בסוף הניינטיז, כשהקיור נתפסו כעוד להקה גדולה שהחלה לאבד את דרכה, רוברט סמית' התארח באחד מהפרקים היותר מיתולוגיים של "סאות'פארק". בפרק המדובר הוא מציל את העולם מפני דמותה של ברברה סטרייסנד (הזמרת לא הייתה מעורבת, ובגדול די שנאה את האופן שבו הוצגה שם), המנסה להשתלט על העולם באמצעות אבן מסתורית שהופכת אותה לרובוט-דינוזאור ענק עם תיאבון להרס. רגע לפני שסטרייסנד משמידה את העיירה המצוירת, מגיח סמית' עם השפתון האדום והשיער המוזר שלו. מסולן עגמומי של להקת אלטרנטיב אפלה הוא הופך לעש ענק שמכה בסטרייסנד ומעיף אותה לחלל. כמה שניות אחרי, מתנגנים ברקע כמה צלילים מ-Lovesong של הקיור, וקייל זורק לסולן המתרחק ש"Disintegration הוא האלבום הטוב ביותר אי-פעם".
הגיוני שקייל רצה להרים קצת לסמית', בטח במצב הירוד של הקיור אז. Disintegration הוא עדיין הפרק הטוב ביותר בגוף העבודות הארוך של הקיור, ואחד מגדולי האלבומים מהעשור ההוא. אבל – בוודאי בדיעבד - הוא גם היה שירת הברבור של הלהקה. הקיור כשלו מאז בכל ניסיון להתעלות מעל השיאים שהם רשמו לאורכו, עד שבשלב מסוים היה נדמה שהם פשוט הפסיקו לנסות.
וזה לא שהם לא ניסו לפני זה. בעשר השנים האחרונות פרסמתי לפחות שלוש ידיעות על כך שהקיור בדרך לאלבום חדש, וזו לא הייתה משאלת לב. אלו היו פולו-אפים שהתבססו על פרסומים שהופיעו קודם לכן בעיתונות המוזיקה הבריטית. חלק מהידיעות ההן כללו גם ציטוט קצר מצד רוברט סמית', על כך שהוא וחבריו ללהקה יצאו בקרוב מהאולפן עם שירים חדשים. באחת מהן אף צוין שהיות וסמית' כתב כל כך הרבה שירים בשנים האחרונות (זמן היה לו), יש להם חומר לאלבום משולש. מאחר שאף לא אחד משלושת האייטמים ההם הפך לבסוף למציאות, התחלתי להפנים שהקיור לא יוציאו יותר מוזיקה חדשה.
16 שנים ארוכות חלפו מאז שיצא האלבום האחרון והמאכזב למדי של הקיור, Dream 4:13, ועד לרגע שבו שמעתי באוזניות את Alone, הסינגל הראשון מ-Songs of a Lost World, האלבום החדש, הכה מצופה – והעוד יותר כה נהדר – של הקיור. כשאתה מחכה במשך תקופה כה ארוכה לאות חיים אולפני מלהקה שאהבת פעם, אפשר למשוך עוד הרגע עוד כמה דקות, כדאי למצות אותו. נדמה שגם הקיור יודעים זאת. כש-Alone מתחיל להתנגן לפתע נדמה לך שהשנה בחוץ אינה 2024 אלא שחזרת בזמן לאמצע-סוף האייטיז. Alone הוא שיר ארוך (6:48 דקות), שנפתח עם הקלידים האפלים והמוכרים של הקיור, בתוספת הבס הרזה והתיפוף הנבון שמשלים אותו. סמית' פותח את הפה רק לקראת אמצע השיר, והוא נשמע טוב. אפילו מאוד.
כאמור, מאז האלבום האחרון של הקיור חלפו 16 שנה. מהאלבום הסביר האחרון שהם הוציאו חלפו אפילו יותר - שכן Bloodflowers יצא בשנת 2000. כדי לשוב לנקודה שבה סמית' ושותפיו המתחלפים (באמת שאין טעם להתעכב על תחנת הרכבת שהלהקה הזו הפכה להיות לאורך השנים) הוציאו אלבום שאפשר להגדירו כבר כממש טוב, יש להרחיק עד ל-Wish מ-1992. מה הקיור עשו ב-32 השנים שבהן הם התקשו להראות ולהישמע כמו הלהקה המרתקת שהם היו פעם? מסתבר שלא הרבה.
פרט לכמה אלבומים חלשים כמו Wild Mood Swings מ-1996 (סמית' הודה שזה האלבום הכי גרוע של הלהקה) ו-The Cure המאכזב לא פחות מ-2004, הם התמקדו בהוצאת מהדורות מורחבת לאלבומים הקלאסיים שלהם שהופיעו במקור בין השנים 1979-1989. בשנים האחרונות הם גם חזרו להופיע, ובהצלחה רבה. באחד מהראיונות לקידום האלבום החדש, סמית' אמר שזו אחת מהתקופות הכי טובות שלו בלהקה. 45 שנה אחרי אלבום הבכורה, Three Imaginary Boys, כמעט 40 שנה אחרי The Head on the Door ו-35 שנה אחרי Disintegration – אחד האנשים שעשו את המוזיקה הכי עצובה בעולם, חזר ליהנות מכתיבת שירים.
