"הלילה חלמתי על אבא. בכיתי על המיטה. הוא התיישב לידי, ליטף לי את הראש ואמר: 'הכל יסתדר, את תראי'. שהוא מודאג שאשאר לבד. הוא לא אמר לי כלום אף פעם, אבל יכולתי לראות את הכל במבטים שלו. בגוף שלו. 'עד מתי תהיי לבד?'"
(מתוך יומן של רונית אלקבץ שמופיע בסרטי 'מחברות שחורות' של שלומי אלקבץ)
זה היה קיץ קשה, ורונית אלקבץ הייתה עייפה. היא ואחיה ושותפה ליצירה, הבמאי שלומי אלקבץ, צילמו את 'גט', סרט הקולנוע השלישי בטרילוגיה שכתבו. אלקבץ גם כיכבה בתפקיד הראשי. זה היה סרטה האחרון. אבל במהלך הצילומים היא עוד לא ידעה שהסרטן כבר החל לקנן בתוכה. היא התלוננה על הרגשה רעה, תשישות, חוסר ריכוז, והייתה מרוקנת. רופא הוזמן לסט כמה פעמים. בדיעבד, כל אלה היו סימנים מטרימים לרעה הגדולה. אבל בזמן אמת, אומר אחיה, זה היה לגמרי הגיוני. "גם אני הגעתי לצילומים עם הלשון בחוץ", הוא נזכר. "לשנינו היה רצף ארוך של עבודה. ב־2008 יצא הסרט 'שבעה' (שגם אותו יצרו האחים יחד וגם בו כיכבה), צילמתי את הדוקו שלי 'עדות'. במקביל כתבנו את 'גט'. ורונית עשתה עוד תפקידים. שבע שנים לא היה לנו יום אחד לנשום. אז לצילומים של 'גט' הגענו סמרטוטים. אבל אז זה נראה לי בול כמו שצריך להיות: אנחנו ממוטטים. בקושי זזים. ואנחנו מצלמים את הסרט. ופתאום היא אומרת לי, 'אני לא יכולה להצטלם היום. אין לי כוח. אני לא רוצה לשחק'. בגלל שהפקתי את הסרט בעצמי וצילמתי יותר ימים, יכולתי לתת לרונית לנוח. אז פשוט אמרתי לה, 'טוב תצטלמי מחר. תנוחי'".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה בעצם היה אחד הסימנים הראשונים למחלה, שהיא לא מסוגלת לשחק.
"אני זוכר שהיא אומרת לי, 'אני לא פה. עובר עליי משהו. אני לא יודעת מה זה, אבל אין לי מקום לכאב של ויויאן (גיבורת הטרילוגיה)'. רונית פתאום לא יכלה להכיל את זה".
ומה ענית?
"'טוב, בואי ננסה. או שיעבוד או שלא'. מתחילים לצלם. והיא אומרת תוך כדי צילום, 'אני לא יכולה להיכנס לזה'. ומורידה את הראש. היו גם רגעים שאמרתי לה, 'תשמעי, את לא זוכרת את הטקסט. בואי נעצור. נלך הביתה. נצלם מחר'. והיא אמרה לי, 'אני לא יוצאת מפה עד שאני לא אומרת את הטקסט הזה מההתחלה עד הסוף. עניתי לה, 'אבל אנחנו כבר מצלמים יומיים ואין לך את הטקסט'. שום דבר לא נראה לי מוזר".
