איך מדווחים על אירוע היסטורי מבלי ליפול למלכודת של מליצות ותרועת חצוצרות? בפרמטרים עיתונאיים ברור שביקורה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית באבו דאבי הוא סיבה למסיבה: בפעם הראשונה שהתזמורת הלאומית של ישראל מוזמנת רשמית להופיע במדינה ערבית.
התזמורת הפילהרמונית קונצרט אבו דאבי התקווה
(צילום: באדיבות medici.tv והתזמורת הפילהרמונית הישראלית)
תזמורות ישראליות כבר הופיעו פה ושם במדינות ערביות - התזמורת האנדלוסית במרוקו, התזמורת הסימפונית ירושלים בדובאי. אבל הפעם מדובר במסע רשמי, בהזמנת משרד התרבות של איחוד האמירויות הערביות ובאירוח של שר החוץ של האיחוד. ואין ספק שהרגע הזה, שבו פצחה התזמורת בנגינה נמרצת של חֲיִי ארצי عيشي بلادي (בתעתיק: עִישִׁי בִּלַאדִי) - המנון איחוד האמירויות, ומיד אחריו התקווה – היה רגע נוגע ללב.
עוד במדור מוזיקה:
"הסכסוך הישראלי-ערבי מתקיים כבר 100 שנים, בלי פתרון לפי שעה", אומר להב שני, המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית. "ההופעה שלנו במדינה ערבית היא אולי צעד קטן בדרך למה שכולנו מייחלים לו - שלום. אולי צעד קטן אך בוודאי מחמם לב. מוזיקה היא שפה של תקשורת, שפה אוניברסלית שמחברת בין אנשים, מעבר למילים. והקרבה הזו שהיא מייצרת, היא תרומתנו הצנועה".
4 צפייה בגלריה
המשכה של ידידות מופלאה. מיכל הרצוג, רעיית הנשיא, בביקור התזמורת הפילהרמונית באבו דאבי
(צילום: שי סקיף)
אמִירַתיים נשואי פנים בג'לבִּיוֹת צחורות ואמירתיות כבודות בעַבּאיוֹת שחורות ישבו בשורות הראשונות של אודיטוריום מרכז המופעים המפואר ארמון האמירויות. בראשם השייח' עבדאללה בן זאיד - שר החוץ של איחוד האמירויות (הוא אחד מבניו של מייסד האיחוד ואחיו של הנשיא הנוכחי). בצידו נורה אל-כעבי שרת התרבות: "זו המשכה של ידידות מופלאה", אומרת אל-כעבי, "ואני בטוחה שעוד נשתתף בהרבה אירועים כאלה של חילופי תרבות". לפני כחודשיים דנה השרה בשיחת זום עם חילי טרופר, שר התרבות היוצא, על שיתופי פעולה בגזרתם. על הפרק שיתופי פעולה בתחומי התיאטרון והקולנוע, זאת בהמשך לקונצרט הפילהרמונית השבוע.
בגלגוליה הקודמים טרם קום המדינה, ניהלה תזמורת הפילהרמונית מסעות קונצרטים בקהיר ובאלכסנדריה החל מ- 1937 ובמהלך שנות ה-40. הפעם האחרונה שהתזמורת ניגנה במדינה ערבית הייתה ב-1945 בקהיר, ונדרשו 77 שנים עד שהיא תשוב. ברור אם כן שהאירוע הזה הוא קודם כל מדיני ודיפלומטי. התזמורת הפילהרמונית והמוזיקה שלה, הם במקרה זה אמצעי למַסֵד קרבה מדינית - בצד שיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים. אבל בשונה מהם, קונצרט גם יודע לרגש ולייצר תחושת קרבה, ובמדד התשואות שהתזמורת זכתה בהן בסוף הקונצרט החוויה הייתה ניכרת.
