קובי אוז מבלה בשבועות האחרונים המון באולפן. מכין מיקס, עורך, מעבד. תוך כדי העבודה הוא משתעשע עם הצעצוע החדש – חשבון הטוויטר שלו, שהפך בשבועות האחרונים מחשבון רדום וסקרן לחשבון פעיל ונפיץ. כמה נפיץ? אחת לכמה ימים מוצא את עצמו אוז מככב בסערת רשת חדשה. בין הציוצים שלו אפשר למצוא מחמאות למנסור עבאס, מחאה נגד טיוח פרשת החטיפות של ילדי תימן והבלקן, תובנות על הנכבה בשילוב יעקב אבינו, וגם ביקורת עניינית על תיאוריית "ישראל השנייה" של חברו – אבישי בן חיים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"לא חשבתי שזה כזה עניין, להגיד את דעתי", הוא צוחק חצי במבוכה, "היו מתקפות חריפות בימים האחרונים, אבל אני מוצא את זה משעשע, גם אם הדברים הפכו לקצת מפחידים. ברשתות, כמו בקרב קהל המעריצים של טיפקס, אני לא מקבל אוטומטית כפיים. יש כאלה שנכנסים בי בלי הכרה - אבל הם עדיין עוקבים. הם נשארים בשיחה. אני חושב שמה שהטריף את האינטרנט זה שאני מצליח לקלף קצת את הצבע מהאנשים עם הפוזיציה. אני לא מסתדר במגירות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המתקפות על אוז התחילו בסרטון רשמי שפירסמה לשכת ראש הממשלה, שבו אוז בירך את בנט לכבוד יום הולדתו. מחנה נתניהו תקף אותו במילים קשות מאוד, קרא לו חנפן, משתכנז, מה לא. הביקורת של אוז על התיאוריה של אבישי בן חיים, שהגיעה אחר כך, לא ממש עזרה.
"בסך הכול התקשרו אליי מהלשכה שלו ואמרו שהוא מאוד אוהב את השירים שלי ושהוא ישמח אם אני אבוא. ואני, מבחינתי אם מתקשרים אליי מלשכת רה"מ זה כמו להגיד לי לשיר 'התקווה' בהופעה. מבחינתי זה שיא הכבוד, ולא משנה מי ראש ממשלה. גם אם זה נתניהו, גם אם זה בנט. הרי אם היו קוראים לי מהמדינה למלחמה הייתי מיד מתייצב, אז להגיד לראש הממשלה מזל טוב אני לא אבוא? אני אומר מזל טוב לעבריינים בכלא אם מבקשים ממני, אז על זה אתם נופלים עליי? בסוף אנשים לא קולטים מה יוצא להם מהפה.
"אני לא אוהב שקוראים לראש הממשלה נאשם, ואני לא אוהב שקוראים לראש הממשלה נוכל. לא משנה אם זה נתניהו או בנט. השיח המזלזל הזה דומה בעיניי לסוג הזה של האמנים שמתעללים בדגל וזורקים את הדגל על הרצפה ושמים אותו במקומות מוצנעים. בעיניי זאת אותה התנהלות. אני לא חושב שצריך לרדת נמוך, אני חושב שהדברים הממלכתיים הם דברים שאנחנו חייבים להמשיך להיפגש בהם. אני לא רוצה שראשי הממשלה יפסיקו לבוא לאירועים ציבוריים כי יבזו אותם. זה קרה גם לנתניהו וגם לבנט. זה קרה גם למירי רגב כשהייתה שרת התרבות. היא עשתה דברים מדהימים ועבדה לטובת הציבור, וגם אם היא לא עשתה דברים טובים בעיניכם – לא מגיע לה צעקות בוז. ואל תספרו תירוצים, כי ראיתי גם את לימור לבנת חוטפת צעקות בוז בתורה מהאנשים שחושבים שהם הכי תרבותיים שיש".