המציאות המטרידה הזאת מונצחת בסרטו של אלקבץ 'מחברות שחורות', שהפיק אלקבץ יחד עם גלית כחלון מ'דו בו גרסו פילמס' ו'כאן 11', בשני מהלכים: האחד הוא 'מחברות שחורות ויויאן' שיצא אתמול לבתי הקולנוע, שמתאר את מאבקה של גיבורת טרילוגיית הסרטים של האחים, ויויאן אמסלם, להשתחרר מבעלה. הציר השני הוא ההתרחשות תוך כדי הצילומים, שמראה את אלקבץ במצוקה, נלחמת במשהו שמנסה להכניע אותה, ('מחברות שחורות רונית' שייצא ב־6.1 לבתי הקולנוע). לצופה, שכבר יודע איך זה ייגמר, מתכווץ הלב. הרגע המכונן שבו מתאחדות שתי העלילות הוא כשהוריהם של האלקבצים מגיעים לראשונה לביקור על סט הצילומים של הילדים. אחרי שנים שבהן האב הסתייג מבחירתם המקצועית של ילדיו, ולא ראה אף סרט שביימו או שאלקבץ עצמה, מהכוכבות הגדולות בישראל אי פעם, שיחקה בו. אבל דווקא באותו יום אלקבץ חלתה שוב, ופיספסה את סגירת המעגל. "התרגשתי נורא כשהם הגיעו", מספר אלקבץ. "זה היה רגע חזק. מצד שני זה היה מוזר כי רונית לא הייתה שם. כאב לי ההיעדר שלה, גם כי זה היה רגע חשוב וגם כי רציתי את זה מצולם. זה לא קרה. וזה היה מבאס נורא. הם לא היו הרבה זמן כי הם רצו ללכת לראות את רונית. וממש מעניין אותם קולנוע לא קולנוע. כמו שבאו ככה הם נעלמו".
אבל לפני שהם עזבו דווקא אבא שלך הוא היחיד שתהה מה קורה.
"כן. היה אוגוסט. ולרונית גילו דלקת ריאות. וכשאבא שלי שמע על זה הוא אמר רק, 'דלקת ריאות? בקיץ?'"
מתי גיליתם שהיא חולה?
"אחרי שהצילומים הסתיימו. אבל ידעתי את זה קודם איכשהו. אני מאמין בראיית הנולד. ובפריז הלכתי למישהו שמספר לך את העתיד. והוא אמר לי, 'יהיה לך טוב בפריז אבל אחותך... לאמא שלך יהיה קשה בלעדיה. תדאג לה'. הוא הזהיר אותי. אבל גם בלי קשר אליו ידעתי שרונית הולכת למות. כי גם אני הולך למות. גם את הולכת למות. הבלתי נמנע יקרה. אולי אני לא יודע בדיוק מתי הוא יקרה, אבל הוא יגיע".
"את הסרט הזה אני הולכת לספר מנקודת מבטה של אישה. והסרט הזה הוא תוצאה של אישה שמצהירה שהיא הולכת לתבוע את מה שמגיע לה: חופש חופש שוויון מימוש.
ואולי לא בכדי אני לא נשואה עד היום. אבל זה כבר לא משנה לגבי. אני יכולה להתחתן מחר או לא להתחתן בכלל. מי יודע?"
מה שאלקבץ עשה בחמש השנים מאז שאיבד את אחותו הוא מסע שבו אבל ויצירה משמשים בערבוביה. מעבר לזיכרונות שנצרבו בו בחיים לצד האחות הגדולה והנערצת, הייתה לו אפשרות לנהל דיאלוג בין הזיכרון האישי, לבין חומרים שצילם. במהלך עשורים תיעד את משפחתו ואת אחותו בפרט, וצבר מעל 600 שעות של רגעים אינטימיים ויום־יומיים. המצלמה שלו עוקבת אחרי הוריו ואחותו במצבי צבירה משתנים לאורך שנים. מציגה את רונית כפי שלא נראתה מעולם. בשוכבה ובקומה. חפה מגינונים וממגננות, לרגעים אפילו מאיפור. היא מצחיקה מאוד ומספרת סיפורים מחוננת. שברירית ופגועה מול אביה המסויג מהקריירה שבחרה. מאוהבת, מבוהלת, אנושית. מוציאה את הילדים לגן. חולה, קירחת, חולה יותר. לאלו מתווספים קטעים מהיומנים שכתבה, שמקוריינים ברקע. אחד הרגעים שמכווצים ומרחיבים את הלב בו־זמנית הוא כשאלקבץ, קירחת לגמרי בעקבות ההקרנות, עירומה מהשיער הארוך השחור שהיה מבחינתה שריון והגדרה עצמית, נקרעת מצחוק כשמנסים להלביש לה פאה לקראת עוד אירוע. המצלמה של אלקבץ קולטת את חוסר האונים, וגם את הגיחוך בסיטואציה. "כשרונית חלתה הפסקתי לצלם אותה", הוא אומר בשקט. "לא היה לי עניין לתעד את המחלה שלה. אז כמעט לא צילמתי למעט ברגעים שהיא ממש פרחה החוצה מהדבר הזה. שהמחלה עזבה אותה. אלה רגעים נורא יפים. של התעלות. רגעים של נורמליות. אני מניח שלמתבונן מהצד זה ייראה לא נורמלי אבל בשבילי ובשביל רונית זה היה הנורמלי שלנו".