4 צפייה בגלריה
"מוזיקה היא שפה של תקשורת, שפה אוניברסלית שמחברת בין אנשים, מעבר למילים". להב שני, התזמורת הפילהרמונית באבו דאבי
(צילום: שי סקיף)
התזמורת הפילהרמונית באבו דאבי מבצעת את הסימפוניה הראשונה של מהלר
(צילום: באדיבות medici.tv והתזמורת הפילהרמונית הישראלית)
מסע של תזמורת כל כך גדולה לחו"ל הוא אירוע מרתק כשלעצמו ואין דרך טובה ממנו להיחשף אל הקרביים של הגוף המיוחד הזה. כשכ-100 האינדיבידואלים שמרכיבים אותו - בני גילים שונים - עולים על הבמה, הם הופכים לגוף אחד שפועם באותו ביט. מן מנגנון פלא שכזה. השבוע במשחק הסיום של המונדיאל, זכיתי להצצה ראשונה של קרבי המנגנון הזה: מתברר שבפילהרמונית הישראלית יש רוב מעריצי מסי ונבחרת ארגנטינה. כנרים ונשפנים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים - שאגו משמחה על כל גול ארגנטיני, והשמיעו נחרות בוז כשהצרפתים יצאו למתקפה. תשכחו מהדימוי של נגני פילהרמונית כבדי סבר. החבורה הזו הפגינה זינוקי נלהבים מהכורסא שלא היו מביישים כל בואנוס-איירסי מצוי.
ועוד אשליה שמתפרקת במסע הזה היא עניין הגיל. זאת כבר מזמן לא תזמורת של גברים מבוגרים, נכבדים וכסופי שיער. התזמורת הפילהרמונית היום נשית מאי פעם (לפחות שליש מחבריה הן נשים) וצעירה מאי פעם (קרוב למחצית מחבריה הם בני פחות מ-40 ורבים מהם פחות מ-30). דור שלם של נגנים מבוגרים - רבים מהם יוצאי העליות הרוסיות של המאה הקודמת - פרשו לפנסיה בשנים האחרונות, בעוד דור שלם של צעירים ברוכי כשרון נכנס לנעליהם. הצעירים האלה הביאו לתזמורת רף מקצועי מאוד גבוה - רובם ככולם התנסו בלימודים ובנגינה במרכזי מוזיקה בינלאומיים - באנרגיה ובסקרנות ובפתיחות. מה שאומר שהם גמישים דיים גם להטמיע את סגנונה הייחודי של התזמורת.
4 צפייה בגלריה
הפילהרמונית המתחדשת היא תזמורת עדכנית, ערנית וטובה לא פחות מאי פעם. התזמורת הפילהרמונית באבו דאבי
(צילום: שי סקיף)
מיכל מוסק, נגנית קרן וחברת הנהלת התזמורת: "תזמורת טובה מייצרת זהות ייחודית. ולמרות שכמוזיקאים יש לנו שפה קוסמופוליטית, אנחנו עדיין נדרשים לדיאלקט מקומי". "הדיאלקט המקומי" הזה של התזמורת גובש בתקופתו של זובין מהטה, ששימש מנהלה המוזיקלי קרוב ל-40 שנים. מכלי הנשיפה כמו הקרנות והקלרינטים הוא דרש dark sound. מכלי הקשת הוא תבע "צליל אירופאי, דשן". והסך הכול נותן את הארומה האופיינית לתזמורת: צליל חם, מעובה, עשיר כמו יין אדום כהה.
מאפיין ייחודי נוסף לפילהרמונית הישראלית: הגמישות שלה. "זה אולי הפן הכי ישראלי שלנו. אנחנו לא מקובעים, אנחנו פתוחים לרענן את נקודות המבט המוזיקליות שלנו ולשנות הרגלים, וגמישים מספיק כדי להתאים את עצמו לסגנונות ייחודיים של מנצחים חדשים", מוסיפה מוסק. שורה תחתונה: הפילהרמונית המתחדשת היא תזמורת עדכנית, ערנית וטובה לא פחות מאי פעם. ומה שמעניין הוא שחילופי הדורות לא פגעו בצליל האופייני לה.
