ארבע שנים חלפו מאז הפעם הקודמת שבה כולנו התיישבנו מול מסכי הטלוויזיה וצפינו במשך חודש אינטנסיבי אחד במונדיאל שנערך ברוסיה. למעשה, ממש עכשיו, בימים האלו, היינו אמורים לצפות בגמר, אבל קטאר טרפה את הקלפים ואת חגיגת הכדורגל הגדולה בעולם אנחנו נקבל הפעם דווקא בחורף (החל מסוף נובמבר למי שלא עוקב). ככה זה אמור להיות לפחות - בכל ארבע שנים, 32 הנבחרות הטובות ביותר על הגלובוס מתכנסות להן ונאבקות על הגביע המוזהב ותואר אלופת העולם.
לפני שמונה שנים קיבלנו את אחד המונדיאלים הכי מיוחדים וזכורים, בעיקר כי הוא נערך בברזיל. נכון, מולדת הכדורגל היא אולי אנגליה, אבל הקשר המיסטי בין ברזיל והכדורגל הולך שנים רבות לאחור - לא סתם הסלסאו היא שיאנית הזכיות בגביע העולם והמונח ג'וגו בוניטו ("המשחק היפה") הולך עם שחקניה עד לשנות ה-50, ככה זה שכל נגיעה בכדור של שחקן בצבעי צהוב-כחול-ירוק נראית כמו קסם ומרגישה כמו ריקוד על הדשא.
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, כי דווקא אצלם בבית חטפו הברזילאים את ההשפלה הגדולה ביותר בתולדותיהם - תבוסה 7:1 מהדהדת וחד צדדית לגרמניה, שהמשיכה כל הדרך לזכייה בתואר. "הם התחילו לצלם את הסרט בזמן מונדיאל 2014. הם שלחו צוות צילום יחד עם הבמאי חורחה (גורביץ', ד.ר) לצלם רגעים אותנטיים מהמונדיאל עצמו. הם לא באמת ידעו מה יקרה, אבל אמרו, 'יאללה, יש מונדיאל, בואו נתחיל לצלם'", מספר אסף גולדשטיין (43) בריאיון מיוחד ל-ynet לרגל יציאת הסרט "ברזיל אהובתי". "זה סרט שעבדו עליו שנים, עוד מאז. זה די נדיר שדברים כאלה קורים".
"ברזיל אהובתי" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
העלילה עוקבת אחר סמואל (אנטוניו פטרין), בנו רוברטו (גולדשטיין) ונכדו איתי (רום ברנע), שיוצאים למסע שורשים לארץ מולדתו של הסב, ברזיל, בדיוק בזמן המונדיאל ההוא.
"לפני כמעט ארבע שנים צילמנו שם, עבר המון זמן. לומר את האמת, לא ידעתי אם הסרט הזה ייצא בסוף", אומר גולדשטיין. "הוא הוקרן בכל כך הרבה מקומות ובאיזשהו שלב, ברגע שהקורונה הגיעה, הבנתי שכל הקלפים נטרפו ויש פקק של סרטים. כבר לא האמנתי שזה יקרה וכבר הפסיקו לשאול אותי. אני הפסקתי לשאול את עצמי. לא ידעתי מה יהיה".
לצלם שם בטח היה מאוד יוצא דופן.
"ביום הצילום הראשון צילמנו סצנה בבית קברות, שהיה ממוקם בין שתי פאבלות. התחלנו את יום הצילום, הכול הלך כשורה. לקראת השעה 17:00 בערך התחיל צרור של יריות, אבל ממש. מיד השתטחו עלינו עוזרי ההפקה והורידו אותנו לרצפה. מתברר שבית הקברות היה בין שתי פאבלות שנמצאות בריב. הכי מטורף שאתה יכול לדמיין. באותו רגע העלו אותנו על הרכבים והטיסו אותנו משם".
יריות זה קיצוני, בטח ביום הראשון. היו קשיים נוספים בצילומים?
"פגשתי שם את אנטוניו שבועיים לפני תחילת הצילומים. זה היה מפגש נורא מרגש. עבדתי בארץ עם עצמי, קצת עם חורחה ופתאום אתה פוגש אותו. ואתה הולך לשחק את הבן שלו. הוא לא דובר אנגלית ואני לא ממש דובר פורטוגזית. הכול היה בהתחלה תקשור במעין שפת הסימנים, אבל מהר מאוד נקשרנו. אני בקשר מאוד הדוק איתו".
אם אתה לא יודע פורטוגזית, איך בסרט אתה מדבר שוטף?