ההתמסרות הזאת של רונית למצלמה שלך עד הרגע האחרון היא משהו שהיא לקחה בחשבון שיישאר אחריה?
"כשהיא דיברה על המחלה היא אמרה שזה משהו שיהיה צריך יום אחד לספר לעולם. יש לה ארכיון פרטי של דברים שהיא כתבה. תמיד כתבנו מחברות ויומנים. אבנר (אבנר ישר, בעלה של רונית) אמר שכבר ב־2009 היא ישבה יום אחד ומיינה וזרקה כל מיני דברים שכתבה כי היא אמרה, אולי יום אחד אני אכתוב ספר, או אולי יכתבו עליי. ואני מכינה את מה שאני רוצה להשאיר לתהליך כזה. היא הייתה ארכיבאית. הכינה את זה למקרה ש־. היא ערכה את עצמה".
למי היה יותר קשה אובדן השיער - לך או לה? אתה הסתכלת עליה יותר ממה שהיא ראתה את עצמה.
"זה שהיא איבדה את השיער לא שינה את הדרך שהתבוננתי עליה. אחרי שהשיער נעלם שאלתי אותה, 'אני יכול לצלם אותך?' כי זה נראה לי דרמטי לצלם אותה בלי שיער. זה לא הפריע לה. ומתישהו בשביל שנינו הבלי־שיער הפך ליום־יום. הייתה לרונית כל הזמן התעסקות מתי הוא יצמח. היא כל הזמן דיברה על זה. בסוף גם השיער שלה חזר".
כבר חשבתם שהיא יצאה מזה?
"אני לא יודע. המחלה הזאת מאוד מתעתעת".
"אני לא רוצה שהמחשבות של אימא שלי יהיו המחשבות שלי. אני רוצה להתרכז בעצמי כרגע. אני לבד בלבד שלי והלבד יפה כל כך. מייפה את הכל. גשם, חלון, עיר, שמש. אבל בסוף יוצא שאני כותבת עליה. ולא קל לי לכתוב על אימא שלי. אבל היא מושכת אותי. רודפת אותי. היא סך כל הדברים שאני מעריצה וסך כל הפחדים והדברים שאני רוצה לדחות מעלי בתוקף"
אחרי מותה, אלקבץ - מתעד אובססיבי מאז ילדותו - הפסיק לצלם באחת. "היה סביבי המון כאב. הרבה רגישות. הכל חוץ מהיום־יומיות והשגרה שנהגתי לצלם", הוא מסביר. "אחרי שרונית נפטרה עלה בי רעיון לנסות לעשות סרט. נכנסתי לארכיון ופתאום אני רואה שרוב הצילומים שיש לי הם רונית עולה במדרגות ויורדת במדרגות. נכנסת למונית ויוצאת ממונית. היה לי כזה משחק שרונית כותבת לי 'נחתי בפריז' ואני מחשב את הזמן ויודע שהמונית אמורה להגיע עוד 45 דקות, אז אני יושב על החלון ומחכה שהמונית תגיע ובינתיים מצלם עד שבסוף המונית מגיעה. יש מלא שוטים כאלה. (צוחק) גיליתי שיש לי שעות של כלום. פשוט כלום. שאני רק יושב ומחכה לה".
