אוכל, יושב חצי שעה בשירותים, משחק מיינקראפט ואז יוצא ועושה את הסצנה הכי יפה בסרט, שבכל פסטיבל באירופה ובארצות הברית מתפעלים מהמשחק שלו. זה מוכיח שלפעמים משחק זה קסם מסוג מסוים שלא תמיד יודעים איך עושים אותו. יש כאלה שמאיצים מאפס למאה תוך כמה שניות ואז חוזרים חזרה לחנייה.
"מה שכן, בתור במאי היה לי חשוב לעשות המון חזרות, כי לפעמים אני מגיע כשחקן לסטים בלי חזרות, אולי יש קריאה או איזה דיון. ידעתי שאנחנו הולכים לצלם מהר כי ככה זה בארץ, כי אין כסף, וצילמנו באוגוסט בחום, כי זה היה החופש היחיד של מיכה מבית הספר. וידעתי שאני חייב להיות סגור על הכול. סחטתי את השחקנים, נפגשנו שוב ושוב במשרדים, שוב עוברים על הכול, כדי שנבוא לצילומים מוכנים".
זה ניכר. האיפוק כל כך אפקטיבי. הכול מדויק ונקי ו... רוסי.
"שקט וכאב אוקראינים!", מכריז טבגר. "הייתי צריך לקרוא לסרט 'ילדותו של זלנסקי'".
"רוב הדברים הטובים שקרו לי, קרו במפתיע"
ל"יותר ממה שמגיע לי" מגיע טבגר לא רק על תקן משחזר הילדות, אלא גם על תקן ההורה. את יונתן בן ה-10 הוא מגדל בביתו שביפו, בהורות משותפת עם בת זוגו לשעבר, סמדר הירש. בהילוך חוזר של ההיסטוריה, השניים נפרדו כשיונתן היה בן שש. אביו ואימו התחתנו בפרק ב' והתגרשו בשנית. "אז כל האמירה שלי לגבי מערכות יחסים ואהבה, זאת יותר סוג של אכזבה, אולי, או ידיעה שבסופו של דבר יש לי את אמא שלי ולה יש אותי, זה מה שמלווה אותי כל החיים", הוא מודה. "גם האהבות שלה נכשלו, ובאיזשהו מקום גם שלי. גם אני פרוד ויש לי ילד מחוץ לתא משפחתי משותף. הראייה שלי לגבי אהבה והנצחיות שלה ומערכות יחסים היא תמיד גם הכרה בצורך וגם ידיעה שזה כנראה לא יקרה".
אתה מתכוון לא תקרה לך האהבה הנצחית הזאת שהיא לתמיד?
"כן. הרעיון הרומנטי הזה שיש בנאדם אחד שמתאים לך ואיתו אתה נשאר עד הסוף. אני חושב שאצלי מערכות יחסים הרבה פעמים נגמרות במפח נפש. לא מונוגמיה סדרתית בריאה, 'היינו, למדנו, חווינו, ביי'. הניסיון שלי זה יותר מפחי נפש".
והמשפט הזה, "יותר ממה שמגיע לי", שכתבת בתסריט והפכת לשם של הסרט, מה המשמעות שלו עבורך?
"זה פער תמידי בין מה שהייתי רוצה לעצמי ובין מה שאני מקבל. בין אם זה משפחה או אהבה או הצלחה, הכול. אני הרבה פעמים שואל את עצמי, 'האם כוח הרצון שלי מספיק?'. יש כל מיני מנטורים כאלה שאומרים 'תהיה טוב ותרצה, וזה יקרה', אז אני טוב ורוצה, אבל אולי זה יותר ממה שמגיע לי. אפילו בהקשר של העשייה הקולנועית זה נדבק לי, כי להרים סרט זה קצת לנצח את כוח המשיכה, אין לזה סיכוי כמעט. לכתוב תסריט בגלל איזו הזיה ושמישהו ישקיע בו כל כך הרבה כסף, להצליח לצלם את זה בזמן מאוד מורכב ושהוא ייצא לאור, והנה יש קורונה ויש המון חסמים ואני שואל את עצמי, האם זה יותר ממה שמגיע לי?"
5 צפייה בגלריה
"באתי לאבהות עם רצון מאוד גדול, ולא תמיד הייתי מסוגל". פיני טבגר ובנו יונתן
(צילום: אלבום פרטי)
מן הנחה שאיזה גורם חיצוני הקציב לך אושר מסוים, ואתה לא יכול לעשות כלום בקשר לזה.
"כן. כי רוב הדברים הטובים שקרו לי, קרו במפתיע. אולי הם תוצאה של עבודה קשה או הצטברות של רצון ממוקד, אבל הרבה פעמים זה פשוט כי התאמתי לאזור הזה".
כהורה, הזדהית בסרט גם עם הצד של האמא?
"כן. אני מקווה שזה הצליח, ניסיתי לא להיות שיפוטי כלפיה. אני יודע שלפעמים האמא מוצגת בחולשה וזה משהו שאפילו לאמא האמיתית שלי היה קשה קצת לראות, כי הקצנתי תחושות שהיו לי והראיתי את הצדדים החלשים והלא תמיד קורקטיים או יפים. הרבה פעמים משולב הצורך לפרנס או לספק את הצרכים האישיים שלך, במקרה שלי קריירה ומימוש עצמי, או במקרה של האמא הזאת האהבה והצורך שלה למצוא את עצמה. אוקיי, היא אמא והיא צריכה להיות שם ואוהבת את הבן שלה, אבל היא בודדה שם ואין לה אהבה ויש לה צרכים משלה, ולפעמים זה פוגע בילד שלה. זה משהו שמעסיק אותי".
לאיזה הורה הילדות שלך הפכה אותך?
"שאלה מורכבת וכואבת. אני לימדתי את עצמי תוך כדי העשר שנים שאני אבא, לא באתי הורה מוכן בכלל. אני חוויתי בבית מריבות קשות בין אבא ואמא והגירושים ביניהם היו הקלה מבחינתי, ברמה מאוד גדולה. בגיל שש אמרתי לאמא שלי 'תודה שאתם מתגרשים, אני אשמח אם הגבר הזה יתרחק קצת מהאזור'. באמת. אז לא הייתה לי דוגמה טובה לאבהות ואני אומר את זה לצערי. הייתה לי דוגמה לא טובה לאבהות כי אבא שלי היה בעייתי מאוד, לא מסוגל. לא מסוגל בכלל.
"אני חושב שבאתי לאבהות עם רצון מאוד גדול, רציתי את הבן שלי ולא תמיד הייתי מסוגל. אבל בניגוד לאבא שלי למדתי, עברתי אבולוציה. למדתי איך מדברים עם ילדים, איך מבינים את הצורך שלהם, ממש למדתי בקורסים של הורות מקרבת איך לצאת מהמעגל הזה. זה לקח לי כמה שנים. עכשיו אני חושב שאני אחלה אבא, אבל אין ספק שכל מיני שריטות שחוויתי בילדות עברו אליי ואליו. הגנטיקה וההתנהגות שלנו משוכפלים ועוברים הלאה. ולפעמים אני מדבר עם הבן שלי ואומר לו 'תשמע, היו שנים שהייתי יותר עצבני וקצר רוח, ולא הבנתי אותך ולא הקשבתי וצעקתי, ואני מצטער. היום למדתי לעשות את זה. לא היה מי שילמד אותי את זה".