"הסרט הוא בערך 85 אחוז פורטוגזית. כשאני עשיתי אודישן, קיבלתי את הטקסט בעברית. ואז היה אחד נוסף עם חורחה, והוא שאל אותי אם אני יכול להגיד את המילה אבא כמו שאומרים בפורטוגזית. אז עשיתי את כל הסצנה ואיפה שהיה אבא, אמרתי 'פאי'. ואז קראו לי לשלב השלישי, שזה היה התאמה עם רום ועם הדס ובשלב הרביעי כבר שלחו את התסריט. והעמוד הראשון היה מחולק לצבעים - כחול, צהוב וירוק. ואז מרקרו את הכול בצבעים. ואמרתי, 'וואי, איזה יופי, הם מרקרו לי את השורות'. ואז ראיתי שבעמוד הראשון היה כתוב - 'פורטוגזית - צהוב', 'עברית - כחול', 'אנגלית - ירוק'. ואז חשכו עיני והבנתי במה מדובר.
"הגעתי לפגישה הרביעית, שהייתה הסופית, ואמרתי להם, 'חבר'ה, זה בפורטוגזית ואני לא דובר פורטוגזית'. הם ענו לי, 'אל תדאג, אתה נהדר'. הייתה לי מורה נפלאה שעבדה איתי חודשיים לפני, ואני שברתי את הלשון. הייתי מאוד מתוסכל בהתחלה. התסכול היה בעצם לשחק בפורטוגזית - יש ללמוד ויש להחיות את הדמות, להיות הדמות הזו. היו שם כמה משברים, אבל מהר מאוד הבנתי שאין ברירה. האם בדיעבד הייתי לוקח כזה דבר עוד פעם? אני לא יודע. לא ממש הבנתי מה אני לוקח, רק בדרך הבנתי. סמכתי על חורחה. סמכתי על זה שסומכים עליי והלכתי עם זה".
"חלומות זה מכבסת מילים"
רוברטו, אותו משחק גולדשטיין, נמצא במשבר אישי קשה בחייו. הוא התגרש, סגר את המסעדה שניהל וחי על הספה של אביו, ומעל הכול הקשר עם בנו קלוש עד כמעט לא קיים. המסע של השלושה בארץ הסמבה מתחיל כניסיון להגשים את חלומו של הסב סמואל ומשתבש מהר מאוד, כשבדרך השלושה, טעונים במשקעי העבר, מנסים לגשר על הפערים וללמוד מחדש על מערכת היחסים הבין-דורית הזו.
"זה לא סרט על כדורגל, זה מסע", טוען גולדשטיין. "הכדורגל זה תפאורה ויפה שזה שם. אני חושב שהמקום היותר רגשי והיותר עמוק של הדבר הזה היה דרך החיפוש, דרך העולם הפנימי שלי, על מה זה אבא, מה זה להיות דומה או שונה מאבא, והרצון שלנו להיות דומים להורים שלנו".
איך זה אצלך בבית?
"יש לי יחסים מדהימים עם אמא ואבא, תמיד היו. זה לא סוד שיש שלב בחיים, לרובנו, שאתה רוצה להיות שונה. והיום בגילי 'המופלג' אני כבר יכול להגיד שאני מוצא את עצמי עושה דברים כמו אבא שלי. איפשהו אחרי גיל 40, אתה פתאום נורא גאה בזה, אתה גאה בחינוך, אתה בגאה בערכים, אתה מבין שעשו עבודה טובה ומהבחינה הזו היה נורא קל להתחבר ולהבין את זה. ככל שאני מתבגר, אני לומד יותר להעריך, יותר לאהוב, לנהל יותר שיחות נפש, אני חושב שזה קשור גם לחשש לפספס דברים. ככל שאנחנו נבין את זה בגיל מוקדם יותר, אנחנו רק נרוויח מזה".
כולם בסרט מנסים להגשים את החלומות שלהם וזה די משתבש. מה החלום שלך?
"אני לא מאמין בחלומות. אני חושב שחלומות זה מכבסת מילים של המאה ה-21 לעשיית כסף. אני מאמין במטרה. אם אני חולם שיהיו לי כנפיים ואני אעוף, זה לא יקרה. אם אני אציב לעצמי מטרה להרגיש מה זה להיות באוויר, אז אני אוכל ללכת לטוס ולצנוח, לחוות את ההרגשה וכך להגשים את עצמי. אם אתה תציב לעצמך חלום, אתה לאו דווקא תשיג אותו. אם אתה תציב לעצמך מטרה שאתה יכול לעבוד בשבילה, אתה יכול להגשים אותה".
