כשמסך הברזל נפל, המערב חשב שזהו. הדמוקרטיות הליברליות ניצחו, המלחמה הקרה נגמרה, ברית המועצות קרסה, במוסקבה יש מקדונלדס ועוד מעט ננפוש בסיביר. היום, על רקע המלחמה באוקראינה, הדברים נראים אחרת, הקונספציה על שינוי באירופה נסדקה, ודיבורים על האימפריה ההיא שוב צפים. אבל כבר אז, בראשית שנות ה-90, היו מי שהבינו שהתפיסה האימפריאליסטית מושרשת עמוק מדי בכדי שהיא פשוט תיעלם ברגע.
"עם הזמן העמים יחלו להביט לאחור לעיתים תכופות יותר ויותר. ויראו בחזיונות השווא שלהם את המעצמה הגדולה — שטופת אורות, כובשת את החלל, ארץ רחבת ידיים ונשגבת בת אלף שנים. ואז, סליחה, העצמאות ההיא, תיראה גרועה יותר ויותר בהשוואה אליה. עצם המחשבה על משהו דומה תיראה מעתה ואילך נאלחה יותר ויותר...ואז כולם — אני מתכוון לעמים — ירצו בה שוב, יערגו למעצמה. הרי הכול יברח כמו חול בין האצבעות. הרי הכול יתמוטט. גן חיות עצום ישרור מסביב! ולא תהיה שום ברירה אחרת! ובכך איני מתכוון לברירה פוליטית או כלכלית, אלא יותר לברירה מוסרית".
הציטוט הזה לא נאמר במחשכי הקרמלין, כתב אותו ב-1992 יורי אנדרחוביץ' בספרו "מוסקוביאדה" רגע לפני נפילת ברית המועצות, ושם אותו בפיו של דמות גרוטסקית מהמפלגה. אך הוא נשמע רלוונטי מתמיד והוא מופיע ברומן האוקראיני הראשון שתורגם לעברית ויצא לאור לאחרונה בהוצאת תשע נשמות' בסדרת "Немала נמלה" שעורך אסף ברטוב.
הספר הקצבי והשנון (זיווג של "יוליסס" ו"מוסקבה פטושקי" לדברי ברטוב) מספר על יום אחד בחייו של משורר אוקראיני המשוטט במוסקבה, רגע לפני נפילת מסך הברזל. "רואים שם את הניצנים של הפוטיניזם, של מה שאנחנו רואים היום לנגד עינינו", מסביר ברטוב, עורך ויוזם הסדרה בריאיון. "כשבחרתי את הספר הזה לא ידעתי שתהיה מלחמה אבל כן חשבתי שהוא עולה על משהו עמוק מאוד בזהות האוקראינית. מצד אחד שהיא תמיד הייתה צריכה להיות זהות מינורית - כלומר בצל. בצל האימפריה הרוסית, אחר כך בצל הכיבוש הפולני, אוסטרו-הונגרים, שוב הרוסים, הנאצים והכיבוש הסובייטי. האוקראינים נאבקו על עצמם ועל זהותם להבדיל מהכובשים שלהם, מאות בשנים ועכשיו בעולם רואים כמה הם עקשנים וכמה הם נחושים לעמוד על שלהם ולא להיכנע. פוטין הופתע מזה כי הוא לא קורא ספרות אוקראינית. אילו היה קורא, אולי היה פחות מופתע שהמבצע בליץ שלו לא עבד".
פוטין אולי לא קרא מספיק לפני המבצע הזה על העם האוקראיני, אבל ברטוב כן, אולם רק בשנים האחרונות. סבתו נולדה באוקראינה אך עלתה לארץ כנערה והוא עצמו גדל כצבר רחוק מהתרבות ההיא, כשמצא את עצמו באוקראינה הוא גילה עולם ומלואו. "ישראלים, כולל אני בלשון עבר, יודעים שלושה-ארבעה דברים על אוקראינה: שטעטלים, חסידות רבי נחמן, פוגרומים וסייענות בזמן השואה לנאצים. זהו פחות או יותר, והמדינה מאוד סובלת מהתדמית הזו שהתקבעה אצל הישראלים. להבדיל מיהדות אוקראינה, אנחנו לא יודעים על האוקראינים כעם, על המאבקים שלהם, על האסונות שלהם. אני התחלתי לראות תמונה אחרת כשנסעתי לשם בענייני עבודה ואחרי זה הקמתי שם משפחה".