"מבחינתי אמנות אמורה להיות פוליטית. גם אם אתה לא כותב שיר פוליטי, עצם העובדה שאתה מופיע ויש לך מגן דוד, זה כבר פוליטי. או הסמל של טיפקס - החמסה. היא פוליטית"
אוז מתעקש על ממלכתיות שכמעט נעלמה מהעולם. ממלכתיות נינוחה, לא מתיימרת. כזו שמצד אחד באמת מכבדת את המדינה ומוסדותיה, אבל לא כזו שמתנחמדת, מתחמקת או משמשת תירוץ בשביל לחמוק מאמירה בעלת ערך. "אני בסך הכול בא מהרבה מאוד אהבה. גם כשאני מביע את דעתי, אני סך הכול משוחח. אני אמן, אין לי שום אספירציות פוליטיות, אבל ברור שיש לי עמדות. לצערי בישראל אם אתה רוצה להצליח ולמכור המון כרטיסים והופעות לוועדי עובדים, אסור לך להרגיז אף אחד. אתה צריך לא להגיד כלום.
"מי שלא אומר כלום, עולה ופורח בתחום המוזיקה. הרבה קולגות בוחרים בטקטיקה הזו. ואני מסרב לדרך הזאת, מההתחלה טיפקס באה לבעוט בדבר הזה. מבחינתי אמנות אמורה להיות פוליטית. גם אם אתה לא כותב שיר פוליטי, עצם העובדה שאתה מופיע ויש לך מגן דוד, זה כבר פוליטי. או הסמל של טיפקס - החמסה. היא פוליטית. אבל מאז שכתבתי בטוויטר, לצערי, יש כל מיני רעיונות של חרמות ודברים כאלה שקשורים למוזיקה שאני עושה. זה מאוד מצער אותי".
היו איומים?
"אנשים אמרו, 'אני עכשיו שורף את כל הדיסקים שלך' ואני בעיקר התלוצצתי שעוד יש מי ששומע דיסקים. אבל ברצינות – ברור לי שיש מחיר לעמדות שלי. אז מה?".
טיפקס הוקמה ב-1988, השנה שבה נולדתי, ומאז חורכת את הבמות עם להיטים שלא מתיישנים. ביניהם "הרבי ג'ו כפרה", "בתוך נייר עיתון", "התחנה הישנה", "מי הפרובינציאל", "יושבים בבית קפה", וכמובן "פרח השכונות". אוז ולהקתו היו פסקול ילדותי בשכונה הנתנייתית שבה גדלתי. שכונה שבה הספרדים היו אליטה, רק בגלל שבשנות ה-90 נקלטו בה המוני עולים מברית-המועצות ומאתיופיה. הגרוב הטיפקסי, שעירבב קיבוצניקים ובני עיירות פיתוח, בגדי חליבה מהרפת וז'קטים של להקת "שפתיים" בצבע כסף, היה המיקס שהעיף לנו את המוח. הוא סיפר את סיפור השכונות בכאב, בהומור, בחוכמה בלתי רגילה. טיפקס היו האמנים הראשונים שלקחו את החמסה והגורמט והפכו אותם לסמל, ללוגו. לא רק שלא החביאו, אלא יצרו גאוות יחידה עבור דור שלם שרק חיפש ייצוג.
פתאום, בתוך ויכוח רשת, מפעל החיים המטורף הזה הושלך לפח על ידי כמה חובבי מקלדת. שיא הסערה סביב אוז היה כשעיתונאי ערוץ 14, שמעון ריקלין, האשים אותו בהשתכנזות באמצעות רמיזה דקה-עבה. "אתה רץ לכור ההיתוך של האשכנזים", כתב לו ריקלין, "אחרת מדוע שינית את שם המשפחה שלך. מה רע באוזן?".
שינוי שמות משפחה זו נקודה כואבת. עד היום ספרדים משנים שמות משפחה בשביל להתקבל לעבודות מסוימות.
"לצערי עדיין יש בישראל רעות חולות כמו העדפת הדומה. זה נכון בהמון תחומים. אני שיניתי את השם כשהייתי בן 15 ועשיתי מוזיקה. ידעתי היטב שאנשים שוקלים את המוזיקה שלך על פי השם משפחה. אם אתה 'אורקבי' ואתה מנגן רוקנרול, אז זו בעיה. רציתי לבוא עם משהו ניטרלי, והפכתי ל'אוז' בא', כמו הקוסם מארץ עוץ (The wizard of oz - חא"ס), או כמו פרנק אוז שעשה את החבובות, שזו הלהקה הכי טובה ביקום - הלהקה של החבובות. לא עוז בע' של יפי הבלורית והתואר. מהדף החלק שנקרא קובי אוז, שיש לו משקפי וודי אלן וקוקיות, יכולתי לבוא לישראלים ולהגיד: 'הנה תכירו, אלה הדודים שלי, אני בא משדרות, אני תוניסאי, ניגנתי בלהקה מרוקאית. אני לא מתנצל על זה'".
