גדולתה של אמנות הקולנוע היא ביכולת שלה לברוא עולמות מתוך המציאות או הדמיון, לגבש למעננו סיפורים המתחוללים בתוכם ולהגישם היישר לתודעתנו. יותר מכל יצירת אמנות אחרת, אין כמו סרטים כדי לשפוך אור על הזמנים שבהם נוצרו, ועל המציאות שבה הם מתקיימים. כך גם במקרה של הפקת "קודה", המנצחת הגדולה של טקס האוסקר שנערך היום (ב') לפנות בוקר.
יש משהו סמלי בזכייתה של דרמה העוסקת במשפחה של חירשים-אילמים בפרס הסרט הטוב של השנה. הסיפור אומנם סוחט דמעות, אבל הוא לא באמת אומר כלום. הסרט נועד לרגש ולעשות טוב על הלב, אבל נמנע מכל אמירה משמעותית. אין בו שום תנופה סגנונית או תוכנית וגם לא מקוריות למעשה, מדובר ברימייק לקומדיה הצרפתית "משפחת בלייה". מה שכן יש בו זה דמויות חירשות, המגולמות על ידי שחקנים חירשים ובבימויה של אישה - הכול לפי ספר הכללים של התקינות הפוליטית שהוליווד אימצה לעצמה. אם זו היצירה הכנה והנועזת ביותר שיש להוליווד להציע לנו על המסך, מה הפלא שכל מה שכולם מדברים עליו היום זו התקרית האלימה בין וויל סמית' לכריס רוק?
יותר מכול, טקס האוסקר הנוכחי מדגים כיצד התהפכו היוצרות בתרבות האמריקנית ובמיוחד בקולנוע שמופק בחסותה. היצירות על המסך הופכות להיות יותר ויותר שגרתיות, מתגמלות רגשית, מחניפות לקהל, קלות כנוצה. ראשי האולפנים צופים בדאגה בנתונים מקופות בתי הקולנוע, והיח"צנים שלהם חוששים מכל שערורייה שתענה בקריאות חרם וביטול. אין פלא שבהוליווד של היום ממעיטים לקחת סיכונים ולאשר סרטים בעלי מסר חברתי או פוליטי אמיץ, אפילו אם ישנו סיכוי שיזכו באוסקר.
על הפקות עתירות תקציב אך מכבידות כמו "בן חור", "פלאטון", או "רשימת שינדלר" אין מה לדבר, אבל מתברר שגם יצירות מופת צנועות אך רבות משקל כמו "קן הקוקייה", "אמריקן ביוטי" ו"אור ירח" מוצאות את עצמן מחוץ לשיח. זו התוצאה של תהליך הסטריליזציה המעקר שעובר על הוליווד, שלאורך שנים רבות הייתה כוח מניע רב עוצמה בשיח הציבורי. אבל אותה תעשיית הקולנוע האמריקנית, שפעם הייתה סמל לחופש ביטוי ליברלי ומאבק עז וביקורתי בשמרנות האמריקנית, איבדה את הביצים שהיו לה ושמה את כולן בסל הריק.
יותר מתמיד, הסרטים שהתמודדו על האוסקר השנה היו משוללי חדשנות. איכשהו דווקא הטקס הנוצץ עצמו, אליו צעדו הכוכבים על שטיח אדום כשלגופם חליפות חנוטות ממשי ועל פניהם חיוכים מקובעים מבוטוקס, הפך למופע הייצרי - ובמידה רבה גם הכי פחות צבוע - בחגיגת הקולנוע הזאת. נחוש להגן על כבודה של אשתו, ג'יידה פינקט סמית', הנסיך המדליק מבל אייר איבד את קור רוחו והסתער על כריס רוק בתגובה לבדיחה הנמוכה והמכוערת שלו. זו הייתה כנראה תוצאה של התפרצות טסטוסטרון מיותרת, וסמית' עצמו עלול להתחרט עליה גם אחרי זכייתו בפרס לשחקן הטוב ביותר. כך או כך, בניגוד לתקלות עבר כדוגמת מעידתה של ג'ניפר לורנס על המדרגות, או מעידתו הלשונית של וורן ביטי על הבמה, התקרית האלימה הציתה מיד שיח ער, חריף וטעון בקרב הנוכחים המכובדים בתיאטרון דולבי שבלוס אנג'לס ואף יותר מכך - ברשתות החברתיות.