כאיש ספר, ברטוב ניסה להבין מה הישראלים יודעים על הספרות האוקראינית וגילה ששום כלום. אומנם תורגמו לעברית שירים וסיפורים בודדים, אך אף לא רומן אחד. "זה הדהים אותי בגלל שהקורא העברי הוא דווקא לא מסוגר בדלת אמותיו. אנחנו נהנים לא רק מצרפתית וגרמנית נגיד, אלא מספרות מתורגמת ביפנית, איסלנדית, נורווגית - שפות קטנות, שפות אקזוטיות".
ברטוב החליט לעשות מעשה ולא בפעם הראשונה. לפני יותר מ-20 שנה, יזם את פרויקט בן יהודה – הגוטנברג הישראלי אם תרצו – ועד היום הוא עורך את הפרויקט שמנגיש דיגיטלית כל טקסט יהודי וישראלי שפגו זכויות היוצרים שלו מביאליק ועד אבן גבירול, מרחל ועד שולמית הראבן - בחינם ובלי פרסומות. זהו פרויקט התנדבותי במלואו, והוא לא היחיד שברטוב חתום עליו. כבר שנים שהוא תורם לתוכן בוויקיפדיה ונמנה גם על מי שפועלים למען הקוד הפתוח. "כמו שאמרתי בפרויקט בן יהודה 'מקום שאין אנשים היה אתה איש'. חשבתי אולי ניזום משהו, אולי אחפש מישהו שיתרגם איזו קלאסיקה אוקראינית".
הוא התחיל בקריאת הספרות האוקראינית באנגלית (היום הוא כבר קורא בשפה) וגם שם גילה שהתרגומים מעטים מאוד. אחרי כן חיפש מתרגם ומצא את אנטון פפרני, יליד אוקראינה שעלה לארץ בעלייה הגדולה של שנות ה-90. כמו רוב יהודי ברית המועצות גם הוא דיבר ברוסית שם, אבל כשעלה לארץ התעניין יותר במקורותיו ועסק בזה כתחביב. ברטוב הציע לו לתרגם בתשלום והסדרה נולדה. עד היום תורגמו במסגרתה "מוסקוביאדה" ו"טנגו המוות" של יורי ויניצ'וק, כעת הם עובדים על הספר השלישי והיד עוד נטויה.
זהות, מלחמה וסקס אוקראיני
אנחנו מדברים בשיחה טלפונית, בשבוע שעבר ברטוב הגיע לארץ מאוקראינה, דרך הונגריה. הבית שלו בקייב נשאר שומם, הוא לא יודע עד מתי יחזיק מעמד. החברים שלו בקייב ובחרקיב, בצפון ובדרום, חלקם נשארו לעזור והוא עוקב אחר המראות הקשים. אבל השיחה שלנו היא לא שיחת מלחמה, אלא שיחה ספרותית שזולגת תכופות לפוליטיקה, גיאו-פוליטיקה והיסטוריה ונוגעת אפילו בשמות הערים האוקראיניות שעד למלחמה נהגנו לכנות בשמות הרוסיים (לבוב, חרקוב) וכעת משתדלים להגות בשמות האוקראיניים (לביב, חרקיב). תהליך המזכיר את זה שליווה את נפילת האימפריאליזם באסיה ובאפריקה. לטענת ברטוב, האוקראינים נלחמים על זה כבר שנים.
העובדה שהאוקראינים למודי מאבקים וכיבושים וצריכים להילחם על הזהות שלהם פעם אחר פעם זה משהו שמופיע בספרות שלהם כתמה?
"בהחלט, הייתי אומר שזה נושא מרכזי בספרות שלהם. הנושא של הזהות האוקראינית, כלומר מי אנחנו? מי אנחנו להבדיל מרוסים, מי אנחנו להבדיל מפולנים? הרצון בחירות פוליטית ועצמאות הוא נושא מרכזי אצלם כמו שהזהות היהודית והציונות, הם נושאים מרכזיים בספרות העברית או לפחות היו.
