עוד לפני שצפיתם בסצנה אחת של "יום אחד", הדרמה הקומית החדשה שנטפליקס מגישה לכם לרגל הוולנטיין הממשמש ובא (מחר, ד', אם לא שמתם תזכורת), מגיע לה עיטור של כבוד על שהצליחה לשבור את מיטת הסדום שאליה מותאמות דרמות הבית של חברת הסטרימינג. 14 פרקים שכל אחד מהם באורך ממוצע של חצי שעה בהחלט מרעננים את תבנית הצפייה השכיחה שהורגלנו אליה לאחרונה - שמונה פרקים של שעה פלוס-מינוס כל אחד - ולא תמיד עשתה לסדרות שירות טוב. אין לי מושג למה נטפליקס נצמדה לשטנץ הזה, אני לא אתפלא אם האלגוריתם של החברה הושאל לטובת המחלקה הכלכלית, חישב ומצא שמדובר בפורמט שמעניק את היחס הרווחי ביותר בין עלויות הפקה לתוצר. אבל הנה, הגיעה סדרה שנאבקה עם הפורמט ויכלה לו.
"יום אחד" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
רצה הגורל וזאת גם אחת מהדרמות הקומיות הרומנטיות הנחמדות ביותר שעלו למסך הקטן בתקופה האחרונה, בכיכובם של שני שחקנים נהדרים - אמביקה מוד (שרוטי, המתמחה מ"זה הולך לכאוב"), וליאו וודול (ג'ק, נער השעשועים הטרגי של טום הולנדר מ"הלוטוס הלבן"), אז באמת שאין מקום לתלונות.
המבנה הזה הוא תולדה של רב-המכר המקסים שעליו מתבססת הסדרה, "יום אחד" של דיוויד ניקולס (2009). אמה מורלי ודקסטר מייהיו נפגשים בפעם הראשונה במסיבת הסיום של לימודי הקולג' שלהם, כשכל אחד מהם מתעתד להתחיל את היום הראשון של שארית חייו. עבור דקסטר, בחור יפיוף שבחורות מחזרות אחריו ושהגיע ממשפחה עשירה ומיוחסת, העתיד צופן בעיקר חופשה יוקרתית שהוא קורא לה "טיול", ואחר כך נראה. עבור אמה, שהגיעה ממשפחה צפונית ממעמד הפועלים ושמטפחת שאיפות אקטיביסטיות, זה יותר בכיוון של "לשנות את העולם", או לפחות את הפינה הקטנה של העולם שבה היא חיה. מה שאמור היה להסתכם בסטוץ של לילה אחד דווקא לא מגיע לסקס אלא נעצר בשלב השיחה, ואחריה הופך למערכת יחסים חברית מהסוג של "האם הם יעשו את זה או לא". למזלו של הספר העלילה לא מסתפקת בזה, אלא מתפתחת והופכת לתיאור אנושי ומורכב של התבגרותם של שני אנשים שונים בתכלית, שאולי מתאימים אחד לשני ואולי לא, אבל ברור שהם רוצים להיות יחד.
בספר שלו, ניקולס עושה את המקבילה הספרותית לפאסט פורוורד - הוא דוגם את החיים של אמה ודקסטר, יחד או לחוד, אחת לשנה באותו תאריך - זה מתחיל ביום שבו הם נפגשו, 15 ביולי 1988, ומאז אנחנו פוגשים אותם בכל פרק (כמו גם בכל פרק בסדרה) שנה לאחר מכן, להוציא את פרק 13 החריג. הקוראים והצופים זוכים ללוות את דקסטר ואמה במשך 20 השנים המעצבות בחיים שלהם, ויש בזה לא מעט תענוג. ההצלחה של הספר הולידה גם סרט עם אותו השם, בכיכובם של אן הת'אוויי וג'ים סטרג'ס, שהביקורות אומנם פחות אהבו אבל יש מי שמוכן להישבע שהוא היה סרט נהדר. עכשיו נטפליקס הרימו את הכפפה ועשו סוג של חוויה מתקנת עם הסדרה, שניקולס מהווה המפיק בפועל שלה.
בגרסתה הנוכחית, "יום אחד" מרשה לעצמה להרחיב קצת את מנעד האירועים מהסרט, לאפשר לדמויות להעמיק קצת יותר, וגם להצדיק על הדרך את 14 הפרקים שלה. העונה לא אחידה, אבל הבשורה הטובה היא שהיא הולכת ומשתבחת ככל שאמה ודקסטר מתבגרים. היא מתחילה בסגנון קצת קיטשי ונוסחתי, שעושה קולות של הבילד-אפ הארוך בהיסטוריה בין שני אנשים שלא ברור מה יש להם במשותף, אבל ככל שהשנים עוברות - החברות ביניהם הולכת ומעמיקה ואנחנו מקבלים אותם בשלל סיטואציות שהן לא בהכרח נגזרות של מערכת היחסים הרומנטית שלהם, תודה לאל, אלא גם היחסים המשפחתיים (של דקסטר) והלבטים המקצועיים (של אמה), והפער בין החלומות שלהם כאנשים צעירים ובין המקום שאליו המציאות לוקחת אותם.
על אף ש"יום אחד" בהחלט עומדת כסדרה בפני עצמה, ולמרות שלהבדיל חלקים לא מבוטלים מהדיאלוגים השנונים לקוחים כמעט בשלמותם מהספר, יש לקחת בחשבון שאנשים שנהנו מהגרסה הספרותית לא בהכרח יאהבו את הבחירות ההפקתיות של היוצרים. זה מתחיל בליהוק של מוד כאמה - משום מה בגרסה הטלוויזיונית שלה היא יותר מרירה ועוקצנית ופחות חביבה מאשר בספר. וודול עצמו כריזמטי להדהים והוא בעצם זה שמחזיק את הכימיה ביניהם לאורך השנים, עם כל החיבה שלי ליכולות המשחק וההבעה של מוד. כמו כן, תיאלצו להתעלם מהעובדה ששתי הדמויות הראשיות לא מזדקנות כלל במשך 20 שנה, רק משנות תסרוקת, ושחלק מדמויות המשנה מרגיזות יותר מאשר בספר. אבל אם תצליחו לעשות את זה - תיהנו מדרמה רומנטית מהנה ביותר, גם אם שוברת לב לעיתים (ארור תהיה דיוויד ניקולס! ואני לא אוסיף), שמצליחה להתעלות על הנוסחה השגורה ומסמנת עוד וי על חגורת פתיחת השנה המצוינת של מאמא נטפליקס.
