ב-8 בדצמבר 2022 פרסמה סלין דיון סרטון בפנייה למעריצים, שאיתם ביקשה לחלוק בשורות רעות: הזמרת המצליחה אובחנה בתסמונת נדירה המכונה Stiff-Person Syndrome. בקול רועד ובעיניים דומעות פנתה למצלמה והכריזה כי היא לוקחת הפסקה משירה לזמן בלתי מוגבל, אולי לתמיד, כדי לטפל בעצמה. אלו היו חמש דקות גדושות רגשית שנועדו להזים את השמועות על מצבה הבריאותי של דיון, שגרם לה לבטל את מסע ההופעות שלה. הסרט התיעודי המדובר "אני: סלין דיון" שעלה אמש (ג') באמזון פריים הוא בעצם הרחבה של אותה הצהרה מצולמת. יש בו הרבה רגעים חשופים של עצב, התפכחות והתמודדות על המחלה, לצד מונולוגים מלאי השראה, קלישאות דביקות, וקטעי ארכיון מימים טובים יותר, שרה ורוקדת על הבמה.
"אני: סלין דיון" - טריילר
(קרדיט: אמזון פריים וידאו)
בניגוד להצהרה המצולמת ההיא שבאה בהפתעה גמורה והתקבלה בהלם על ידי עולם המוזיקה, הדיווחים על הפקת הדוקו שביימה איירין טיילור היו ידועים לציבור כולו ורף הציפיות של הקהל עלה ביחס ישר לסקרנות הגוברת לגבי מצבה הרפואי של הכוכבת. אם אתם מעריצים של סלין דיון, הסרט מספק את הסחורה ומביא עדכונים מהשטח, כלומר מאחוזתה של הזמרת, בה היא שוהה רוב הזמן בגלל המגבלות הפיזיות שלה. הוא גם מסכם בקצרה (ממש בקצרה) את ילדותה, חיי המשפחה שלה, וכן את מהלך הקריירה שלה מילדה מוכשרת לדיווה בעלת שם עולמי והכנסות של מיליוני דולרים על בסיס שנתי. בנוסף תקבלו קצת רקע על השלכות של תסמונת ה-SPS הנדירה. האם זה שווה שעה וארבעים דקות מזמנכם היקר?
בלי יותר מדי ספוילרים, אפשר להגיד שרגע השיא של "אני: סלין דיון" מגיע בדקות הסיום שלו, והוא זה שמצדיק את ההפקה כולה. לאורך כל הסרט דיון מתארת בקולה כיצד ה-SPS שינתה את חייה. קשיון השרירים שפגע ביכולתה ללכת באופן יציב וההתאבנות שלה גופה, ובעיקר ההכבדה על מיתרי הקול שלה שהגבילו את קיבולת הצלילים שהיא יכולה להפיק. אולם בחלקו האחרון של הסרט אנחנו נחשפים בעינינו להתקף שעובר עליה. מה שמתחיל בספזם בידה מתפתח במהירות לשיתוק. אנו חוזים בכוכבת הזוהרת כשהיא במצוקה קשה, מתקשה להגיב ונתונה כל כולה לחסדי המטפלים שלה כשהיא חסרת אונים ואינה מסוגלת לזוז בכוחות עצמה. חומרים מרגיעים שמוחדרים לגופה באמצעות משאף דרך נחירי אפה מביאים לרגיעה של המערכת העצבית ומקלים עליה בדרך להתאוששותה. רגע לפני שהמטפלים מזעיקים אמבולנס.
האירוע המבהיל הזה מטלטל, שומט-לסת והוא השיא הבלתי מעורער של הסרט - שמגיע לקראת סופו. אין פלא שנרמז עליו כבר בפתיחתו עם שיבוצו של מקרה אחר, מוקדם יותר, בו דיון מתועדת בקצרה כשהיא חווה התקף אשר מסתיים בפינוי לבית החולים. לרגעי השפל האישיים הללו שנקלטים על ידי המצלמה יש ערך מציצני. אולם מעבר לחשיפה המוגברת וההבטים הרכילותיים שבאים איתם, הם מיטיבים להדגים את המשבר הקיומי הבלתי-נתפס של הזמרת. השירה מקנה לחייה משמעות. כשהיא מתעקשת לאתגר את עצמה ולהשתמש בקולה על מנת להקליט שיר חדש באולפן, היא חשה התעלות נפשית. אולם אותה התעלות מביאה לעודף גירוי במוחה, ומשם מגיעה התגובה העצבית שגורמת לשיתוק. ברגעים אלה אנחנו מבינים באמת עד כמה מסובך מצבה של דיון: רגעי השיא הרגשיים שהיא חווה באופן נפשי, הם אלו שעלולים להביא לקריסת גופה. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, תוך דקות ספורות. כמו ב"טיטאניק".