מה זה עשה לך? זה שוב ניסיון לגעת בה דרך הצילום ולשחזר זיכרון שחומק ממך.
"זה היה מאוד חזק. כי זה היה כמו להיות שם פתאום. בגלל שיש לי 600 שעות מצולמות זו הייתה עבודה מטורפת. הייתי מטריף את ג'ואל אלכסיס העורכת. מבקש ממנה לצלול לתוך ה־600 שעות האלה ולחפש שוט שבו היא לובשת ככה ועושה תנועה כזו. צללנו לתוך הסבך הזה. הג'ונגל הזה. לפעמים מצאנו משהו שלוש שנים אחרי".
רונית הייתה אחות גדולה. מוזה. בת לוויה. שותפה ליצירה. יש ראיונות שהגדרת אותה כבת זוג.
"יש משהו מאוד עוצמתי באהבה של אחים. אנחנו אנשים בוגרים שחלקו בתים. היא גרה איתי בתל־אביב שנה. גרנו בפריז שנה. תקופות ארוכות בחדר שינה אחד, כמו כשהיינו ילדים. אבל כדרך חיים. אז היה את המקום הזה אבל זה לא שקמים בבוקר וישר מדברים, כן? יש לי שעתיים של שקט ואז רונית קמה. יכול להיות שנתחיל את התקשורת בינינו ב־11־12. אבל אם זו עבודה זה כבר סיפור אחר כי אין שעות שינה אמיתיות ואין הפסקה ואפשר לקום בארבע בבוקר ולדבר ולחזור לישון. הייתה בינינו סימביוזה מאוד־מאוד חזקה אבל הייתה גם המון נפרדות. גם פיזית כשהיינו באותו חלל".
אחרי מגורים משותפים, צילום ובימוי שלה. איך אתה מגדיר את ההתעסקות שלך ברונית?
"אצלי זו אובססיה. לא פטיש. לפני הכל האובססיה פוגשת אותי בהתאהבות ברונית והדבר הזה שהיה שלנו. ומלבד הביטוי השטחי של להגיד שאהבתי אותה, שזה משהו נורא מצומצם ושטוח, למזלי יש לי את הכלים להפוך האובססיה ליצירה".
אתה במאי של שחקנית אחת?
"אני במאי שזכה למתנה מטורפת. קצת כמו הבמאים שהייתה להם שחקנית אחת שהם צילמו אותה כל הסרטים שלהם. וודי אלן או היצ'קוק. אבל מעבר לזה שאותה שחקנית גולמה והתגלמה בסרטים שלי גם הייתה איזו השתקפות מטורפת של עצמי. יכולתי להסתכל בפריים ולראות את העיניים של עצמי. ההשתקפות הזאת חסרה לי מאוד. התרגלתי לחיות איתה".
איזו זהות התעצבה לך במהלך השנים במהלך העבודה המשותפת איתה?
"אני הייתי תמיד בפני עצמי. אם היו לי עוד שני גלגולים לעשות סרטים עם רונית הייתי בוחר בדיוק אותו דבר. הייתי פעם בפריז ובאחד הקולנועים הקרינו את 'שבעה'. זה היה שנה אחרי שרונית נפטרה. לא ראיתי אותו 17 שנים. אמרתי, יאללה בוא נלך לראות את רונית. נכנסתי, הקרנת יום כזאת. ראיתי את הסרט. נטרפתי ממנו. כמו לונה פארק זה היה. יצאתי וצילצלתי לדוד עדיקא חבר שלי. אמרתי תשמע, הייתי בסרט שרונית ואני עשינו, זה סרט מדהים! מטורף! ואמרתי לו איזה חבל שכבר לא יהיה סרט כזה. כי לא יהיה יותר סרט של רונית ושלומי אלקבץ. הבמאי הזה מת. עכשיו יש במאי אחר שנקרא שלומי אלקבץ. ואולי אני אעשה עוד סרטים. אולי לא".
זאת אופציה שלא תעשה עוד סרטים?
