"על פרויקט השידורים לעיוורים אני חושב כבר הרבה שנים. הרעיון עלה אחרי שיחות עם אלוף העולם לגולף לעיוורים, זהר שרון. עיוורים שאוהבים ספורט, ויש כמובן הרבה, לא מקבלים כמעט שידורי רדיו מהמגרשים והשידור בטלוויזיה לא מתאים מהבחינה הזאת. הם בוודאי לא מספיק מפורטים כדי לתת למאזין העיוור תמונה של המתרחש.
"בשלב הבא הגעתי לעמוס באר, מנכ"ל הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה. התברר שבספרייה יש שניים-שלושה אולפני שידור לרדיו ומשם אנחנו נשדר. פנינו לכל גופי שידור הספורט בישראל, כולל כאן 11, שנתנו את ברכתם. אני מצפה גם לתמיכת מינהלת הליגות. אם הכל ילך כמו שצריך מבחינה טכנית, אני מאמין שלקראת סוף פברואר נתחיל בפיילוט מהמשחק המרכזי של ליגת-העל. אנחנו מתכוונים לשדר את כל אירועי הספורט הגדולים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ככה לבד?
"אם הדבר יעבוד ונראה שיש היענות, אגייס ואכשיר עוד כמה שדרים. זה יהיה שידור מאוד מפורט, נניח לא רק השם של השחקן, אלא איפה הוא ספציפית בדיוק גבוה ככל הניתן, כך שיהיה אפשר לדמיין את התמונה. בעיניי זה די דומה בעצם למה שנחמיה בן אברהם ז"ל היה עושה בשידורים שלו אז, ברדיו. תיאור של כל פרט ופרט. השידור לא יופץ לקהל הרחב אלא יוגבל באפליקציה ייחודית לעיוורים, שקיימת היום בטלפון של כל נושא תעודת עיוור. יש כ-25 אלף נושאי תעודת עיוור ויותר מ-100 אלף לקויי ראייה שלא יכולים לצפות ממש בטלוויזיה".
עמוס באר: "הכוכבים מסתדרים לפעמים. הרעיון קיים והיה צריך מישהו בכיר, עם יכולת וניסיון, שייקח את זה על עצמו. החבר'ה היום מתוסכלים מהשידורים העכשוויים. קיבלנו הרבה פניות שנעשה משהו והשידור עם יורם יביא אותנו לרמה הכי גבוהה".
יורם, כל זה כמובן עורר קצת בדיחות על טעויות בזיהוי שחקנים.
"לא מתייחס לשטויות האלה. אני ברוך השם רואה מעולה, אז הבדיחות האלה הן קשקוש, ואין לזה משמעות מבחינתי. את שלב הפגיעה כבר עברתי מזמן, במונדיאל של 2014 בברזיל. התחסנתי".
יש משפט ביקורת שנחרת לך בלב עם השנים?
"אחרי המונדיאל ההוא, מישהו כתב שאולי יש לי אלצהיימר. זו אפילו עילה לתביעה. אחר כך חשבתי שאם זה ככה, אולי מגיע לי פרס נובל: מצאתי את השיטה לרפא את האלצהיימר. נסכם ככה: כל שדר טועה. וזה נכון שמונדיאל 2014 מבחינתי היה קטסטרופה מוחלטת".
"המונדיאל בברזיל היה כשל הפקתי נוראי, וזה לא תירוץ בכלל. רק שתבין: חלק מהמשחקים שידרתי תוך כדי שינה, כי לא ישנתי כמעט בגלל עומס עצום וארגון זמנים בעייתי מאוד. היום אני יכול לגלות ששבוע אחרי תחילת המונדיאל אפילו ביקשתי מרשות השידור לחזור לארץ. הסברתי שבתנאים האלה אני לא מסוגל לשדר. חזרתי בי רק אחרי שאמרו לי שאי-אפשר להטיס שדר חדש. השתכנעתי להישאר - ועשיתי טעות גדולה. בגילי הכרונולוגי והמקצועי אני בוודאי יכול לקבוע את התנאים המינימליים לשדר בהם. יכול להיות שיש שדרים שיכולים לשדר תוך כדי שינה, אני פחות".
מה היה כל כך נורא שם?
