במאי 1993 ג'יין קמפיון הייתה לאישה הראשונה בתולדות פסטיבל קאן שזכתה בפרס דקל הזהב על סרטה "הפסנתר". 28 שנים אחרי, ז'וליה דוקורנו הצליחה לשחזר את הישגה של הקולנוענית פורצת הדרך, אבל למעט השיוך המגדרי של השתיים, אין הרבה נקודות השקה בין יצירותיהן.
בעוד שקמפיון הניו זילנדית גרפה את הפרס הנחשק על הדרמה התקופתית העדינה שתוותה, דוקורנו הצרפתיה הציגה לחבר השופטים בראשות ספייק לי מותחן האימה המדמם והמסחרר "טיטאן". בעוד שהדמות הראשית ב"הפסנתר" היא אמא שתקנית ורגישה שתלויה בבתה הקטנה ובסובבים אותה, גיבורת הזוועתון החזותי של דוקורנו היא רוצחת נטולת רסן שממנפת את המיניות שלה כדי לחסל בני אנוש – גברים ונשים. "היא פשוט הורגת אנשים, ולא רק גברים. אבל החברה שלנו מתקשה לקבל את זה שאישה פסיכופתית לא מפלה על רקע מגדרי, אני מניחה שזה הופך אותה לליברלית בימינו", היא מתבדחת בריאיון מיוחד ל-ynet.
טיטאן – טריילר
התיוג המגדרי הוא משהו שמציק לדוקורנו בת ה-37, שמבקשת לראות בעצמה מתנקשת קולנועית שוברת מוסכמות, קצת כמו אלכס, הדמות הראשית ב"טיטאן" (בגילומה של אגטה רוסל). אחרי סרטה הקודם "נא", שהוקדש לנערה תמימה שמגלה גרגרנות לגוף האדם - מינית ותזונתית, הבמאית סומנה כמרענן הבלתי רשמי של הקולנוע הצרפתי ומסלול הנחיתה שלה בפסטיבל קאן היה ברור. אין יותר מדי מה להרחיב על הסיפור שמניע את הסרט הנועז הזה שמתקדם מסצנה אכזרית וחושנית אחת לשנייה ללא קו עלילתי מהודק, אבל אפשר לספר שאלכס עברה תאונה בילדותה ובראשה הושתלה לוחית מטיטניום, ולכן היא מתבגרת כפרזנטורית של מכוניות יוקרה. החיבה שלה לכלי רכב אולי קצת מוגזמת כשהיא מתנה אהבים עם אחד כזה, במושב האחורי. המפגש הלוהט הבלתי מתקבל על הדעת הזה מפרה את הסרט וגורם לאלכס להיכנס להיריון, והוא המנוע העלילתי של "טיטאן" אשר תידלק את הדמיון הפרוע של דוקורנו.
"היה לי סיוט שחזר על עצמו שוב ושוב במשך שנים, ובו ילדתי רכיבים של מנוע של מכונית. בכל פעם שהתעוררתי מהסיוט הזה הייתי רועדת אבל גם חשבתי שזה דימוי נהדר, משהו שאפשר לעשות איתו משהו. הדחקתי את הדימוי הזה לאורך שנים, עד שהוא פשוט פרץ החוצה כשילוב טבעי בין כל נוזלי הגוף והעצמים המתכתיים הקרים", מספרת דוקורנו, ומסבירה את הקשר לשמו של הסרט, "זה הזכיר לי את הסיפור על גאיה, אמא אדמה מהמיתולוגיה היוונית, שהולידה את הטיטאנים - ביטוי ראשון של אנושות שהיו ענקים מפלצתיים, אלים עצומי ממדים. לי היה אל משלי ואיתו רציתי לסיים את הסרט שלי ברגע שבו אנושות באה לעולם והיא חזקה ומפלצתית. לדעתי מפלצתיות היא משהו חיובי כי היא מנפצת את חומות הנורמליות. במהלך הכתיבה חשתי שהמציאות אפלה מאוד. טראמפ היה בשלטון אבל אני נאחזתי באמונה שלי במחזוריות. אני מאמינה במוטציות ובאבולוציה, וזה בא לידי ביטוי בסרט".
חוויית ההריון כפי שהיא מוצגת בסרט היא זוועה אמיתית.