איך זה קורה? קודם כל כי החילופים התרחשו באופן הדרגתי; ובעיקר כי נגן חדש לומד את "דרכי התזמורת" כשהוא מסתופף תחת כנפי הנגנים הבוגרים ממנו באותה קבוצת כלים. שומע את הצליל שלהם, קורא את הדגשים המיוחדים, את השפה, את הטון. וכך מטמיע את הזהות הצלילית ואת "רוח התזמורת". וזה אינו דיבור סתם. ותיקי התזמורת אוהבים לספר שדניאל ברנבוים הסכים להתמנות למנהל האמנותי של התזמורת הממלכתית של ברלין, אחרי שבאודישן שקיים עמם הוא פגש שוב את "הצליל האהוב של הפילהרמונית הישראלית". צליל שהיה כה-מוכר לו וחביב-עליו משנות צעירותו.
ברנבוים אגב משפיע בעקיפין על הפילהרמונית עד עצם הרגע הזה בכך שרבים מבוגרי התזמורת שהקים - תזמורת דיוואן מזרח-מערב, מנגנים היום בפילהרמונית. "דיוואן היה בית ספר מושלם לנגני תזמורת", אומרת שרון כהן-מילונסקי, חברה בקבוצת הכינור הראשון: "דיוואן היה מאתגר, תובעני, מחנך למשמעת ולהרגלי עבודה, מרחיב אופקים מוזיקליים ותרבותיים, ועם חזון של מוזיקה נטולת זהות לאומית שמבקשת לקשר בין בני אדם באופן בלתי אמצעי. בית ספר נפלא".
דניאל ברנבוים היה גם סוג של מנטור ללהב שני (34) שנכנס לפני שנתיים לנעליו של זובין מהטה הגדול ומונה למנהל המוזיקלי של התזמורת. שני מכיר היטב את התזמורת והם אותו. הוא הופיע איתם לראשונה, כפסנתרן-סולן, בגיל 17. וב-2013, בהיותו בן 24, הוזעק להחליף את המנצח קורט מזור שחלה. "אתה זמין?", שאל אותו אז אבי שושני מנכ"ל התזמורת. "כן", השיב שני, "אבל בהתרעה קצרה כזו אני יכול לנצח רק מאהלר".
ולא בכדי, זמן מה קודם לכן זכה שני במקום הראשון בתחרות הניצוח הסופר-יוקרתית ע"ש מאהלר, בבמברג שגרמניה. לקראת התחרות העמיק אז חקר בסימפוניה הראשונה של מאהלר. שושני הסכים, להב שני בא וניצח, קונצרט בלתי נשכח. לצערי לא הייתי שם, אך חברים סיפרו שהתזמורת הגיבה לשני בהתלהבות ובדיוק יוצאי דופן.
וזו גם הסימפוניה שאיתה הופיעו להב שני והתזמורת בארמון האמירויות באבו דאבי. הסימפוניה הזו, שמאהלר הלחין ב-1888, היא יצירת מופת. מוזיקה נדיבה מאוד, נגישה וחודרת ללב. לא נרחיב כאן בעניינה אבל נאמר שמאהלר חולל בה חידושים לא מוכרים. כך למשל שילוב חומרים משירי-עם בעיבוד סימפוני. אמנם גם מלחינים קודמים ציטטו נושאי שירים, מינואטים למשל. אבל אצל מאהלר הציטוטים הללו הפכו למרכיבי יסוד בתזמור כולו. בפרק השלישי למשל יש סולו מזהיר של קונטרבס שמבוסס על שיר העם הצרפתי המוכר פְרֶֶרה זַ'אק ("אחינו יעקב"). ובולט במיוחד השימוש שמאהלר עושה במוזיקת כלייזמרים יהודית.
עד כמה הקהל המגוון באבו דאבי מכיר את המוזיקה הזו וזיקתה המיוחדת אליה? אינני יודע. אבל החיבור של הקהל למוזיקה היה ברור והתשואות היו רמות במיוחד. אקורד סיום מענג למסע קצר ומרתק.
כותב הכתבה היה אורח של הפקת המופע.