"עובדתית לא הייתי על סט כבמאי מ־2013. וכמעט עשר שנים לא צילמתי סרט. אין לי מושג מה יהיה".
"במבט פנימה ולאחור השנים האחרונות היו שיאים של עבודה נפשית וסיזיפית אל תוככי נשמתי. שנים של הולדה מחדש. של שכחה. הייתי חייבת להשאיר את הכל מאחור ולבוא אל עולם שאינו מכיר בי ואני לא מכירה בו כלום וזאת כדי לעשות היכרות מחודשת עם האישה שאני"
בגינה הנעימה שלו במרכז תל־אביב הרוח מערבלת את עלי השלכת. אלקבץ, אדם שמודה שהוא מנהל את חייו בישראל קצת כמו גולה בארצו, יושב בה, מתאושש, בתום חמש שנות עבודה על הפרויקט. בינתיים הוא מלמד קולנוע במכללת ספיר ובתחילת שנה הבאה ייצא 'תל אביב - ביירות', הפקה צרפתית שבה שיחק בתפקיד ראשי לצד שרה אדלר. לבכורת 'מחברות שחורות', שנערכה בפסטיבל קאן, לוקיישן שאלקבץ זוהתה עימו וזהרה בו בעשור שבו הפכה לכוכבת בצרפת, הוא הגיע השנה לראשונה בלעדיה. "הנסיעה הייתה מלאת חששות. אני עושה סרט שרונית משתתפת בו אבל רונית לא נמצאת, אבל מצד שני כאילו היא איתי. וזה מוזר. מנגד היה לי פיצוי. נסעתי עם כוכבת אחרת שזאת אמא שלי, הכוכבת של החלק הראשון בסרט. אז הסתובבתי איתה. אני קולט שאני שוב מסתובב עם הכוכבת שלי וכל תשומת הלב מופנית אליה וכל מי שרואה אותה מתרגש ורוצה לגעת בה".
לעבר שלו הוא מחובר בעבותות דו־משמעיים של אהבה וביקורת. מדבר עליו באפס נוסטלגיה. לא עושה הנחות לעצמו וגם לא ליחסים בתוך המשפחה. הזוגיות של הוריו, שידעה עליות ומורדות ששיאם היה עזיבת האם כשילדיה בגרו, והחזרה הביתה אחרי תקופה, היוותה את הבסיס לדמותה של ויויאן אמסלם, גיבורת טרילוגיית הסרטים של האלקבצים. הוא נולד בשכונה ד' בבאר־שבע וכשהיה בן שש עברה המשפחה לקריית־ים. כשנולד רונית כבר הייתה בת שבע. "בבית לא היה כסף או מצע תרבותי מערבי. גם המודל הזוגי של ההורים היה מורכב".
בסרט היא מתארת נשיקה ראשונה וריגוש ארוטי ראשוני בגיל 15 עם מי שהיה מורה שלה. היום זה לא עובר בגרון.
"הסיפור ההוא שהיא מתארת בסרט הסתיים במערכת יחסים של שבע שנים. הוא היה מורה בן 23. היא הייתה תלמידת תיכון בת 17. הייתה שם נשיקה. הם עברו לגור יחד כשהייתה בגיל 17".
איך המשפחה הגיבה למהות האלקבצית הזאת?
"אני זוכר מתי הבנתי שהיא אחרת. הייתי בן 11, רונית בת 18, כבר לא גרה בבית. הלכתי איתה לקריית שמואל של הדתיים. שם היא הייתה תופרת את השמלות שלה. מאיירת וממציאה. עיצבה מעיל שחור ארוך והיו שם כל מיני בנות דתיות שבאו לתפור שמלות כאלה של הקריות. ורונית באה למדוד את המעיל השחור הארוך, שהיה צמוד למעלה וכמו שמלה ענקית שחורה למטה. ואני יושב כילד ומסתכל עליה ואומר, וואו, היא לא כמוהן. ולא לטוב או לרע. היא פשוט אחרת לחלוטין. ושם הבנתי שהאחר הזה שלה הוא גם משהו לשאוף אליו".