"אלכס לא רוצה להיות אמא. ככל שזה נוגע לה, היא אישה שהתגרתה במוות כילדה ומשם האישיות שלה מתחילה להידרדר מכיוון שהיא מבינה באיזשהו שלב שהיא נושאת בתוכה חיים, וזה משהו שמבחינתה הוא בלתי נסבל. תחת התנאים האלה היא צריכה לעצב מחדש את האנושיות שלה לאורך הסרט. אבל אני לא חושבת שהסיפור שלה נוגע לאימהות, יותר לדרך הזאת שבה היריון נכפה על נשים. לכאורה זה אמור להיות הרגע הנפלא ביותר בחייך, משהו מדהים. אבל אף אחד לא מדבר על כמה זה מתסכל ולפעמים כואב ונוראי".
דוקורנו מספרת כי את התסריט ל"טיטאן" התחילה לכתוב בשלבים האחרונים של העבודה על "נא", שהוקרן ב-2016 במסגרת שבוע הביקורת בקאן ועורר הדים ברחבי העולם. "אחרי שהייתי שקועה בסרט הזה כל כך הרבה שנים, הייתי זקוקה לאוויר חדש והתחלתי לחשוב על רעיונות ועל דמויות מעולמות אחרים", היא נזכרת, "רציתי להתרכז באהבה אבל גיליתי שמאוד קשה לי לדבר על זה, היה לי מסובך ביותר לנסח את זה במלים. אני מאמינה שיש כמה סוגים של אהבה - אהבה זוגית, אהבה אמהית לילדים, או חברות עמוקה. אבל לדבר על אהבה זה אומר לתאר חיבה של מישהו למישהו אחר ללא תנאים, לא משנה מה הוא מסמל ומה הוא מייצג בחברה, מה המגדר שלו או כל דבר אחר שמניע אותו. בסופו של דבר זה אתה ועוד מישהו אחר וזה הכול".
ב"טיטאן", סיפור האהבה המעוות מתגבש בין הגיבורה הרצחנית לבין מפקד תחנת מכבי אש (ונסאן לנדון, מהבולטים בשחקני הקולנוע הצרפתים בהופעה פיזית מאוד). אלכס מוצאת את עצמה במנוסה מזרועות החוק, כופה על עצמה מעין מטאמורפוזה חוצת מגדרים, ובגרסתה החדשה היא תופסת את תשומת לבו של הגבר המבוגר שמנסה בכל כוחו לשמר את חיוניות גופו הקמל ואת זכרון בנו שאבד. "במקום לבטא אהבה במלים, החלטתי לקחת על עצמי את האתגר בסיפור על שתי דמויות שלא אמורות להיקשר אחת אחת לשנייה, בוודאי לא לאהוב. קראתי לאלכס ו-ונסאן אפוקליפסות מהלכות, אבל דווקא המפגש ביניהם עשוי להפיק קרן אור מכיוון שהם צריכים להיות אחד עם השני ברגע הזה, והם בוחרים בזה. היא צריכה אותו והוא צריך אותה. כך זה התחיל ומשם בונים את זה טלאי אחר טלאי".
אחד הטלאים שחוברו יחדיו לסרט, ונראה ממש לא קשור לעלילה או לאווירה המכבידה והמטלטלת שלו, הוא סצנה שבה נראה ונסאן, האב האבוד, פוצח בשירה של להיט הניינטיז הטראשי "מקראנה". על פי דוקורנו הרגע הזה נוצר במקרה כדרך להקליל מעט את הסרט. "Staying Alive של הבי.ג'יז היה יכול להיות שיר מושלם אבל בסוף החלטתי ללכת עם המקארנה כי זה משעשע יותר. התלבטנו מהי המחווה המוזיקלית המדויקת באווירה שהיא אפלה כל כך אך בו זמנית משעשעת מאוד. איך להתמודד עם הומור אפל שאמור להגיע בטבעיות. לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שכשאני לבד מול המחשב, יש כל מני רעיונות אימפולסיביים שעולים, אבל כשאני בוחנת את עצמי, עליי להודות שאולי לא כדאי שאקח את עצמי כל כך ברצינות גם אם זו הנטייה הטבעית שלי. נדרש משב רוח מרענן כדי לאפשר לאנשים להישאב לתוך הסרט שלי בלי לסגור עליו את הדלת ולהגיד שזה חתיכת חרא, שזה אלים מדי".