"וגם הרצון הרוסי לשלול את הזהות הזו ואת העצמאות הזו, ולשעבד את האוקראינים ולהתייחס אליהם כאח הקטן והמפגר או מין חבר'ה עם דיאלקט משונה אבל בעצם רוסים. זה בדיוק מה שפוטין אומר היום. אנדרחוביץ' מציין את זה ברומן שלו ("מוסקוביאדה" ד"צ), בעוד במערב אנשים אמרו קץ ההיסטוריה, הקפיטליזם ניצח, הדמוקרטיות הליברליות ניצחו, גמרנו. אנדרחוביץ' כבר יודע שהלאומנות הרוסית הזו תשוב ותרצה לנגוס באוקראינה או לאלץ אותה לחזור לחיק רוסיה. ממש נבואי באיזשהו מקום. יצא ככה שבחרתי בספר עם רלוונטיות ממש מחרידה".
גם הספר השני שברטוב בחר, "טנגו המוות" רלוונטי למלחמה. הוא עוסק בחברות האמיצה של ארבעה נערים: גרמני, פולני, אוקראיני ויהודי, כולם יהודי לביב הרב-לאומית ורב-תרבותית. מה שמחבר בין הנערים הוא שהאבות שלהם לחמו יחד למען עצמאות אוקראינה ב-1921 ומתו בקרב. "המחבר מצא תעודות שבאמת היו יהודים, שהלכו ונלחמו למען עצמאות אוקראינה - דבר שאנחנו לא מעלים על הדעת. כי כשאנחנו חושבים על יהודים באוקראינה זה על טוביה החולב ומסכנים בשטעטל שרק עושים להם פוגרומים. אבל הינה היו גם אחרים, שראו את החירות במסגרת אוקראינה, כעדיפה על שעבוד סובייטי והיו מוכנים ליטול נשק ולהילחם על זה".
הספר השלישי שייצא בסדרה "מחקר שטח בסקס אוקראיני" מאת אוקסנה זברושקו שנכתב בסוף שנות ה-90, עוסק בזהות האוקראינית ובמאבק העיקש שלה לבניית אומה עצמאית. כאן הסופרת בחרה דווקא ביהודים ובפרויקט הציוני כמודל חיובי להצלחה במאבק שמתבטא בהקמת מדינה דמוקרטית. "היא מתארת איך האוקראינים צריכים ללמוד מהיהודים שהלכו והקימו מדינה מודרנית ודמוקרטיה מכלום, לא היה להם איזשהו בסיס ולא היה להם מסורת. היא אומרת גם אנחנו האוקראינים צריכים להשתחרר מהמנטליות הסובייטית, מהתפיסות של השחיתות ושרק ככה אפשר להתקדם", ברטוב מסביר.
בתור מי שחי שם בשנים האחרונות, זו תפיסה קיימת?
"מאוד, ובין היתר אגב, בהשפעת הספר שלה שממש נתן סטירת לחי לאוקראינים ואמר להם צאו מזה, תפסיקו לחיות כמו שחיינו תחת השלטון הסובייטי. היא שייכת לדור שגדל והגיע לבגרות תחת השלטון הסובייטי והיא אומרת אנחנו חייבים להשיל מעצמנו את כל ההרגלים הרעים שסיגלנו לעצמנו כשחיינו תחת דיקטטורה של מחשבות, ומדינה מושחתת. אנחנו עכשיו בעלי הבית, אנחנו מדינה עצמאית, אנחנו צריכים להתנהג בהתאם ולמשל לשלם מס - ולא להעלים מס כי מרמים את השלטון השנוא. עכשיו אנחנו השלטון. זה מרתק בעיניי הרגע הזה והזווית שמנסה לבנות אומה מתוקנת. כמי שגדל על ספרות עברית והיסטוריה ישראלית, זה מאוד מזכיר את הסיסמאות שהיו לנו - עם ככל העמים, נורמליות - מה שהציונים רצו. היא אומרת אנחנו פוסט טראומטיים כעם ואנחנו חייבים להתעלות מעל זה".