אחד הרגעים הכי קשים בסרט זה כשרונית התעמתה עם אבא שלכם. למה הוא אף פעם לא בא לראות אותה משחקת? להקרנה של סרט שלכם?
"אני מרגיש שלדרוש מאבא שלי לבוא ולהתעמת עם הדמות שלו בטרילוגיה בנוסף לחיים שלו זו דרישה לא הגיונית. כמו שהוא לא יכול לבקש ממני להיות דתי. או סטרייט. ואני בתמורה לא יכול לבקש ממנו לבוא ולראות את הסרטים שלי אם לא בא לו".
הוא עצמו עזב את בית הוריו כשהיה בן עשר ועבר לגור עם סבתו החולה. "הרגשתי שאני צריך להשתחרר מההורים", הוא חותם.
ומתי הבנת שאתה נמשך לגברים?
"בגיל מוקדם יחסית אבל בלי ניסיון פיזי, אז אי־אפשר לבסס את זה עובדתית. גם היו לי מערכות יחסים עם נשים עד גיל 30 וקצת. אני יכול להגיד שכשהחלטתי לעדכן את אמא שלי שאני הומו לא ביקשתי את ברכתה. זה היה מוזר כי היא לא ראתה את זה בא והיא בן־אדם מאוד מודע ורואה".
"התאהבתי בגבר. אני הולכת להתחתן איתו. להקים איתו משפחה. אני עוזבת את פריז לעת עתה. ואני כבר כל כך מתגעגעת לעצמי"
לפני כמעט עשור, בגיל 47 הפכה רונית אלקבץ לאמא לתאומים. שנתיים אחרי שנישאה לבן זוגה האדריכל אבנר ישר. לפני כמעט ארבע שנים הפך שלומי אלקבץ לאב בעצמו בהורות משותפת עם הזמרת דיקלה, אחרי טיפולי פוריות ממושכים שהסתיימו בפונדקאות. היום הוא בן 49, ומנהל זוגיות עם יובל אהרוני, במאי ותסריטאי. "אני יכול להגיד שהרצון במשפחה וילדים הוא משהו ששנים הרגשתי שהוא נועל. עד גיל 35 המקום הזה ממש דחה אותי. אני חושב שרונית הרגישה דברים זהים, אבל באיזשהו שלב הרגישה שהיא רוצה לחוות את החיים במלואם. שהיא רוצה להבין את הדבר הזה. ומתברר שגם בגיל 47 אפשר לחוות הורות או אימהות. הצורך הזה התעורר לפני שהיא פגשה את אבנר. אצל אבנר הדברים פשוט קיבלו צורה וגוף. והיא התחילה את התהליך שש שנים לפני שהילדים נולדים, וילדה אותם בגיל 47. זה לא שהיא הייתה מוכנה בגיל 20. אבל כן, המודל של הבית זה מודל שאתה מסתכל עליו ואתה אומר, זה מודל שאני לא מעוניין לשחזר".
ההורות הייתה דרמה גדולה בשבילה?
"כן. היא אמרה, 'קרה לי דבר גדול'. אני זוכר שהיא באה לפריז, נכנסה הביתה ואמרה, 'אני רוצה לספר לך משהו' ונשכבה על הספה וסיפרה לי שהיא בהיריון. זה היה רגע נורא מרגש. מאלה שמספרים לילדים. ואז היא אמרה, 'אני לא רוצה לעשות עכשיו את הסרט. אני רוצה קודם כל ללדת'. ואני לחצתי. אמרתי לה שכשהילדים יהיו בני שנה נצלם את הסרט. כשהם הגיעו לגיל שנה אמרתי, עכשיו מתחילים. היה לה קשה עם זה. יכול להיות שבלעדיי היא הייתה מחכה שלוש שנים".
אתה מסתכל עליה כאמא ומה אתה רואה?
"האימהות אצל רונית הייתה טוטאלית באופן שמזכיר את איך שהיא עבדה בקולנוע. היא לקחה החלטה שהחיים שלה סובבים בין שני תינוקות. לי מהצד זה היה נראה בעיקר נורא קשה ונורא בודד".
