ב"טקס הזיכרון הלאומי" של משפחות 7 באוקטובר, עלתה לדבר גם מייסם, אחותו של עוואד דראושה ז"ל, פרמדיק שהציל חיים בנובה ונרצח. היא סיפרה על אחיה שהיה נער מלא בחלומות, חלומות על הגשמה עצמית כרופא או כשף, אבל חזר הביתה באמבולנס, כחלל. את כל אלה תיארה מייסם בעברית, ואז הסבירה מדוע היא עומדת לעבור לשפה הערבית, הגם שזאת עלולה להוות טריגר ללא מעט אנשים שנכחו בקהל או צפו בטקס. "אותה ערבית שנקשרה בדם ובזוועות, לרבים ודאי קשה לשמוע אותה, אבל זוהי שפת ילדותינו. שפה שחלמנו בה על עתיד טוב יותר, על אהבה, על שלום", אמרה ואז ציטטה בערבית את אמה שהספידה את עוואד וניסחה את הצוואה שלו, "לעזור זה לזה ולא לתת לשנאה ולקנאה לשרור בתוכנו".
התקופה הנוכחית לא קלה לאף אחד, וגם העונה של "בואו לאכול איתי" בשפה הערבית, "תפדלו על עשא" (تفضلوا ع العشا), שעלתה אתמול (א') במכאן, לא יוצאת מהכלל. על פניו כבר שנה וקצת שהעיתוי אינו אידיאלי להעלאת תכנים בשפה הערבית, מהסיבות שציינה מייסם עצמה. "דווקא עכשיו, חופשה בישראל", היה סלוגן במסע פרסום שהוציאה לשכת הפרסום הממשלתית לפני עשור, במהלך מבצע צוק איתן בעקבותיו נפגע קשות ענף תיירות הפנים. הקמפיין ביקש לעודד ישראלים לנפוש בארץ, כדי לתמוך כלכלית בעסקים שנפגעו, בשם הערבות ההדדית של ישראלים באשר הם וחיזוק הסולידריות.
מתוך "בואו לאכול איתי" בערבית
(צילום: באדיבות מכאן 33, ארמוזה הפקות)
בפראפרזה על התקופה ההיא - דווקא עכשיו חשוב לנרמל ולהשמיע את השפה הערבית, שספגה לא מעט מהלומות בשנים האחרונות, בסיטואציות שאינן קשורות למלחמה ודם אלא דווקא לבידור ולקשר אנושי, כדי להזכיר לנו ש-20 אחוז מתושבי הארץ חיים את השפה הזאת. הם עדיין תושבים חוקיים לכל דבר, חלקם גם משרתים בצה"ל או בשירות לאומי, נוצרים, דרוזים או מוסלמים. אזרחים שווים בפני החוק ובפני הטלוויזיה, נושאים בנטל החוק ומשלמי מיסים (שזה יותר ממה שאפשר להגיד על קבוצות אוכלוסיה אחרות) למרות העובדה שהשפה שלהם הורדה להקבצה ב' עם חקיקת חוק הלאום ב-2018, והפכה מ"שפה רשמית" ל"שפה בעלת מעמד מיוחד", אחד מהביטויים המכובסים שנועדו לשחוק את נוכחותם של דוברי הערבית בארץ.
2 צפייה בגלריה
נאלצת לפלס את דרכה דרך אנטגוניזם בווליום גבוה. מתוך "בואו לאכול איתי"
(צילום: באדיבות מכאן 33, ארמוזה הפקות)
אנחנו שומעים ערבית בטלוויזיה, לפעמים יותר, לפעמים פחות, כבר עשורים שלמים. החל מהסרט הערבי של יום שישי במאה הקודמת, "המסעדה הגדולה", דרך "פאודה", דרמות כמו "מונא" ו"נאפס", "איסט סייד", "ירושלים", וכלה ב"עבודה ערבית" ו"התסריטאי" של סייד קשוע. אבל "בואו לאכול איתי" בערבית נאלצת לפלס את דרכה דרך אנטגוניזם בווליום הרבה יותר גבוה, ממש כמו ערביי ישראל שאירועי 7 באוקטובר והמציאות המקוטבת בשחור לבן שהגיעה איתם לא משאירות מקום למורכבות האפורה שמייסרת אותם - מה עושים כשהשפה שלך הופכת למזוהה עם האויב?
התאגיד ממלא את חובתו כערוץ ציבורי כשהוא מעלה גרסה של "בואו לאכול איתי", מותג אהוב וקונצנזואלי, שנועד לנרמל את הנוכחות של הערבית בחיינו. לטובתנו, כדי שהחישול האוטומטי בין ערבית ל'אויב' או 'טרור' ידעך. כדי שנוכל להתחיל להתמודד עם המציאות הסבוכה שאנחנו חיים בתוכה לא מתוך חרדה או פחד קיצוני אלא מתוך שאיפה להסדרה. באופן כמעט סמלי, התאגיד נלחם על חייו בזמן שהערבית נלחמת על חייה. אם בעולם שאחרי חוק התאגיד יישאר עדיין תאגיד והממשלה תשלוט בתקציב שלו, הבעלים החדש של הערוץ יצמצם מן הסתם עד למינימום תכנים בשפה הערבית, כי כשמשהו לא מוצא חן בעיניך ואתה מפנה את המבט הוא נעלם, לא ככה?
2 צפייה בגלריה
עושה את הקסם שטלווזיה מורגלת לעשות. מתוך "בואו לאכול איתי"
(צילום: באדיבות מכאן 33, ארמוזה הפקות)
"בואו לאכול איתי" בגרסה הערבית היא חמודה להפליא, ממש כמו זו שדוברת עברית. התאגיד ביקש את רשותם של בעלי הזכויות על הפורמט להפיק אותו בשפה הערבית, וקיבל אותה מייד. היא צולמה במהלך יוני-יולי בשנה החולפת, בעודנו מלקקים את פצעי 7 באוקטובר, וראזי נגאר, הדקלה קידר של הגרסה, עושה עבודה נהדרת ומוצלחת לא פחות. היא מצחיקה, אנושית, קרינג'ית לעתים, נוגעת בסוגיות חברתיות בוערות כמו להט"בים ויחסי יהודים וערבים, ובו-זמנית אסקפיסטית ומהנה. הערבית שמתנגנת בה נעימה לאוזן ובעיקר חשובה כשהיא עושה את הקסם שהטלוויזיה כבר עשתה לא פעם, כשקירבה את הלבבות, קשרה סינפסות חדשות במוח שלנו, נתנה קול לאוכלוסייה שקולה עומעם בשנה האחרונה ונרמלה את השפה של חמישית מהאזרחים הישראלים. דווקא עכשיו, יותר מתמיד, בואו לאכול איתנו.