"טיטאן" מזכיר מאוד את הקולנוע של דיוויד קרוננברג, ובמיוחד את "קראש". עד כמה ההשראה שלו שורה עליך?
"כולם שואלים אותי על קרוננברג וההשראה שלו. זה נכון שגיליתי אותו בתור נערה כשהאישיות שלי עדיין התעצבה, וזה יצר שבר שלא הכרתי לפני שהביא לי שחרור. לא רק מהטעם של ההורים שלי אלא גם מהטעם המקובל בחברה. ראיתי כל כך הרבה יופי בסרטיו, בעוד שרוב האנשים זיהו בהם אימה. חשבתי לעצמי שאני פריקית, אבל הסרטים שלו שמשו אותי כתשתית וזוהי תשתית ישנה שלא מזינה באופן ישיר את הסרט שלי. אני מנסה להתרכז ביצירה שלי ולא למחזר עבודות של מישהו אחר. אפשר להגיד שהסרטים של קרוננברג הם חלק מה-DNA שלי כקולנוענית אבל יש הרבה מאוד מרכיבים אחרים בחומר התורשתי שלי".
במהלך הריאיון ניכר שדוקורנו מנסה להרחיק את עצמה מהחיבור הסגנוני הדי מתבקש לקרוננברג, אולם אם יש דבר שהבמאית הנועזת והכריזמטית מעוניינת להתכחש אליו זה התיוג שלה ושל סרטיה כקולנוע נשי. "אני לא חושבת שנשים בהכרח חייבות להתחבר למה שאני עושה. אני לא מכוונת לקהל נשי, אני מכוונת לכולם", היא קובעת נחרצות בתגובה לסוגיה המגדרית, "אני חושבת שיש פה ביטוי של מרד. לא צריך להגיד איך סרט אמור להרגיש או להיראות או להישמע. כל אחד מבטא את המרד שלו בדרכו, וזו נקודת המבט שלי והקול שלי ואני מקווה שיש מנעד רחב של קולות נשיים בעולם. אני מאמינה שבלי קשר למגדר, אנשים מפחדים בימינו באופן כללי. גם אני מפחדת. הסרט נובע מהפחדים שלי, אבל זה הכרחי לבטא את הרעיונות האלה ולהוציא אותם החוצה. וקולנוע זה הדחף שלי, הדרך שלי לעבד את הפחדים האלה".
אבל די ברור שיהיו מי שינתחו את "טיטאן" בהתאם לביטוי המגדרי שלו, ממש כפי שעושים לרוב הסרטים שיוצאים כיום.
"יש נטייה לנתח קולנוע מנקודת מבט פסיכואנליטית, אבל מה שאני ניסיתי לעשות זה ליצור עולם שבו הגדרת הזהות המגדרית שלך לא רלוונטית, ואין סיבה שזה יהיה רלוונטי. אני עושה את שלי במהלך הכתיבה, ולטשטש את הקווים של מה מצופה מגברים ומה מצופה מנשים ומהם הארכיטיפים שאני מנסה לפרק במהלך הסרט. אין פה שום בלבול מגדרי מכיוון שהגיבורה לא מעריכה את עצמה לפי הערכים האלה. וכשהיא מתבוננת במראה ורואה את עצמה היא לא באמת יודעת מה הזהות המגדרית שלה, וגם אנחנו הצופים לא. האם זה רלוונטי? עזבו מגדר, האם היא בכלל אנושית? יש בתוכה מתכת. היא בת אנוש, אבל לאף אחד לא אכפת מכיוון שמה שהכי חשוב זה המראה שלה, ואיך היא רואה את עצמה. מה הופך אותנו לאנושיים? לא הרגשות אלא החוויה הגופנית שלנו כי זו החוויה הכי פגיעה שלנו לאורך זמן, והדרך שבה אנחנו מנסים להילחם בזמן. בסוף אנחנו מתים ואפשר אולי להגיד שהמוות עושה אותנו שווים, אבל חווית הגוף זה משהו שכולם מחוברים אליו".