מתי המחשבה שלך השתנתה?
"שנים זה נראה לי קשה. לא מהנה. לא מענג. שיש בזה המון צדדים של כפיות טובה. אמרתי, מה אני צריך את היצור הזה? עוד שלומי? אבל לקראת גיל 30 פלוס הכרתי את דיקלה (הזמרת והיוצרת דיקלה דורי), היא הייתה חברה של רונית. ועושה מוזיקה לסרטים שלי היום, גם ל'מחברות שחורות'. ואז באיזו שיחת לילה במסעדה פשוט החלטנו שנעשה ילד ביחד".
לא הבנתי. ככה?
"ישבנו במסעדה ואז דיקלה באה והתיישבה עליי והיינו מבוסמים וצחקנו ולא יודע איך זה עלה פתאום. אמרנו, אולי נעשה ילד? למה לא? משם אני לא ממש זוכר אם היא התקשרה למחרת או אני אליה. שם התחלנו תהליך מול מטפלת שדיברה איתנו על מה זה אומר ובנתה איתנו טיוטה של הסכם. יצאנו לדרך. וזה לקח תשע שנים. מאוד ארוך. מאוד מורכב. היה בי הרבה כאב אבל אין מה להשוות לתהליך שהיא עברה. באיזשהו שלב זה כבר נראה בלתי אפשרי. ואז החלטנו ללכת לפונדקאות, כי לא הצלחנו בשום דרך אחרת".
את הלידה של רנה ליליאן אלקבץ דורי, כיום כמעט בת ארבע, אלקבץ, לא ממש אדם שמחצין רגשות, בטח לא רגשנות, מתאר גם עכשיו ברטט. "אמרו שהיא תיוולד בערך ב־8־10 בפברואר. לדיקלה הייתה התחייבות להופעה שהיא לא הצליחה לבטל. אז אני ויובל נסענו להכין את הבית. מגיעים לגיאורגיה, מכינים את הבית. קונים דברים. 48 שעות בטירוף לקראת הלידה וההגעה של דיקלה. אני זוכר שפשוט התעלפתי לשינה. ובשמונה בבוקר פתאום יש דפיקות על הדלת שעוד רגע נופלת. אני פותח ועומדת שם קבוצת אנשים שאני לא מכיר. והם אומרים לי 'מזל טוב!' וזהו, נוסעים לבית החולים ומתחילה החגיגה. מתחילים חיים חדשים".
הילדים של רונית כבר שואלים על אמא שלהם?
"הם כמעט בני עשר. ואני מאוד נזהר בהם. מגונן עליהם. משוגע עליהם. כששאלימר הייתה בת שש וחצי היא שאלה אותי פתאום, 'תגיד, אתה הכרת את אמא שלי'? אמרתי לה, 'כן. הכרתי אותה טוב'. היא שאלה איך הכרת אותה. אמרתי, 'אנחנו אחים. כמוך וכמו עומרי. גדלנו יחד. עשינו יחד סרטים. ואמא גם שיחקה בסרטים שלי. ובילינו המון זמן יחד. ואם תרצי לדעת משהו תבואי לשאול אותי'. היא הסתפקה בתשובה הזאת לעת עתה".
אתה חולם על רונית לפעמים?
"הרבה. היה לי לא מזמן חלום בשחור־לבן. אני מגיע לסט צילומים ואני יודע שאני לא רוצה לצלם סרט. אני לא מוכן. ואני מתחיל ללכת בתוך הסט ויש בצד פינת איפור ואני רואה שם את רונית, והיא מתאפרת. ואנחנו מסתכלים אחד על השני. ואני מרגיש טוב. נעים. ואז אני אומר לעצמי בחלום, אתה רואה? זה לא כזה נורא. זה לא כזה מזעזע".
המוות? ההיעדר? הגעגועים לרונית?
"לא. לחזור לצלם. זה מקום שאתה מכיר. נוח לך פה. נעים. הכל באמת בסדר".