אתה לא צריך להצטדק. מה שעשית עבורי ועבור חבריי היה בגדר נס תרבותי.
"אני רואה את עצמי כלוחם מזרחי, אני רואה את עצמי כמי שמוביל את הדרך של סבא שלי. דרך נינוחה, פייסנית, אבל מאוד אמיתית ומלאה תוכן ומשמעות. אז כל מי שמנסה להגיד לי שאני מתחפש למשהו אחר, זה מגוחך וזה אידיוטי. לצערי אומרים את זה בכל פיפס של ויכוח שלי ושל אבישי בן חיים. לעשות אותי בן אדם שמנותק מהזהות המזרחית שלי, או לעשות את ההורים שלי משת"פים של שלטון אשכנזי רשע, אני חושב שזה לא הגון ולא בסדר".
היום אוז מתגורר בתל-אביב, נשוי לבת שבע, ואב לארבעה - שלוש בנות ובן. אבל השורשים שלו נטועים בשדרות, שם גדל למשפחה שרבים ממנה היו פעילי מפלגת העבודה. בן יחיד לאבא שעבד כמחסנאי כבלים ואמא שעבדה בסוכנות. את דרכו החל כמדריך בנוער העובד והלומד, וכמו בני גילו בשדרות של אותן שנים – גם הוא העריץ את עמיר פרץ.
"אבישי בן חיים הפך דור שלם של אנשים ‑ שבנו את המדינה ועבדו בכל מיני מקומות ושבאו ממרוקו ומתוניס - לכאלה כפופים וזנוחים. והם לא היו כאלה, הם היו דעתנים ואמיצים שהאמינו בדרך של הסכמי שלום והתרגשו מאוסלו"
"כשצייצתי את זה בטוויטר, כולם התחילו להגיד לי שהם הצביעו מערך כי אחרת היו לוקחים להם את הפנקס האדום. אבל הם לא היו אנשי מפלגת העבודה בשביל ואוצ'ר, הם היו מתווכחים על השולחן בפול-פאוור. אני הייתי הסמן הימני שלהם. ואני לא מוכן שאף אחד יקרא לאבא שלי אדם כנוע כי הוא היה איש מערך. זה מה שיצא בטוויטר וזה מה שיצא מהדברים הרחבים של אבישי. בסופו של דבר, הוא הפך דור שלם של אנשים ‑ שבנו את המדינה ועבדו בכל מיני מקומות ושבאו ממרוקו ומתוניס - לכאלה כפופים וזנוחים. והם לא היו כאלה, הם היו דעתנים ואמיצים שהאמינו בדרך של הסכמי שלום והתרגשו מאוסלו. אז הרצון הזה להניח יחד עיראקים, תוניסאים, תימנים ולהגיד שכולם אוהבים את נתניהו, זה גם לא נכון סטטיסטית".
בעבר שיתפת פעולה עם אבישי בן חיים בכתבות ובפרויקטים, אתם חברים.
"ברור שאנחנו חברים! אני אוהב את אבישי, וחושב שהוא אדם מעמיק. אני לא חושב שהוא מחרטט. אבל בסוף, אבישי הוא בן אדם שאיבד בכל פעם מחדש את מושא הערצתו. הוא ראה את דרעי הולך למרות שהוא עשה הכול בשביל למנוע את זה, ועכשיו הוא רואה את זה עוד פעם מחדש עם נתניהו. אני יכול להבין את מה שהוא מרגיש. הוא בנה תיאוריה מבוססת ואני גם אקרא את הספר החדש שלו ("ישראל השנייה - הבשורה המתוקה, הדיכוי המר" - חא"ס) ואמליץ לכולם לקרוא ולגבש דעה".
אז מה הביקורת שלך על הביקורת שלו?