"הפקה מרושלת, שלא לקחה בחשבון את המרחקים העצומים בין האצטדיונים. לקחו מלונות שאין בהם הסעה למגרש - בגלל קמצנות, כן? - והמסעות בין היעדים לא תוכננו נכון. קרה יותר מעשר פעמים שהגעתי למלון בבוקר ולא קיבלתי חדר עד שלוש בצהריים, מה שאומר לישון בלובי אחרי לילה של טיסה. אני אוהב לבוא לאצטדיון שעתיים לפני המשחק, רענן, מפוקס, להרגיש את הדשא, להיכנס לאווירה. אחרת אפשר גם לשדר מהבית.
"אני מודה, זו הייתה נפילה גדולה עבורי. אבל הייתי במצב מנטלי כל כך קשה, אפילו רעב פיזית, כי לא תמיד היה בכלל זמן ואיפה לאכול, אז חיינו על צ'יפס בשקיות וקולה. אין ספק שהמונדיאל הזה יצר בי טראומה.
"אולי בלי קשר ואולי עם קשר, אחרי המונדיאל פוטרתי בתוך חודש משלושה מקומות. שבוע לפני התחלת עונת הכדורגל מצלצל אליי המנהל הזמני של רשות השידור, יונה ויזנטל, בשמונה וחצי בבוקר ומפטר אותי בלי להניד עפעף משידור המשחק המרכזי בליגת-העל. ואם כל זה לא הספיק, בערוץ הספורט הודיעו לי שמכבדים את בקשתי לפרוש".
דווקא נשמע מכובד.
"רק שלא הייתה בקשה כזו. מעולם. באותו זמן ערוץ 10 הסיר אותי משידורי מכבי ת"א ביורוליג לטובת ניב רסקין, וזה היה צעד שמקובל עליי. זכותו של מנכ"ל לקבוע מי יהיו הטאלנטים שלו. אז לקחתי את ההחלטה בהבנה, אבל נעים זה לא היה. נכנסתי לשנה של דכדוך. הייתי מצוברח, קצת עצבני. אתה בתוך קריירה מפוארת ופתאום 'רוצים להצעיר את המערכת'. בתחום שלנו השנים הן בונוס. מרטין טיילר, בכיר שדרי אנגליה, צעיר ממני רק בשנתיים וחצי. הגיל לדעתי הוא לא פקטור, כל עוד לא איבדת את הקול, הצלילות וחוש ההומור".
איך יצאת מהשנה הזאת?
"הזמן עשה את שלו. ONE קנו את הזכויות של הליגה הספרדית ובכלל לא הייתה שאלה מי ישדר את המשחקים המרכזיים. גם בצ'רלטון פתחו דלתות. היום אני משדר יותר מרוב התקופות האחרות בקריירה שלי. אז אני לא משובץ בליגת האלופות, דבר שמאוד מצער אותי, אבל בסדר. תראה, במוקדם או במאוחר יבוא יום הפרישה".
כבר מעריך מתי?
"תלוי בעיקר ביכולת המנטלית שלי. אני מכיר צעירים ממני שלא במצב קוהרנטי מספיק כדי להעביר שידור. כל זמן שאשאר במצב של היום, אשדר".
היום הזה מפחיד אותך?
"הזִקנה מפחידה אותי באותה מידה כמו המוות. אתה לא חושב על זה ביומיום, אבל זה כן מדאיג איפשהו. לא בדקתי ממש, אבל אני חושב שאני שדר הספורט המבוגר בעולם. אולי זה שווה גינס. מקווה שאהיה מספיק רגיש כדי לתלות את המיקרופון ביום הנכון".
"נולדתי בשנת 1942 בפתח-תקווה. מגיל מוקדם שיחקתי כדורגל בהפועל פ"ת. שיחקתי גם כדוריד בבוגרים ואחר כך עברתי לאתלטיקה קלה והייתי אלוף ישראל בהטלת כידון לנוער וגם בבוגרים. אבא מוּלה עבד בקופת חולים, כמנהל מחסן. אמא חיה הייתה עקרת בית. אחותי אראלה נפטרה כשהייתי בן שמונה, בגלל פשלה בניתוח ראש שעברה בארצות־הברית, אחרי שמצאו גידול שפיר. זו הייתה טראומה קשה מאוד. אבא היה בן פחות מ-50 כשנפטר מהתקף לב, ואני חושב שזה היה גם בגלל שיברון לב. את שמחת החיים שלו הוא איבד כשאחותי נפטרה, ולמרות הכל נראה לי שהוא הלך לעולמו בחיוך.