כדאי להמחיש למה הוא מתכוון ברטוב מספר סיפור על מכר שעובד ברשות המקומית כטכנאי IT ואמור לעבור ביקורת. אביו, נותן לו בקבוק וודקה ואומר לו לתת לבכיר שיעביר את הביקורת – ככה יהיה בסדר, והבן מוותר ועובר את הביקורת ביושר. "זה ממש מציין את ההבדל הדורי, הבחור הזה הוא בן 30, אז הינה מה שאוקסנה הטיפה לו לפני 20 שנה קורה. אוקראינה משתנה, הצעירים באוקראינה הם אנשים מאוד מערביים, הם מקימים ביזנסים, סטארט-אפים, הם שירותיים מאוד. בתור אדם מערבי שבא לאוקראינה בהתחלה ראיתי שהדודות המבוגרות בכל מיני מסעדות מחמיצות פנים במין תפיסה סובייטית של 'אני לא חייב לך כלום ותגיד תודה שבכלל קיבלת אוכל'. והצעירים הם בתפיסת שירות מערבית, עם חיוך, עם אדיבות. באוקראינה הצעירים ממש מנסים לקיים דמוקרטיה ליברלית בסגנון המערבי".
ברטוב טוען שאת השאיפה הזו לדמוקרטיה מערבית רואים כבר שנים, ומדגיש שהאוקראינים אוהבים להזכיר כי המלחמה לא החלה לפני שבועיים, אלא ב-2014 עם הפלישה הרוסית לקרים ולדונבאס שהגיעה מיד אחרי ההפיכה והדחת ויקטור ינוקוביץ' (ההוא עם האסלות מזהב) השליט הפרו-רוסי שחיבל במאמציה של אוקראינה להצטרף לאיחוד האירופי. "אחרי שזרקו אותו, פוטין אמר רגע אני לא אתן להם להיכנס לאיחוד האירופי ופלש לקרים. למה? לא רק כדי להחזיק בקרים מטעמים אסטרטגיים, אלא כי ברגע שהוא יוצר סכסוך טריטוריאלי עם אוקראינה, יורדת מהפרק ההצטרפות שלהם לאיחוד כי האיחוד כמדיניות מובנת לא מוכן לצרף אליו מדינה עם סכסוך גבול פעיל. לא רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה. בכך הוא תקע טריז מאוד מוצלח, במהלך הזה שכבר היה בעיצומו של הצטרפות לאיחוד האירופי".
ולאן זה הולך לדעתך?
עגום מאוד. אני לא רואה שלפוטין יש תוכנית יציאה. כלומר הוא לא יכול אפילו אם הוא יבין שזה לא הולך והצבא במורל ברצפה וחיילים רוסיה מחבלים בטנקים של עצמם כדי להפסיק להילחם הוא לא יכול פשוט להגיד טוב סליחה טעות. הוא יהפוך לבדיחה. כל הקטע שלו זה שהוא גבר-גבר ורודן. אין לו לאן לסגת, לכן הוא ממשיך להפגיז ונחוש לשבור את האוקראינים. הבעיה היא שהוא פשוט לא מבין עם מי יש לו עסק".
"כל מי שקצת מצוי באוקראינה, שוהה בה, יכול היה לחזות את עוצמת ההתנגדות הזו. יכול היה להגיד לו בשום תרחיש האוקראינים לא יסכימו לשוב ולהיות משועבדים לרוסיה. עד טיפת הדם האחרונה הם יילחמו ואנחנו רואים את זה יום יום. הוא חשב שהוא ישבור את הצבא האוקראיני במכה ואז העם יגיד אה תודה שחררת אותנו. זה הזוי, העם האוקראיני לא מחכה שישחררו אותו, הוא מרוצה מההנהגה שלו כרגע ועכשיו עוד יותר, גם אלה שלא תפסו מזלנסקי התלכדו מאחוריו. הבעיה היא שלפוטין אין איך לסגת ולכן אני צופה שזה יכול להיגמר אך ורק אם פוטין יעזוב את כס השלטון בדרך זו או אחרת.
איך אתה רואה את התפקיד של ישראל?
לא חושב שלישראל יש תפקיד לשחק פה, כמובן משלחות הומניטריות ורופאים וחובשים, ועובדים סוציאליים טסו לגבול פולין זה נהדר, זה תורם. אוקראינה מציינת בצדק שהיא צריכה פחות סימפטיה והערצה על הגבורה ויותר נשק ואת הנשק אנחנו מסרבים לתת מהטעמים האסטרטגיים הידועים. אז אני מבין את הטעמים האלה ואני לא בטוח שאפשר להאשים את ממשלת ישראל על העמדה הזו. אבל לא מאיתנו יבוא הפיתרון למשבר הזה".