"אני תמיד חשדן כשתיאוריה מחלקת משהו לשני חלקים. דיכוטומיה היא מלכודת מערבית שתמיד מפילה אותנו. לבחור באיזה צד אני מתוך שני צדדים זה לא המציאות שלי. בסוף המסקנה של אבישי, שחיבר את העוול שנעשה פה לזהות מוחלטת עם נתניהו, היא מסקנה לא נכונה. היא מוטית מבחינה רגשית. לצבוע אוכלוסייה ענקית ככזו שמזוהה עם הליכוד זה פשוט לא נכון. בלי קשר לזה שיש המון אנשים בעיירות הפיתוח שלא הצביעו בכלל כמחאה כללית לזה שנגררנו לעוד ועוד בחירות. הגיוון הזה היה קיים תמיד.
"ליד המיטה שלי מונח הספר של ד"ר דוד גדג' ("אור במערב" - חא"ס) שסוקר את העיתונות היהודית בצפון אפריקה ומראה דיונים מאוד נוקבים, מחלוקת עזה, אבל ממש מכובדת. היו שם שמרנים וליברלים, ודתיות ומסורתיות וחילון. הכול. בדיוק כמו בישראל היום. אף פעם יהדות צפון אפריקה לא הייתה מקשה אחת. לכן לא ייתכן שהיום הכול בסוף נגמר ומתחיל בנתניהו. חוץ מזה מעבר למאבק הכואב בין ישראל הראשונה לשנייה, אני מתעקש לראות גם את ישראל השלישית, הרביעית והחמישית. את ערביי ישראל, את העובדים הזרים שמטפלים בסבתות שלנו. מי שם לב אליהם בכלל?".
בכל הופעה של אוז הוא שר שיר לאברה מנגיסטו, שיושב בשבי חמאס ונשכח מעין ומלב. הוא מונה את הימים באדיקות, מסרב לאפשר לנו לשכוח. גם בריאיון הוא שב ומזכיר את מנגיסטו, והצער ניכר על פניו. "אני מחויב אליו, אני מחויב לכל חבריי יוצאי אתיופיה. דווקא אנחנו, ישראל השנייה, צריכים לקחת על עצמנו לקרב פנימה את מי שחלש מאיתנו. ואם החברה חירשת לכאב של אברה, אז אני אביא את הקול שלו ושל אמא שלו בכל הופעה. כשהגיעו הרוסים לשדרות, אצלנו בבית הספר הם קיבלו מכות. חזרנו על אותן טעויות. אנחנו צריכים להיות יותר טובים מזה".
בשנים האחרונות אוז לא רק נקט עמדות פוליטיות אלא לא פעם תמך במועמדים ממגוון מפלגות. הוא היה בוועד המנהל של מפלגת גשר של אורלי לוי-אבקסיס בגלגולה הראשון, תמך בגנץ שבחר ללכת לממשלת אחדות עם נתניהו, ועכשיו הוא מחלק מחמאות לבנט ולמנסור עבאס.
לכמה מפלגות הצבעת בעשור האחרון?
"לדעתי לארבע-חמש. ואני לא יוצא דופן. מדינת הרווחה, המאבק למען זכויות עובדים או אוכלוסיות מוחלשות הם נושאים מאוד משמעותיים בשבילי והם מופיעים ביצירה שלי. ברגע שהשמאל הזה התפרק מכל שהיה לו והפך להיות סתם איזה משהו אזרחי קוסמופוליטי כללי, כזה ששם רק את האדם במרכז, לא ידעתי מה לעשות עם זה. מאוד חשוב לי העניין של אהבת המדינה, מאוד חשוב לי העניין של שימור המסורת. אז כחלון היה מעניין לתקופה וחשבתי שאורלי לוי-אבקסיס יכולה לעשות איזה סוג של שינוי, וככל שעובר הזמן, אין לי ממש מקום שאני יכול לתאר אותו כבית פוליטי. אבל חשוב לי להגיד שגם כשאני זז – אני זז בין אנשים טובים. סך הכול אלה אנשים שמנסים להציל את העולם או לתקן אותו בדרכם".
אורלי לוי-אבקסיס מאוד רצתה להיות בשורה, ואתה ממש תמכת בה. אבל מהר מאוד זה הפך לאסון פוליטי, היא חטפה מתקפה קשה מאוד כשחצתה את הקווים לליכוד. גם עמיר פרץ, גיבור הילדות שלך, בסוף גילח סתם את השפם ולא עמד בהבטחתו לבוחרים.