"הייתי אז בן 15 והיה לי משבר ולכן התפרעתי והפכתי לפושטק. בכיתה י"א התפרקתי לגמרי, הפסקתי ללמוד מעשית וביליתי את רוב זמני בנסיעות לתל-אביב, פגשתי שם את כל הפושטקים האחרים מאזור גוש דן בערך. בדיעבד, לא הידרדרתי לעולם התחתון רק בזכות האופי שלי, כי כל התנאים היו בשלים.
"אמא לא ממש ידעה. הייתי קם בבוקר, לוקח את התיק, מחביא אותו בין השיחים ותופס אוטובוס או טרמפ לתל-אביב, מתפרחח עד אחרי הצהריים וחוזר. בכיתה י"א קראו לה לחדר המנהל בתיכון ברנר והודיעו שמסלקים אותי. אמא ניהלה קרב, מצאה שזה לא חוקי ובסופו של דבר השאירו אותי עד סוף השנה. אבל בי"ב כבר לא הייתי. אין לי תעודת בגרות".
"בגיל 16 וחצי השתתפתי בתוכנית שנקראה "תיבת נוח" בקול ישראל, ואז פנה אליי קצין בדרגת סגן בשם פולון ושאל אותי מתי אני מתגייס. אמרתי שאני לא יודע. הוא שאל אם בא לי לבוא לבחינות בלהקת הנח"ל, אמרתי שכן. יוסי בנאי קיבל אותי, יהורם גאון היה המפקד, והיו גם ישראל פוליאקוב, גברי בנאי, עליזה רוזן. לא שרתי כי לא נתנו לי. זו הפעם הראשונה בחיי שבה למדתי מה זו פוליטיקה. היו זמרים ותיקים ממני וגם מבחינה חברתית לא התחברתי. אז אחרי שנה ורבע ביקשתי לעזוב כי אני סובל. עברתי לנח"ל ועשיתי כל מיני דברים. עשיתי אז גם בחינת קריינות לגלי צה"ל, ואני חושב שלא קיבלו אותי כי נשאר לי מעט מדי זמן לשירות. שנה אחרי משה חובב כבר קיבל אותי לקול ישראל".
"בגיל 19 וחצי כבר קריינתי חדשות, הגשתי מוזיקה, ערכתי תוכניות. אבל אחרי שנה זרקו אותי כי 32 פעם לא קמתי בזמן לשידורים".
כמה?!
"לא התעוררתי. הייתה לי בעיה נפשית כנראה. רק טלפון היה מצליח להעיר אותי וגם זה לא היה תמיד זמין לידך באותם ימים. יצא שזרקו אותי ואת ירון לונדון באותו בוקר. אני לא הגעתי לשידור של שמונה והוא איחר לשידור של שש בבוקר. אבל אחרי שנה חובב התקשר לשאול מה שלומי, קרא לי לבוא וב-1964 כבר קודמתי למנהל מחלקת הקריינים".
"בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים הוחלט שרק ארבעה קריינים יקריאו חדשות, כי יש להם את הקולות הכי רגועים: חובב, אריה אורגד, יצחק פרי ואני. ב־5 ביוני 1967 שובצתי למשמרת שחר ברדיו. בעשרה לשמונה בבוקר נשמעה אזעקה בירושלים ו־20 דקות אחרי הכניסו לי נייר, ההודעה הראשונה על פתיחת המלחמה. נכתב שם משהו כזה בערך: 'האזינו להודעת דובר צה"ל, מאז שעות הבוקר מתנהלים קרבות אוויר ושריון בין כוחות מצריים וסוריים שנעו לבין ישראל לבין כוחותינו שיצאו לבלום אותם'. זו הייתה הודעה שקרית בעצם, כי בחמש וחצי בבוקר כבר לא נשארו חילות אוויר לסוריה ומצרים. מאוד התרגשתי כשהקראתי את ההודעה. אני זוכר שלפני כן הייתי צריך שתי דקות כדי לנשום עמוק".
לימים הודעת על ההתנקשות ביצחק רבין.
"זה היה בסוף התוכנית של סיכום המחזור בערוץ 2. העורך הכניס לי נייר: 'ירו ברבין בכיכר מלכי ישראל'. הודעתי על זה וחזרתי פעם שנייה כי הייתי בשוק. רעדו לי הרגליים והידיים".
