ביום יוני בהיר אחד של שנת 455 בקירקוּס מַקסימוּס ברומא נגמר זה לא כבר הקרב המדמם בין שני ענקים בני שבט הארוּלים ובין להקת חזירי בר מחבל הירקניָה, ובשעה שלוש אחר הצהריים החלה מתפשטת המולה הולכת וגוברת בין אלפי הצופים. תחילה הבחינו רק הצופים הקרובים ביותר כי לטריבונה הנפרדת, המקושטת בשטיחים ובפסלים מהודרים, שבה ישב הקיסר מַקסימוּס בין פקידי חצרו, נכנס שליח, מאובק מהרכיבה המאומצת על סוסו, ומייד כשמסר את הודעתו לקיסר, קם זה על רגליו באמצע הקרב הסוער, בניגוד לכל מנהג; כל אנשי חצרו יצאו אחריו באותו חיפזון ניכר, וחיש קל התרוקנו גם המושבים המיועדים לסֵנָטוֹרים ולמכובדים האחרים. הסתלקות נחפזת כזאת לא יכלה להיות ללא סיבה חשובה. לשווא ניסו להכריז בתרועות חצוצרה רמות על קרב אדם-חיה נוסף, ומאחורי הסורג המוגבה החישו באריה נוּמידי בעל רעמה שחורה, בצעקות גסות, אל פגיונותיהם הקצרים של הלוּדָרים — כי הגל הקודר של אי-שקט, שמעליו נישא קצף הגלים של פנים נרעשות מרוב דאגה, כבר החל להתקדם משורה לשורה ולא היה אפשר לעצור בעדו.
אנשים קמו על רגליהם, הצביעו על מושביהם הריקים של המכובדים, שאלו והרעישו וצעקו ושרקו; אז התפשטה בבת אחת השמועה המבולבלת, בלי שאיש יֵדע מי הגה אותה לראשונה, ולפיה הוָונדָלים, שודדי הים מטילי האימה של הים התיכון, נחתו בפּוֹרטוּס עם צי חזק והם כבר בדרכם אל העיר השאננה. הוונדלים! תחילה עברה המילה רק כלחישה חלושה מפה לפה, אבל לפתע התגברה לצרחה צורמת ״הבַּרבָּרים! הבַּרבָּרים!״ שהרעימה במאה, באלף קולות מעל מדרגות האבן של הקירקוס, וכאילו נשאה אותם רוח פרצים, התנפלו המוני האדם בבהלה משתוללת על היציאה. חיילי המשמר נטשו את עמדותיהם והצטרפו למנוסה; האנשים קפצו מעל המושבים, פילסו להם דרך באגרופים ובחרבות, רמסו נשים וילדים מייללים, וליד היציאות נוצרו משפכים מסתחררים וצורחים של המוני אדם נדחסים ונמעכים. כעבור כמה דקות היה הקירקוס רחב הידיים, שהכיל עד לפני רגע בין קירותיו המהדהדים שמונים אלף איש, ריק לגמרי. האליפסה המדורגת העשויה שיש עמדה בשמש הקיצית, אילמת וריקה כמו מחצבה נטושה. רק למטה בזירה עמד האריה שנשכח — הלודרים נמלטו עם האחרים כבר מזמן — ונִענע את רעמתו השחורה ושאג בהתרסה אל הרִיק הפתאומי.
אכן היו אלה הוונדלים. השליחים באו עתה זה אחר זה, ובפי כל אחד בשורה קשה מקודמתה. הם נחתו במאות אוניות מפרשים ואוניות משוטים, עַם זריז וקל תנועה; הפרשים הבֶּרבֶּרים והנוּמידים, בגלימותיהם הלבנות, כבר הקדימו את הצבא עצמו על הדרך מפורטוס, רכובים על סוסיהם ארוכי הצוואר והמהירים. מחר, מחרתיים כבר יעמדו ודאי גדודי השודדים לפני השערים, ושום דבר לא היה ערוך להגנה על העיר. צבא שכירי החרב נלחם במרחקים ליד רָוֵונָה, וחומות הביצורים היו הרוסות, מאז הפך אָלאריק את העיר לעיי חורבות. איש לא נתן דעתו להגנה. העשירים והמכובדים הצטיידו במהרה בפרדות ובעגלות כדי להציל את חייהם וגם, ככל האפשר, חלק מרכושם. אבל כבר היה מאוחר מדי. כי העם מיאן להסכין עם הצלת המכובדים שנגשׂו בו בתקופות שלום ונוטשים אותו בפחדנות בשעות אסון. וכאשר עמד מקסימוּס, הקיסר, לחמוק עם פמלייתו מן הארמון, התעופפו תחילה השמועות ואחריהן האבנים שהומטרו עליו, ולבסוף התנפלו בני ההמון הממורמר על מוג הלב והרגו את הקיסר האומלל שלהם באלות ובגרזינים בחוצות העיר. אומנם נעלו אחר כך, כמו בכל ערב, את השערים, אבל דווקא בשל כך נלכד כל הפחד בתוככי העיר; כמו אד בִּיצה מהביל רבצה והכבידה על העיר האבודה התחושה מבשרת הרע של העתיד להתרחש, והתחלפה בחרדה ובאימה; ממעל האירו שאננים וקלי דעת הכוכבים האדישים כתמיד, ועל רקיע השמיים התכולים, כמו בכל לילה, תלה הירח את קרנו הכסופה. רומא שכבה בעצבים מרוטים, שנתה נודדת, וחיכתה לברברים כמו נידון למוות, שראשו כבר הוצמד אל לוח העריפה והוא מחכה למכה הבלתי נמנעת שתנופתה כבר החלה.