"הייתי בגשר רק כשהיא רצה בזכות עצמה, כי חשבתי שיש פה בשורה. אבל בסוף רק שאלו אם היא תלך עם ביבי או לא. אני יודע שלא אופנתי להגיד את זה, אבל אני באמת לא חושב שיש משמעות עצומה למצע של פוליטיקאי אלא למי שהוא. מי הבן אדם, איך הוא חי. מאוד חשוב שהוא יהיה אדם שאמין וחביב על הבריות, אחר כך כותבים מצע. עזבי את אורלי ועמיר, אבל כשראיתי את האומץ של גנץ להפר את הבטחתו וללכת עם נתניהו רק בשביל להפסיק את הלופ של הבחירות – אז אני איתו. אני אריב עם כל החברים שלי כדי להפסיק את הפארסה הזאת של עוד בחירות ועוד בחירות ועוד בחירות.
"התקליט השרוט הזה שנקרא המערכת הדמוקרטית הישראלית - אני עוצר אותו ואני עושה ממשלה כלשהי שתעבוד. גם אהבתי את זה שאחרי שחצי מהמפלגה של גנץ פרשה או ערקה, בא השר חילי טרופר ואמר: 'זה חבר שלי, אני לא עוזב חבר'. משפט כזה בקונסטלציה פוליטית זה שיחה חדשה, זה מעניין בעיניי. אני גם רואה את השותפות הזאת בין איילת שקד לבנט. זה הרי היה יכול להתפרק אלף פעם, אבל בסוף הם הולכים יחד דרך שנים והם מחזיקים אחד את השני. זה מאוד יפה".
אם תהיה קונסטלציה שבה נתניהו יכול לחזור?
"אני כועס על נתניהו. הוא היה יכול להחזיק יותר זמן את הממשלה הקודמת. ללכת לבחירות היה מהלך מפונק, מבחינתו זה היה להמשיך עם זה עד שייצא לו קלף ממש טוב. אני מעדיף ממשלה פחות טובה שתשרת אותנו ארבע שנים, עם תקציב והחלטות ושרים. בסוף מה שנתניהו עשה לגנץ זה היה כמו חגיגה בסנוקר. גנץ הגיע כמו טוביה צפיר ודרעי ונתניהו היו כמו יהודה ברקן וזאב רווח וניסו לעבוד עליו. אז הממשלה ההיא לא נפלה בגלל ההגמוניה, להפך. גנץ שילם מחיר, רב עם כל החברים שלו, פירק מפלגה – ורימו אותו".
ומה דעתך על בנט?
"הוא הריבאונד. אנשים אהבו כל כך את נתניהו והתרגלו אליו. גם אהבו לכעוס עליו וגם אהבו לאהוב אותו וברור שמי שיבוא אחרי ביבי ישלם מחיר פוליטי עצום. בנט הולך לחטוף סטירה רצינית מהציבור. מבחינתי זה לא אדם שהתאווה לסיר הבשר, אלא הפוך. הוא הסכים לחטוף בשביל שיהיה מעבר חלק בין ממשלות".
אבל אתה יכול להבין את מי שמרגישים שהוא בגד בהם? מבחינת חלק גדול מהמצביעים שלו הוא בגד בכל ערכי הימין.
"כמו שהבנתי את אלה שהרגישו שגנץ בגד בהם והלך עם נתניהו. אני מבין אותם, אבל אלו היו החלטות נכונות עבור כלל עם ישראל. הממשלה הזאת היא רפסודה רעועה. כולם מחזיקים בידיים כל מיני חתיכות של קרשים ומקווים להגיע לצד השני. מבחינתי זה משהו הרואי. הייתי רוצה מאוד שיצטרפו החרדים, הייתי רוצה מאוד שיצטרף הליכוד, הייתי רוצה מאוד שהדברים האלה יקרו, אבל זה לא קורה".
ומנסור עבאס בעיניך?