להקות או אמנים שחוזרים לאולפן כדי להקליט אלבום חדש אחרי בצורת כה ארוכה, יודעים שהם צריכים לעמוד במבחן כפול. הראשון: האם הם מסוגלים לעניין מחדש את הקהל הוותיק שלהם, שבגדול מוכן להסתפק במה שהוא מכיר; השני: האם יש ביכולתם להעמיד פרק מעודכן שיתחבר למוכר, ולא רק ישמע כחיקוי שלו. יש מעט מאוד דוגמאות מוצלחות מהשנים האחרונות לאלבומי קאמבק שעמדו בציפיות בתום בצורת ארוכה שכזו, כמוThe Tipping Point היפיפה של טירז פור פירס שהגיע בתום שמונה עשרה שנות שתיקה ו-i/o המעולה של פיטר גבריאל שחתם דממה שנמשכה 21 שנה.
החדש של הקיור עולה על שניהם, והוא מתעלה על כל עבודה קודמות של הלהקה מאז Disintegration המופתי. כן, הוא עד כדי כך טוב. A Fragile Thing, הסינגל השני שקידם את האלבום, מזכיר את ימי השיא שלהם לאורך האייטיז. Songs of a Lost World לא רק שובר את אחת מהבצורות היותר ארוכות של להקה כלשהי, אלא מוכיח לכל אורכו שהתרופה הישנה ההיא עדיין עובדת מעולה. כל אחד משמונת השירים הלא קצרים והעצובים המרכיבים אותו – Endsong החותם נמשך כעשר וחצי דקות - מדגים עד כמה הקיור התגעגעו לעצמם.
במשך 16 השנים הקיור ניסו לכתוב את האלבום הגדול הנוסף שלהם. הם נכנסו במהלכן לאולפן - ויותר מפעם אחת - כדי לצאת ממנו עם משהו, אך הסשנים ההם לא הולידו הרבה. לקראת העבודה על Songs of a Lost World משהו סוף-סוף התחבר. ובעוד שאת Disintegration סמית' כתב כניסיון להתמודד עם המשבר שהוא עבר סביב כניסתו לעשור הרביעי בחייו. Songs of a Lost World נולד ממקום שמשלים עם מה שהספקת להשיג בחייך, וגם עם מה שכנראה נועדת להחמיץ, ומהאנשים שמהם נאלצת להיפרד. התוצאה היא האלבום האישי ביותר של הקיור, כמו למשל ב-I Can Never Say Goodbye שבו סמית' שר על "משהו מרושע שהגיע בדרך מסתורית ולקח איתו את החיים של אחי", כששמיכת סינתי מאוד קיורית עוטפת אותו ברכות.
את סגירת המעגל הטקסטואלית המרשימה והכנה של סמית', משלימה המוזיקה האפלה, המהורהרת והלא פחות מנהדרת שהוא וחבריו (הבסיסט סיימון גאלפ, שנמצא שם און אנד אוף מתחילת הדרך, הגיטריסט ריבוס גברלס, המתופף ג'ייסון קופר ורוג'ר אודונל שעל הקלידים), מגישים לאורך שמונת השירים שכאן. הגיטרות של ימי The Head on the Door ו-Kiss Me, Kiss Me, Kiss Me אמנם נדחקו קצת לאחור לטובת מרבדי קלידים, אך מדי פעם הקיור של 2024 שבים ומתכתבים בעולם האבוד שלהם עם אלבומים מעברם דוגמת Pornography הפנומנלי מ-1982 וכן, גם עם Disintegration.
לאורך כמעט 50 דקות הם שבים וזורחים, בין היתר דרך הפסנתר הנפלא ב-And Nothing Is Forever והודות לגיטרות החכמות שב-Drone:Nodrone. היום, 35 שנים אחרי אלבומם הגדול האחרון, הקיור חזרו עם האלבום הכי טוב ושלם שהם יכלו להוציא, ועוד אחרי שאיש כנראה לא האמין שזה יקרה. כרגע יש כבר דיבור חזק על אלבום נוסף בשנה הבאה. סמית' גם רמז שהוא מתכנן לפרוש בעוד חמש שנים כשהוא יגיע לגיל 70 וכשאלבום הבכורה של הלהקה - Three Imaginary Boys - יחגוג יובל לצאתו. עד שזה יקרה מומלץ לקחת את התרופה הישנה-חדשה שהיא Songs of a Lost World לפחות פעם ביום בזמן הקרוב, לא משנה אם זה לפני או אחרי האוכל.