בינתיים התקדמו הוונדלים על הדרך הרומית הריקה מכיוון הנמל, לאט, בביטחון, לפי תוכנית, כמנצחים. הלוחמים הגרמאנים בהירי השיער, ארוכי השיער, צעדו בסדר מופתי, מאה אחר מאה, במצעד צבאי שעליו התאמנו היטב, ולפניהם התקדמו על סוסיהם הגזעיים היפים, באי-שקט ובתנועות פראיות ומשולחות רסן, השבטים המסייעים מן המדבר, הנומידים כהי העור ששערם כזפת. במרכז השיירה רכב גֶנסֵריך, מלך הוונדלים. הוא חייך מאוכפו אל המוני עמו הצועדים, נינוח ושבע רצון. הלוחם הזקן והמנוסה ידע זה מכבר מפי מרגליו שאין לצפות להתנגדות של ממש, ולכן לא נערכו הפעם לקרב מכריע, אלא רק לביזה חסרת סכנה. ואכן, שום לוחם של האויב לא הראה את פניו.
רק בשער הנמל, שממנו מגיעה דרך הנמל הסלולה היטב אל הרבעים הפנימיים של רומא, יצא לקראת המלך האפיפיור ליאו, מעוטר בכל קישוטיו המנצנצים ומוקף בכל כוהניו — אותו ישיש לבן זָקָן, שרק שנים אחדות קודם לכן שכנע את אָטילָה האימתני לחוס על רומא, וההוּני הכופר נענה לבקשתו בשפלות רוח בלתי נתפסת. גם גנסריך ירד מייד מסוסו כשהבחין בלְבַן הזָקָן המלכותי למראה, וצלע לעברו (כף רגלו הימנית נקטעה) בנימוס. אבל הוא לא נשק לטבעת פֶּטרוּס שעל כף ידו ולא כרע ברך בפניו, משום שככופר אָרי החשיב את האפיפיור לשָליטהּ הבלתי חוקי של הנצרות האמיתית, ואת תחינתו של האפיפיור בלטינית שיחוס על העיר הקדושה קיבל בגבהות רוח קרירה. לא, אין סיבה לדאגה, השיב באמצעות המתורגמן שלו, אין לחשוש משום דבר בלתי אנושי מצידו, הוא עצמו איש צבא ונוצרי. הוא לא יעלה את רומא באש ולא יהרוס אותה, אף שהעיר הזאת, תאבת השלטון, החריבה אלף ערים ועוד אלף ושיטחה אותן לעיי חורבות. בגדלות לבבו יָחוס הן על רכוש הכנסייה הן על הנשים, וייקח לו שלל sine ferro et igne, בלי ברזל ואש, לפי זכותם של החזק ושל המנצח. אבל עתה הוא מציע — ואת זאת אמר גנסריך בנימה מאיימת, בשעה שהסייס שלו כבר סייע לו לעלות בחזרה לאוכף — לפתוח בפניו ללא כל דיחוי את שערי רומא.
ואכן נעשה כפי שציווה גנסריך. שום חנית לא הוטלה, שום חרב לא נשלפה. שעה אחת אחר כך כבר שלטו הוונדלים ברומא כולה. אבל קבוצת השודדים עטורת הניצחון לא התנפלה על רומא חסרת המגן כמו כנופיה בלתי ממושמעת. בשורות סדורות, בפיקוד הברזל התקיף של גנסריך, נכנסו בשערי העיר לוחמים גבוהים וחסונים בהירי שיער, עברו בוִיָה טריוּמפָליס, ורק הביטו מדי פעם בפעם בסקרנות על האלפים הרבים של פסלים לבני עיניים, שנדמה היה שהם מבטיחים להם שלל בשפתיהם האילמות. גנסריך עצמו סר מייד אחרי כניסתו לעיר אל הפָּלָטינוּם, מעונו הנטוש של הקיסר. אבל הוא לא קיבל את דברי ההלל המעושים של הסנאטורים, אשר המתינו לו בשורה מפוחדת, וגם לא ציווה לערוך סעודה; בקושי זרק מבט על המתנות שבעזרתן ביקשו האזרחים העשירים למתן את תקיפותו, אלא תכנן מייד, כחייל קשוח, רכון מעל המפה, את תוכניתו לביזה המהירה ביותר אך גם היסודית ביותר של העיר. כל רובע הושם תחת שלטונה של פלוגה אחרת, וכל אחד ממפקדי הפלוגות היה אחראי להתנהגותם של פקודיו. כי מה שהתרחש עתה לא היה ביזה פראית וחסרת כללים, אלא שוד מתוכנן ושיטתי. תחילה נסגרו שערי העיר בפקודת גנסריך, וזקיפים הוצבו עליהם, כדי שלא יחמקו ממנו לא סיכה ולא מטבע בכל העיר הענקית. אחר כך החרימו חייליו את הסירות, את הכרכרות, את חיות המשא, ואלפי עבדים נצטוו להעביר לקן השודדים האפריקאי במהירות האפשרית את מלוא אוצרותיה החבויים של רומא. רק עכשיו התחילה הביזה עצמה, בענייניות קרירה, דוממת ומחושבת.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"המנורה הטמונה", שטפן צוויג, תרגום: הראל קין, הוצאת ליברוס, תשע נשמות, 148 עמודים