אז בוא נשאל את זה אחרת, מה המטרה הבאה שלך?
"אני כותב. ויש פיצ'ר שקורם עור וגידים ברמה שהתסריט גמור וזה בשלבים של חברת הפקה. משהו שאני כותב עוד מ-2012. ואנחנו לא יודעים אם זה יקרה או לא. להגיד לך שזה זה? אני לא יודע, אבל אני רוצה פשוט להיות מאושר ומסופק ממה שאני עושה. כבר שנים אני מבין שרק משחק לא יספק אותי".
כשהיה בן 19, גולדשטיין נחת בלונדון, שם קיבל מלגת לימודי משחק בלונדון סטודיו סנטר. לאחר שנתיים של לימודים ועוד מספר שנים של משחק על הבמות בבירה האנגלית, הוא שב לישראל והצטרף לתיאטרון הקאמרי. "אני לא עושה תיאטרון מאז הקורונה. הייתי בהקאמרי 14 שנה, גדלתי שם", הוא מספר. "ואז סיימתי שם ועברתי להבימה, ל'פרידה', תפקיד ראשי, והתחלנו לרוץ, היה טוב, ופתאום הקורונה הגיעה וזה טרף את הקלפים. אז אני כרגע לא בתיאטרון, אבל זה משהו שאני רוצה לחזור אליו כי תיאטרון זה משהו...".
שבוער בעצמותיך.
"בוער בעצמותיי, אבל זה גם הלחם והחמאה שלנו כשחקנים. קולנוע זה הדובדבן שבקצפת בעיניי, אבל אין הרבה סרטים. בגיל 20 דמיינתי את עצמי במקום אחד, בגיל 30 במקום אחר, בגיל 40 אני כבר לא מדמיין באיזה מקום אני. אני מדמיין שאני שחקן עובד, ומצליח להתפרנס בכבוד מהמקצוע הזה".
ובארץ אפשר להתפרנס בכבוד מהמקצוע הזה?
"התשובה היא כן ולא. זה תלוי עד כמה אתה מוכן להתפשר, ומה אתה מוכן ולא מוכן לעשות. השאלה מה אתה מוכן להקריב בשביל הדבר הזה וזו שאלה שאני שואל אותה כל הזמן - מה אני מוכן להקריב. האם אני מוכן לעזוב את המקצוע ולהתפרנס בצורה אחרת? התשובה היא לא - כי זה משהו שאני רגיל לעשות כל הזמן, ואני מאוד אוהב את זה. למזלי גיליתי את עניין הלימוד, שזה משהו שאני מאוד אוהב. זה ממלא אותי המון. אני אומר לתלמידים שלי, 'אני פה גם כדי ללמוד מכם'. הלימוד הוא לא פשרה מבחינתי, אבל היה לי קשה למצוא את הנישה הזו.
"אני לא נמצא במקצוע יציב, אני בכלל לא קורא לזה מקצוע, אני קורא לזה דרך חיים. דרך החיים שלי היא לא דבר יציב, אבל צריך לדעת... אני לומד בשנים האחרונות להבין שאם משהו משתנה, יש לזה סיבה ואני צריך להכיל את הסיבה הזו ולא להתנגד לה, כי יכול להיות שזה יביא משהו אחר שאולי יהיה יותר טוב בשבילי. אני גם אומר תמיד לתלמידים - אל תחכו, תלמדו לעשות עוד דברים. זה ימלא אתכם וגם צריך להבין שלא תמיד זה קורה. יש שחקנים שזה לא יקרה להם בכלל. ונשאלת השאלה היא מה זה ה'יקרה' הזה? צריך לשאול את עצמכם את השאלה הזו - מה אתם כל כך רוצים שיקרה. והיא משתנה עם הגיל ועם החיים".
איך מצליחים להתמודד עם האכזבות?
"ה-head of acting שלי בלונדון אמר לנו: 'תלמדו לאהוב את המילה לא, כי זה מה שתשמעו לאורך כל החיים שלכם'. בהתחלה אתה לוקח את ה'לא' מאוד קשה, אחר כך אתה לומד להיות חבר שלו. לומד להבין שזה דינמי ולאו דווקא קשור אלייך. בעבר ה'לא' הזה ריסק אותי המון, אבל הייתי בחממה, הייתי בתיאטרון שנים. אני התחלתי לעשות קולנוע רק ב-2017, בגיל 38 אצל דובר (קוסאשווילי, ד.ר). עד אז קיבלתי רק 'לא', אז הייתה לי חממה - היו לי הצגות, היה לי לאן לחזור. עד היום כשאני מקבל 'לא', יש רגעים שאני אומר 'נו מה? אבל עבדתי והתכוננתי'".