"מנהיג גדול. אני לא מאמין בשלום של הם שם ואנחנו כאן. אני לא מאמין ב'שלום עכשיו' הזה. אני מאמין שאנחנו אמורים להיות ברכה זה של זה. אני חושב על הרב פרומן ז"ל מהיישוב תקוע, שבא לפגוש את השייח' דרוויש, המורה של מנסור עבאס, כשהוא חמוש בטלית ובתפילין. זה היה מפגש שיש לו משמעות אופרטיבית היום. אני אישית התלוננתי כל פעם על הפוליטיקאים שדואגים רק לזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני ולא דואגים לציבור שלהם. הנה בא בן אדם ואומר: אני רוצה לדאוג לציבור שלי עכשיו. מה תגיד לו? אל תעשה את זה? מנסור עבאס התנדב להיות חניך תורן לדבר הזה. איך אפשר לא להעריך את זה?".
אבל בסוף יש מציאות. הר הבית מכתיב את הפוליטיקה, ברחובות נרצחים אזרחים. אנחנו לא חיים במרחב סטרילי, למרות שאולי היינו רוצים לחיות.
"מי שרוצה להדליק את השטח זה מי שדרך האמצע מסכנת אותו. סינוואר לא יכול לסבול את דרך האמצע, הוא רוצה להגיע לעימות. אצלנו, בן גביר לא יכול לסבול את דרך האמצע, הוא רוצה להגיע לעימות מסוג אחר. רע"מ היא מפלגה פורצת דרך, ולכן היא לא יציבה. והיא בשותפות עם ימינה, שלא יציבה בעצמה. יש פה פריצת דרך, ולכן זה כל כך קשה. אני חושב שמה שמנסור עבאס עושה זה התחלה של משהו ממש מרגש שמתרחש בעולם שלנו. ויש לי תחושה שאם הוא ייכשל, זה יסתום את הגולל לשותפויות בעתיד. זה אולי הסיכוי האחרון לשנים הקרובות לשינוי אמת בין ערביי ישראל לבינינו".
טיפקס נולדה במפגש בין אוז הצעיר למוזיקאי גל פרמן, אז מקיבוץ נחל עוז. השניים החלו לנגן וליצור יחד, וקיבצו סביבם חבורה. בתחילת הדרך הם נקראו "ההוצאה לפועל", ובהמשך אימצו את טיפקס - שם שנבחר מתוך הרצון למחוק את הגבולות בין אנשים בישראל. לאורך השנים הם התפרקו וחזרו, חלק מהחברים התחלפו, אבל התדר נשאר אחד. יצירה שלא דופקת חשבון, אבל גם כזו שבאה לעשות כיף חיים. היום השותפים של אוז ופרמן הם רמי יוסיפוב, מוטי יוסף, אדם מדר, שחר ימפולסקי וצליל קליפי.
"היו שנים שעשיתי דברים אחרים, שהדגש היה אחר. אבל היום אני מבין שאין כמו טיפקס. ההופעות שלנו הכי מדויקות שיש. זה להיט רודף להיט, אנחנו לא כל היום מנסים על הקהל כל מיני דברים חדשים ומנסים להוציא איזה בי סייד. אנחנו מביאים חבילת להיטים והלהיטים מדברים בפני עצמם ואנשים רוקדים ונהנים. אז אני מאמין שככל שיעבור הזמן ההופעות תהיינה יותר גדולות. בינתיים ההופעות הקרובות הן ב-23 ביוני בבארבי תל-אביב וב-7 ביולי בזאפה אמפי שוני".
לאורך כל השנים עבדתם עם המון מוזיקאים צעירים, וגם לא מעט זמרות. שרית חדד שרה איתכם לפני שפרצה לתודעה הישראלית באופן מלא.
"לאורך כל הדרך היו אמנים שעזרו לנו, ולכן גם אני אוהב להושיט יד. בקשר לזמרות שאיתנו – מבחינתי זה חלק מהיצירה. גם בספרים שלי וגם בשירים שלי, אני כותב כזכר וכנקבה. יש בי אישה מתפרצת ולפעמים היא שרית חדד ולפעמים היא דניאל קריאף. כל פעם אני כותב קולות נשיים אחרים. בסוף אני בן יחיד שגדל בצילן של שתי נשים מאוד משמעותיות: אמא שלי שתיבדל לחיים טובים וארוכים ודודה רשל, שעלתה לארץ מצרפת ביום שאני נולדתי ואני הייתי כמו בן בשבילה. אז המחשבה הנשית חיה איתי מאוד חזק. אני חושב שהקול של טיפקס לא יכול להיות שלם בלי קולות גבוהים. בהופעה שלנו יש חמישה-שישה דואטים. בסיבוב הזה יש לנו את צליל קליפי שהיא הזמרת שלנו ששרה איתנו עכשיו בהופעות. לא בחרנו איזה פרח במות, אלא מישהי שכתבה את להיטי הפופ הכי חשובים של העשור האחרון. לכתוב יחד, ולא רק לבד – לשם טיפקס הולכת".