תיעוד ההתקף אינו קל לצפייה אבל הוא זה ששובר את האווירה הכללית של "אני: סלין דיון" כביוגרפיה דוקומנטרית שגרתית על התמודדותה של אישה בגבורה עם כל האתגרים. כשהיא מתראיינת מול המצלמה ומדברת על השראה ומשפחה, ומאבק נגד כל הסיכויים והתשוקה להמשיך עם האמת שלה, התחושה היא שהדברים באים ישירות מדפי מסרים ושמדובר בעצם בסרט תדמית שלוקה בזיוף. תימוכין לחשדות הללו מגיעים כשהיא מתכוננת לראיון מצולם כמחווה אישית למוזיקאי האוסטרלי ג'ון פרנהאם. המנהלים האישיים שלה דייב פלטל ודניס סבאג' עוברים איתה על הטקסטים מראש, ועומדים על כל מינוח לפני ההקלטה. הם משוחחים על מה שראוי שייאמר ומדייקים את המסרים, ואפשר רק לדמיין כמה תדרוכים היא עברה לפני שצילומי הסרט יצאו לדרך ובמהלכם. כדאי להזכיר שפלטל וסבאג' משמשים פה גם כמפיקים אחראים, מה שמרמז על אחיזתם בפרויקט כולו.
מוגזם אולי לצפות שדוקו כמו "אני: סלין דיון" יפיק שערוריות ויחשוף צדדים אפלים באישיותה של הגיבורה שלו, שחולשת על הפקתו מלכתחילה. עם זאת, ניתן להעריך את דיון על כך שהיא נכונה להסיר את מסיכת הכוכבת וגם את המסקרה. כמי שתמיד דאגה לטיפוח עצמי ולהופעה נטולת-פגמים על הבמה, היא מפגינה אומץ לב כשהיא נחשפת לא פעם מול המצלמה כשהיא נטולת איפור. סימני הגיל ניכרים בפניה, לא משהו להתבייש בו כשמדובר באישה בת 56, אולם בהתחשב בתדמית הדיווה הזוהרת שלה, אפשר להעריך את הכנות והנכונות לשבור את הדימוי הפומבי שלה. לא פעם נדמה שהיא חותרת נגדו בהומור עצמי, כשהיא מבקרת במחסן שנועד לאפסן את הגרדרובה שלבשה לאורך השנים. שמלות ערב גרנדיוזיות שלבשה על עצמה פעם אחת בלבד, ומאז הפכו לפריטי אספנות מוזיאליים ביחד עם שלל אקססוריז נוצצים אחרים. מצד שני, היא מתקשה למצוא נעליים שטוחות לשימוש יומיומי בארון שבביתה המלא בכל טוב.
צחוקים בצד, ברור שמרכז הכובד של "אני: סלין דיון" הוא ההתמודדות של כוכבת-העל עם מצבה הבריאותי, שמגיע להדגמה בלתי מתווכת בסופו. אבל ככל שמדובר בסלין דיון עצמה, האישה והאייקון, האם היא מצדיקה סרט על דמותה? בניגוד לפמלה אנדרסון, ברוק שילדס, שינייד אוקונור ונשים יוצרות אחרות שלהן הוקדשו ביוגרפיות תיעודיות בגלל מאבקן בפטריאכליה והגברים הטורפנים סביבה, הבמאית איירין טיילור מציגה את הגיבורה הפריווילגית שלה כנערה מוכשרת ממשפחה מרובת-נפשות אבל תומכת מקוויבק, שקולה הביא אותה לגבהים חדשים של תהילה ועושר ואושר. היא חווה אסון ונאלצת להיאבק על חייה, אבל לא יכולה לבוא בטענות לאף אחד. לא לממסד המפלה, לא להורים מכים, לא לבן זוג מתעלל או למנהל נצלני. האתגר שלה הוא רפואי פרטי. אין לטרגדיה שלה אימפקט חברתי שכלל הצופים יכולים להזדהות איתו. אין את מי להאשים.
כמי שמעולם לא התעניין מדי בקורותיה של הדיווה, גם הצפייה ב"אני: סלין דיון" הותירה אותי לרוב משועמם. ובכל זאת, הסרט הציף בזכרוני את החוויה המזככת שעברה עליי במהלך הצפייה בדוקו הנפלא "גליסון" (2016) שמבוסס על חומרי תיעוד עצמי שצילם שחקן הפוטבול סטיב גליסון למען בנו בכורו שטרם בא לעולם, כל זאת בעודו קמל לאיטו בדרך לשיתוק מוחלט שכופה עליו מחלת ה-ALS הנוראית. דמעה זלגה מעיניי כשחזיתי באתלט טוב-הלב הזה שהערכתי עוד בימיו כשחקן הניו אורלינס סיינטס, ועכשיו עוד יותר כמודל לחיקוי הכלוא חסר תזוזה בכסא גלגלים. אז מה חשוב יותר - הסיפור או החיבור האישי של כל צופה עם הדמות שבמרכזו? כך או כך, במקרה של סלין דיון, ברור שהסרט פונה לפני הכל לאוהביה ומעריציה. למזלה, ולמזלם של יוצרי הסרט, כאלה יש רבים, רבים מאוד, מסביב לעולם.