"כשמגיע הרגע אתה מרגיש נבוך"
כאמור, גולדשטיין זכה בתפקיד ראשי ראשון בקולנוע ב-2017, כששיחק בסרט הפרובוקטיבי של דובר קוסאשווילי "זוג יונים" לצד טל טלמון. הקרנתו עוררה לא מעט תגובות וביקורות מעורבות, בעיקר בשל סצנות עירום ומין רבות לאורכו, כשחלק מהטענות היו שהכול נעשה לשם התרסה ובמטרה לעורר פרובוקציה.
"מעולם לא דיברו איתי על הסרט הזה", אומר לי גולדשטיין בחיוך שדי מסגיר כמה רעש הוא עשה עם יציאתו לבתי הקולנוע. "אני מאוד גאה בו, שלא תטעה. מהרגע הראשון הייתה כימיה מדהימה עם טל. צריך המון הומור, המון הבנה שאנחנו עושים סרט ובמאי אחד גדול שקוראים לו דובר, שהיה רגיש מאוד, והבין את המצב. עשינו המון חזרות, והייתה המון ירידה לפרטים. מי שמבין קולנוע יכול לזהות שזה לא 'על המקום'. זו כוריאוגרפיה שלמה הסרט הזה. זה כמו ריקוד".
כמו לעשות סצנת אקשן למשל.
"חד משמעית. זה טכני לחלוטין. העניין הפיזי מאוד טכני עם המון המון רגישות אחד לשני. זו הייתה חוויה מדהימה שלצדה גם למידה. היה סט רגיש - שזה סט שהוא כמעט ריק, אין אף אחד על הסט ברגעים האינטימיים, רק צלם. זה היה הכי נקי שיכול להיות".
שמעת על זה שמתחילים להעסיק מתאמת אינטימיות בסרטים?
"אז לא היה, אני חושב שזה חשוב. אם נבחרת לסרט שדורש איזשהן סצנות אינטימיות כאלו או אחרת, לכל אחד יש את הזכות להגיד כן או לא, ולשאול את כל השאלות, גם את אלו שאתם מתביישים לשאול, אתם צריכים לשאול. אי אפשר להגיע לסט ולומר אחר כך 'לא ידעתי, לא שמעתי'. אין דבר כזה, הכול צריך מראש, להבין מראש למה נכנסים, לדבר עם הבמאי. אם רציתם להתחרט אחרי, אתם עדיין יכולים, הכול בסדר. אבל לפני כן, תבינו למה אתם נכנסים".
אתה ידעת את כל הפרטים? וידאו איתך הכול לפני?
"חייבים. הכלים שלנו כשחקנים זה הקול, הנפש והגוף. אי אפשר להתעלם מזה. להגיד לך כשמגיע הרגע אתה לא מרגיש נבוך? אתה מרגיש נבוך כי בכל זאת יש את הרגע הזה. אבל ככל שעושים חזרות וככל שמדברים, וכמובן הכימיה בין השחקנים ועם הבמאי/ת זה המפתח להצלחה".
איך מתגברים על אותה מבוכה?
"מדברים על הכול, וחיים את הכול. מבינים את הכול ומקשיבים. בסופו של דבר זו נוחיות אחד עם השני, מה שהיה לי עם טל המון".
עכשיו, אחרי "ברזיל אהובתי" הוא מסתכל קדימה. עם פיצ'ר באופק, רצון להמשיך וללמד ובזמן שהוא מלווה נוער בסיכון ומעביר להם שיעורי דרמה, גולדשטיין חושב על העתיד. "הייתי שמח לראות את עצמי משתתף בפרויקטים שאני יוצר. ובעיקר מאושר", הוא מסמן מטרות. "אני בזוגיות כבר 13 שנה - שזה הדבר הכי יציב שיש לי בחיים וזה העוגן. אני בן אדם מאוד יציב. עם השנים למדתי להיות בן אדם יותר יציב עם הנפש ולהבין שסביר להניח שלא כל המטרות שהצבתי לעצמי - יקרו בחיים. אבל כן יקרו דברים שאולי לא דמיינתי ושיפתיעו. ובעיקר אני מנסה ללמוד לזרום ולקבל את העובדה שאת מה שאתה מקבל מהסביבה, אתה צריך לדעת לנצל".
