אל ז'אנר סרטי האימהות המכסחות, הידוע גם בכינויו "אימהות שלא כדאי להסתבך איתן", מצטרף עתה סרט (מיותר) נוסף, "האימא" (The Mother), שעלה בסופ"ש בנטפליקס. הוא מיועד למי שנהנו בעבר מ"לו" (2022), המשודר אף הוא בנטפליקס, שבו גילמה זוכת האוסקר אליסון ג'אני רמבו ממין נקבה היוצאת להציל את נכדתה שנחטפה, ו"עד במנוסה" (2021), שבו אנג'לינה ג'ולי היא לוחמת-אש המסייעת לילד נמלט לחמוק מצמד מתנקשים. שני הסרטים האלו נדמו כמותחני פעולה שנוצקו בעידן MeToo# – דמויות אם שהופכות את גופן מפגיע לפוגע, ומגלות את צד הלביאה הלוחמת שלהן. Action Moms.
"האימא" - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
זוהי, כמובן, לא הפעם הראשונה. כבר בשנות ה-80 של המאה הקודמת הפציעו שתי דמויות Action Moms מכוננות. האחת, בסרטו הנפלא של ג'ון קסאווטס "גלוריה" (1980), שבו ג'ינה רולנדס גילמה אשת העולם התחתון הלוקחת תחת חסותה את בן השכנים שנרדף על ידי המאפיה. השני הוא "שליחות קטלנית" (1984) שהביא לעולם את דמות האם הלוחמת המיתית, שרה קונור. שני הסרטים הציגו דמויות אם קשוחות שהמירו את שדה הקרב הגברי בהגנה על הרחם והיצר האימהי המודחק.
"האימא" מוצא את ג'ניפר לופז בתפקיד צלפית-על שהתמחתה בשדות הקטל של אפגניסטן ועיראק, והפכה עם תום הקרבות לשכירת חרב של סוחר נשק שהוא גם מאהבה לשעבר. כאשר הסרט נפתח היא נחקרת במסגרת התוכנית להגנת עדים של ה-FBI בנוגע לפעילותו הקרימינלית של הבוס שלה (ג'וזף פיינס, אחד השחקנים הגרועים בתולדות הקולנוע למי שזוכר אותו כשייקספיר הצעיר ב"שייקספיר מאוהב"). כאשר הפרולוג הוא הסצנה הטובה ביותר בסרט – הסרט בצרות, וזהו המקרה שלפנינו. לא עובר זמן רב ובית המסתור הופך מטרה לאנשיו של סוחר הנשק, שגם דוקר את לופז ההרה בבטנה לפני שהיא מצליחה להתגבר עליו ולחמוק בעזרת אחד מאנשי ה-FBI (אומרי הרדוויק).
12 שנה מאוחר יותר, האימא (שמה אינו נחשף לכל אורך הסרט) חיה בבדידות בערבות השלג של אלסקה. בתה נמסרה לאימוץ במסגרת הסדר עם הבולשת, והיא מקבלת תמונה שלה מדי שנה. כאשר יום אחד מתברר לה שבתה בסכנה, האימא נאלצת לצאת ממקום המסתור שלה כדי לסייע לה. כצלפית מיומנת היא מצליחה לחסל כמעט את כל המתנקשים שעל הדרך, אך נכשלת במניעת חטיפתה של הבת (לוסי פאז), ועתה היא דולקת על מנת להצילה ולהיפטר אחת ולתמיד מעברה הרודף אותה, הכולל גם את שותפו הפסיכופט של הנבל (גאל גרסיה ברנאל).
האמת, כאן ניתן היה להפסיק לדווח על הסרט, שכן כל מה שאתם חושבים שיקרה קורה הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים. למעשה, ההפתעה היחידה שצופן הסרט היא נוכחותה של זאבה לבנה השומרת בקנאות על שלושת גוריה בשלג. "לא, זה לא יכול להיות", אתה אומר לעצמך. מישהו אשכרה נדרש לקלישאה הזו. אתה עוצר לרגע את התמונה, מריץ שוב, ועובדה – הזאבה עדיין שם, נוהמת באיום. עדיין, כאשר אתה מתעניין הרבה יותר בגורלם של הזאבה וגוריה מאשר במאמצי ההישרדות של ג'יי לו – הסרט בצרות, והוא בצרות.
אין לי שום בעיה עם סרטי העצמה נשית שבהן שחקניות בעשורים המתקדמים של חייהן מרביצות לגברים, מרסקות את גולגולותיהם, מפצפצות את ביציהם, וסתם שולחות אותם קיבינימט. מגיע לנו. אבל מדוע זה צריך להראות כל כך חובבני וגנרי? מדוע סרטי האבהות המפצחת בכיכובו של ליאם ניסן נדמים כמו פאר היצירה בהשוואה לאימהוּת המכסחת? ואיך ייתכן שעל המוצר הזה חתומים שלושה – שלושה! – תסריטאים, שניים מהם היו מועמדים לאוסקר, אנדראה ברלוף (Straight Outta Compton) ופיטר קרייג ("טופ גאן: מאווריק")? איך זה שסיפורי ודמויות משנה, כמו זו של גאל גרסיה ברנאל, נראים כאילו נשארו ברובם מחוץ לסרט?
במאית "האימא" היא ניקי קארו הניו זילנדית שלפני שלוש שנים עיבדה את הגרסה החיה לסרט המצויר "מולאן". העיסוק בהישרדות נשית ובנשיות מיתית מתקיים גם בסרטה הנוכחי, ולמעשה ניכר כבר בסרט שפרסם אותה מעבר לגבולות מולדתה, "לרכוב על הלווייתן" היפה מ-2002. העובדה שגיבורת "האימא" מכונה כך, כאמור ללא אזכור של שמה הפרטי, נועדה להדגיש את המימד המיתי הזה בדמותה המשלבת אלימות וייסורים. דמותה ניצבת מול זו של האם המאמצת שנותרת לכל אורך הסרט פסיבית, כמעט לא נוכחת. ג'יי לו היא זו שתלמד את בתה כישורי הישרדות כמו צליפה, שיסוף ונהיגה בגיל 12, ובכלל תהפוך למלאך השומר שלה. אחרי הכל, ביקום הקולנועי של עידן MeToo#. זהו דימוי משלים, פיזי ואלים, של נשיות, מול זה שמציעים סרטים דוגמת "מילה שלה" (על חשיפת פרשת הארווי ויינשטיין) שמעמידים במרכזם את הקול והעדות הנשיים שהושתקו.
בסופו של דבר, "האימא" מורכב מסצנות פעולה שמזכירות משחק מחשב. לופז מתקשה לעצב דמות של ממש, והלב יוצא אל פול רייסי, שחקן נהדר, שלפני שנתיים קטף מועמדות מוצדקת לאוסקר על הופעתו ב"צלילי המטאל". הוא מגלם מעין דמות אב מסתורית שמחפה על לופז, אבל כמו הרבה דברים בסרט הזה – לא ברור מה היא עושה כאן. עבור לופז, זהו עוד סרט בקריירה קולנועית שהיא בלשון המעטה לא מרשימה במיוחד, והישגו היחיד, כך נדמה, הוא תצוגת תכלית של אימוני הכושר הקפדניים שלה.
