זה כנראה אחד הסממנים של דוקו מוצלח: הוא אולי לא גורם לך לשנות את דעתך (מה גם שלשנות את דעתך הוא עניין מסוכן מאוד בימינו) אבל הוא בהחלט גורם לך להרהר בה, ולפעמים הוא אפילו גורם לך לראות את הצד השני. העבודה על "שבויים", סדרת הדוקו החדשה של כאן שפרקה הראשון עלה אמש (שבת), החלה לפני שלוש שנים. שנתיים אל תוך העבודה התמודדו היוצרים הוותיקים דוקי דרור ואיתי לנדסברג-נבו, עם אירועי 7 באוקטובר, שהפכו את הסדרה שלהם לרלוונטית - רלוונטית מדי - בעיקר לאור החדשות קורעות הלב מהבוקר על השבת גופותיהם של שישה חטופים מעזה. הסקירה של חטיפות אזרחים וחיילים ישראלים לאורך ההיסטוריה של ישראל, ותהליכי המשא ומתן מול ארגוני הטרור שהיו אחראים על החטיפות, מצאה את עצמה מסתיימת בהווה הבוער והבלתי פתור, בלב סוגייה שסוחטת רגשית את החברה הישראלית ומפלגת אותה.
מתוך "שבויים"
(באדיבות: כאן 11)
אפשר להניח שרוב אזרחי ישראל מחזיקים היום בדעה נחרצת כלשהי לגבי נחיצותה של עסקה להחזרת חטופי 7 באוקטובר, שעוד מעט יסגרו שנה במנהרות עזה. יש מי שמאיים להפיל את הממשלה אם העסקה תתבצע, יש מי שיוצא להפגין בצמתים במטרה ללחוץ על מקבלי ההחלטות. "שבויים" - שתשודר כל ערב לאורך השבוע הקרוב (עד יום רביעי) - לא מצלחתת עבור הצופה את התשובה הנכונה, נדמה שהיא עצמה אינה יודעת מה היא ואם בכלל ישנה תשובה כזאת. היא רק מגישה את חומרי הגלם ומניחה לצופה הנבון להסיק מהם את המסקנות.
כמו תמיד, מבט לאחור לאורך ההיסטוריה מנפיק תובנות רחבות יותר על המצב הנוכחי. ההתמודדות הישראלית עם מקרי חטיפה של חיילים ואזרחים על ידי ארגוני טרור ב-50 השנים האחרונות היא מרתקת ומייאשת בו זמנית. אפשר למנות בתוכם את מבצעי החילוץ שהצליחו (כמו לאחר חטיפת מטוס סבנה ב-1972), את אלו שנכשלו (כמו זה שאירע במעלות ב-1974), את אלו שהפכו תקדימיות (כמו עסקת ג'יבריל לשחרור שלושה חיילים חטופים, שהעמידה סטנדרט חדש למחיר שישראל מוכנה לשלם עבור חטופים), את אובדן עקבותיו של הנווט רון ארד, ומאידך את חטיפתו והחזרתו של גלעד שליט, תמורת מספר רב של אסירים. הרשימה הזאת, כאמור, נחתמת באירוע שעדיין מתרחש - חטיפתם של 251 האזרחים ב-7 באוקטובר.
2 צפייה בגלריה
מבט לאחור לאורך ההיסטוריה שמנפיק תובנות רחבות יותר על המצב הנוכחי. מתוך "שבויים"
(צילום: באדיבות כאן 11)
באמצעות ראיונות פוקחי עיניים ותחקיר מצוין משרטטים דרור ולנדסברג-נבו את הניסיונות והטעויות של ממשלות ישראל לדורותיהן בניהול המו"מ מול ארגוני הטרור. במובן הזה, "שבויים" מצליחה לחשוף את אחורי הקלעים של קבלת ההחלטות, את הדילמות שהקשו על הדרג המדיני לקבל אותן. היא גם מציירת ציר-זמן קוהרנטי, גם אם למעשה הוא לא מציג שום התפתחות ליניארית, מהסיבה הפשוטה: מעולם לא נקבעה מדיניות מוסדרת שהנחתה את ממשלות ישראל כיצד להתנהל מול דרישות ארגוני הטרור וכמעט אף ממשלה לא למדה את לקחי הממשלה שקדמה לה. מאידך, בניגוד למדינות המחויבות לאמנות בינלאומיות, ארגוני טרור מעולם לא נשמעו לחוק הבינלאומי. מנהלי המו"מ נאלצו לנהל לוחמה פסיכולוגית שהתרחשה לא פעם באפילה גמורה מול אכזריות בלתי נתפסת, ממש כמו זו שישראל מתמודדת מולה עכשיו.