עוד מטקס האוסקר:
עבור אנשי ימין גזעניים ושמרנים רפובליקנים, המראה של שני גברים שחורים מתקוטטים על הבמה הדהד את כל מה שהם חושבים באמת על הקהילה האפריקנית-אמריקנית והפשיעה האלימה שמתחוללת בקרבה. עבור אגודת חולי האלופציה, הבדיחה של כריס רוק על קרחתה של ג'יידה פינקט סמית', שמייצגת אותם, היא עלבון קשה על רקע הופעתה הפיזית, שכידוע, הקומיקאי הציע ללהק אותה לסרט המשך ל"ג'י-איי-ג'יין" שבו כיכבה דמי מור כשהיא מגולחת ראש. עבור רוב ארגוני נשים, הבדיחה נתפסה כהשפלה של אישה על ידי גבר. ואילו יש כבר כאלה שמתלוננות על כך שיום חגו של הקולנוע הנשי בהוליווד נחטף על ידי שני גברים זועמים שהחליטו להתקוטט על הבמה ולקחו את כל תשומת הלב מבמאית "קודה", שאן היידר, ומג'יין קמפיון שהייתה לאישה השלישית בהיסטוריה שזוכה באוסקר על פרס הבימוי (שנייה ברציפות אחרי קלואי ז'או). תוסיפו לזה את ההקשר למלחמה באוקראינה; האיומים של שון פן להתיך את פסלוני האוסקר בהם זכה, אם לא ישודר נאום של וולודימיר זלנסקי במעמד זה, ותבינו שאם יש אמירות בעלות ערך חברתי או פוליטי השנה בהוליווד הן הופיעו על במת הטקס ולא על המסך.
אז למה בעצם הוליווד זקוקה לטקס האוסקר כשהתחרות האמיתית בין היוצרים, המפיקים והאולפנים מוכרעת בבתי הקולנוע? במקום להוציא פתק ממעטפה עם שמות הזוכים, הניירת הרלוונטית משוגרת לרואי החשבון ומשם היישר לטבלת שוברי הקופות. מיליוני דולרים נכנסים לתעשיית הקולנוע האמריקנית בכל שנה, ומנה נאה מתוכם מושקעת בטקס הנוצץ בלוס אנג'לס. למה? כי מלבד ההיבטים העסקיים והשיווקיים של אנשי הכספים, גם הוליווד מכירה בכך שקולנוע הוא אמנות המתווכת בין עולמה הפנימי של דמות לזה של הקהל, או מציעה לו נקודת מבט חדשה על העולם שבחוץ, כזו המהרהרת על העבר, ההווה והעתיד, כאן, שם או בגלקסיה רחוקה רחוקה. סרטים טובים יכולים להביע עמדה כנה על המציאות, ובניגוד לתחרות על מכירת הכרטיסים, האוסקר מעודד מצוינות ונועזות של היצירה עצמה.
3 צפייה בגלריה
נועד לרגש ולעשות טוב על הלב, אבל נמנע מכל אמירה משמעותית. מתוך "קודה"
(צילום: +Apple TV)
אם זו עדיין המטרה, ופרסי האוסקר נועדו לכבד את אלה האמיצים שנותרו בסביבה צבועה, מתחסדת ופחדנית, אז "קודה" חוטאת לה. זהו סרט שגרתי נטול תעוזה מבחינה תוכנית, סגנונית וגם עסקית. הוא הופק מלכתחילה בתקציב קטן יחסית של עשרה מיליון דולר, ונרכש על ידי אפל TV פלוס בפסטיבל סאנדנס אשתקד בסכום שיא של 25 מיליון דולר. הוא נועד מלכתחילה לשמש כמרצה קהל (Crowd Pleaser) ולקדם את ערוץ הסטרימינג החדש של אפל במלחמה מול נטפליקס, שכרגיל, הגיעה לטקס עם תקוות לזכייה ראשונה בפרס הסרט הטוב ביותר, ויצאה ממנו כמפסידה הגדולה ביותר של האוסקר. יש מי שכינה את הסרט החביב הזה "דרמה מבית ערוץ הולמרק" - הגדרה מתאימה לדעתי, אם כי בי התעוררו זיכרונות מהסדרה "דגראסי" ואופרות סבון אחרות. אין בעלילתה ובדמויותיה שום דבר מיוחד מלבד היות חלקן חירשות ואילמות.
"קודה" היא דוגמית של יצירה מהעידן החדש והמדאיג שאנחנו נמצאים בו: סרטים שנועדו לייצג את מי שראוי לייצגו ובדרך חיובית, ובעיקר - לא להרגיז את מי שאסור. כנראה שאם הקולנוענים חדלו להפגין אותנטיות על המסך, כל שנותר להם כנראה זה לבטא את עצמם בחיים האמיתיים - על הבמה, מול המצלמות.