השיר החדש, שיצא לרדיו ביום ראשון, הוא גם דואט מרהיב בין הזמרת נטע אלקיים לטיפקס, בין ערבית למרוקאית, בין שנות ה-80 לשנת 2022. "יוקר המחיה" הוא שיר שנכתב בערבית מוגרבית תחת השם "היוקר" בשיא האינפלציה של שנות ה-80. משה בן חמו כתב את המילים, פרוספר פרץ ביצע, וריימונד שילבה בתקליט שלה. ובכל זאת – השיר לא זכה להכרה בחברה. שרו אותו בחפלות, לא ברדיו. אוז כתב עכשיו מילים חדשות לחלק מהבתים, אלקיים מתחזקת את המרוקאית בביצוע מדהים, והמילים? הן מדויקות לישראל של היום.
אתה שר: "הבשר בכסף / הדגים דגי זהב / פירות וירקות הם מינוסים גדולים עכשיו".
"אני גר בעיר הכי יקרה בעולם. השבוע הלכתי להופעה עם ההונדה שלי, שנת 2007. הזאת בכניסה אמרה לי, 'מה זה? אתה קובי אוז? חשבתי אתה תבוא עם ב.מ.וו חדשה!' אז אמרתי לה: 'השקעתי בדירה'. אז אני מבני המזל שיש להם דירה, ולטיפקס הולך בכלל לא רע, אבל מסובך לחיות בתל-אביב. מסובך לחיות בישראל. אני לא רואה איך הילדים שלי יקנו דירה. בגלל שאין אופק אנשים אומרים לעצמם שכבר עדיף לחיות עכשיו ולבזבז את מה שיש. כי ממילא אין להם סיכוי.
"ההורים שלי עבדו נורא קשה, הצליחו שתהיה להם דירה בשדרות ואז השתדרגו לראשון-לציון. אמא שלי לא קונה עגבנייה מיותרת. היום לעבוד קשה זה לא מספיק. הפערים רק גדלים. בעיניי השיר הזה, 'יוקר המחיה', הוא דוגמה מאוד טובה לאיך השורשים שלנו התנהלו. זה שיר ישראלי שנכתב במרוקאית ואף אחד לא שם לב אליו. אני כתבתי מילים רלוונטיות ופתאום יש פוקוס. הדור השני הוא זה שנתן לו את הכבוד. אני רואה את עצמי כמו דור שני של ג'ו עמר ושל אחרים".
היה לך חשוב לשמור את הערבית המוגרבית?
"מאוד. אני מאמין בעדתיות ובעדות. אני לא מאמין בכור היתוך, אני מאמין שזה יפה שאני מביא איזה גוון מסוים, תוניסאי ומרוקאי, ומישהו אחר מביא גוון רוסי. כל מי שאוהב את העולם, כדאי לו לרצות שיהיו עמים בעולם ושכל עם יהיה מיוחד במה שהוא. מאוד כדאי לנו שהצרפתים יהיו הכי צרפתים שהם יכולים, שהסינים יהיו הכי סינים שהם יכולים, והאמריקנים והישראלים והתוניסאים. נטע אלקיים, ששרה איתנו, היא ממש הצלחה בינלאומית בתחום של מוזיקה מוגרבית ואנדלוסית. היא זוכה לכבוד עצום, אבל בארץ היא פחות מוכרת. וזה חלק מהעניין החתרני בשיר הזה. זה שיר שתופס את הדופק של הכלכלה הישראלית כרגע, אבל הוא סוס טרויאני. הוא מרגיל את האוזן הישראלית לשמוע מרוקאית לא מתנחמדת, חברתית".
אתה כל כך הרבה שנים במיינסטרים הישראלי. מה הדבר הבא?
"אני זה טיפקס. ואני חולם על פארקים, אני חושב שנגיע לפארקים הגדולים. מגיע לנו".
פורסם לראשונה: 07:29, 20.05.22