"טרגדיה יוונית", מכנה את הסיטואציה אחד המרואיינים, אלוף במיל' אילן בירן, ששימש בעברו כמתאם שבויים ונעדרים במשך כעשור בתחילת האלף הנוכחי. לא משנה איזו טקטיקה ננקטה - התוצאה תמיד הייתה הרע במיעוטו. כשישראל שילמה את המחיר המבוקש באסירים התעוררה ביקורת ציבורית, סף מחיר חדש נקבע לאירועי החטיפה הבאים, והאסירים המשוחררים חזרו לשמש כמנועי טרור שהובילו לשפיכת דמים נוספת. כשישראל נמנעה מלשלם את המחיר, ההזדמנות להחזרת השבויים החטופים אבדה והפצע נותר פעור ומדמם מכיוון אחר.
אם לתמצת את השיקולים שמכריעים את ההחלטה, בסופו של דבר מדובר בבחירה בהווה מול בחירה בעתיד. מי שבסכנת חיים עכשיו או מי שאולי ישלם בחייו מאוחר יותר. עסקאות השבויים שנעשו עד היום מוכיחות ברובן שישראל נוטה להעדיף את ההווה על העתיד, במידה מסוימת של צדק. המוניטין שיצרה ישראל לעצמה כמדינה שתעשה הכול כדי להחזיר את החטופים שלה הביתה - חיים או מתים - הוא, כמו שהגדיר את זה בירן, חולשה שהיא עוצמה. אלא שמחלוקת החטופים, כפי שממחישה "שבויים", זו שסדקה אומה מאוחדת יחסית בעשורים קודמים, עלולה לקרוע לגזרים חברה משוסעת ממילא. חילוץ שש גופות החטופים, שעל פי הדיווחים נרצחו זמן לא רב לפני שנמצאו, הוא קו התפר האומלל והמייסר בין שני סגנונות התמודדות - משא ומתן שלא מתקדם, ומצד שני פעולה צבאית, שלפחות בגזרת החטופים לא מביאה תוצאות אבל גובה מחיר דמים.
2 צפייה בגלריה
כפי שממחישה "שבויים", מחלוקת החטופים שסדקה אומה מאוחדת יחסית בעשורים קודמים, עלולה לקרוע לגזרים חברה משוסעת ממילא. מתוך "שבויים"
(צילום: באדיבות כאן 11)
"שבויים" היא הפרויקט המשותף השלישי של לנדסברג-נבו ודרור, שני דוקומנטריסטים מנוסים. הם יצרו יחד בעבר את "נבואות קסנדרה", דוקו שהתחקה אחר מסלול המימון של כספי הטרור, ואת "לבנון גבולות הדם", העוסקת במעורבות הישראלית בלבנון. במהלכה של האחרונה הם התעמקו בסיפורם של שמונת חיילי הנח"ל השבויים והחליטו להעניק לכל נושא החטופים סדרה נפרדת. לאורך שישה פרקים, הסדרה הנוכחית אכן פורשת את העבר כדי לשפוך אור על ההווה ואולי לעצב את העתיד.
התחושה היא שכך או כך, נדמם בכל מקרה. החוזה בין המדינה לחייליה, או במקרה של 7 באוקטובר - לאזרחיה, אותה חולשה שהיא גם עוצמה מצמצמת מצד אחד את טווח הפעולה של ישראל כווילה בג'ונגל, אבל מחזקת את הציר המוסרי שלה, זה שהחברה הישראלית תוכל להתאחד סביבו בעתיד. מצד שני, ארגוני הטרור ומדינות דמוקרטיות שומרות-חוק אינם משחקים על אותו מגרש או לפי אותם החוקים. השאלה היא רק ממה יש לנו, כחברה, סיכוי טוב יותר להחלים - מפגיעה חיצונית או דימום פנימי.