יורם ארבל מודיע על ההתנקשות ברבין
"ב-1968 נסעתי ללמוד בניו-יורק אחרי שלא קיבלו אותי לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. חזרתי עם תעודה של במאי ומפיק, אבל כשניסיתי להתקבל שוב אמרו לי שאחכה בתור. המשכתי לעבוד ברדיו ופיתחתי עסק להפקת פרסומות וג'ינגלים. 'העם החליט קפה עלית', למשל, עלה עם מוזיקה שכתבתי וככה גם 'תן לאצבעות ללכת במקומך, דפי זהב' ועוד מאות דוגמאות. ב־1972 דן שילון גייס אותי כשדר כדורגל. בהתחלה צילמנו בפילם את המשחק ומזה עשינו כתבה ל'מבט ספורט'. מ־1973 כבר התחלנו ממש לשדר להקלטה את המשחקים והפכתי להיות השדר הראשי של המחלקה.
"באותה תקופה הכרתי את בני נגרי ז"ל. היה לנו חבר משותף בניו-יורק, שהיה הבעלים של חברת הפקה גדולה לסרטי פרסומת, והלכנו להקים חטיבה של מוזיקה אצלו בחברה. האיש מת בגיל 33 ולא מימשתי את החלום. למרות זאת, ב-1976 עליתי על מטוס ונסעתי שוב לניו-יורק, עם מעט החסכונות שהיו לי, לחפש את מזלי. ביזבזתי את כל הכסף אבל הכרתי את אשתי השלישית, מרית. אנחנו יחד עד היום".
ולפניה?
"הייתי נשוי שש שנים לאשתי השנייה, מיכל ארבל, לימים מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית. לאשתי הראשונה, רחל, הייתי נשוי שנה. זו הייתה משובת נעורים. הייתי אז בן 22, היא בת 17 וחצי. אבל מאז התבגרתי. יש לי שני ילדים עם מרית וחמישה נכדים. אני אולי לא הסבא הקלאסי במובן של הרבה משחקים עם הנכדים, אבל מבלה איתם לא מעט, יותר בקיץ".
"'אני אצבע את השלכת בירוק' הוקלט בתור בדיחה, ב-1969. אמרתי למישהו שיש לי פורמט איך עושים להיט. מצאתי את המילים של זמירה חן והלחנתי בעשר דקות. שלחתי את הקסטה לגלי צה"ל ולקול ישראל. אחרי שבוע-שבועיים התברר שהבדיחה כבשה את המצעדים. השיר משודר עד היום ואני אפילו מרוויח עליו 200-100 שקל בשנה".
רגע, היה גם את "נערה ושמה שוקולי", דואט עם גלי עטרי.
"אבל זה הוקלט במקור כפרסומת ל'עלית'. אף פעם לא ראיתי בשירה איזשהו נתיב בקריירה. הופעתי אולי פעם אחת על במה ולפני כמה שנים עם להקת התפוחים בביצוע חדשני ל'אצבע את השלכת בירוק'. זו בסך הכל אנקדוטה".
"ב-1977 חזרתי מניו־יורק לטלוויזיה, כשדר ספורט ראשי. עודד בן עמי תפס את מקומי כמגיש 'מבט ספורט' ואני נבחרתי לשדר את המונדיאל הראשון שלי, בארגנטינה, יחד עם נסים קיוויתי ודן שילון. יצא לי לשדר את המשחק הכי ביזארי במונדיאל הזה, 0:6 לארגנטינה על פרו, המשחק שהעלה את ארגנטינה לשלב הבא (בדרך לזכייה) על רקע שמועות שהוא היה מכור. נסעתי למשחק בטרמפים כי ביטלו את כל הטיסות בגלל ערפל. הדקות עוברות ואני מבין שמשהו פה לא בסדר. זה היה יכול להיגמר 0:12".
הניסיון הזה היה יכול לעזור לך ב"משחק השרוכים" המפורסם בין הפועל בית־שאן לבית"ר ירושלים ב-1998.
"שם נתפסתי דווקא לתמימות. בית-שאן כבשו ראשונים ולכן לא היה חשד שמשהו לא כשר. בדיעבד, כשבית-שאן ידעה שהיא נשארת בליגה, הם פשוט הפסיקו לשחק. לא העליתי על דעתי בזמן אמת שיכול לקרות דבר כזה, מעין מכירה, אם כי היה שם פשוט חוסר אכפתיות לא ספורטיבי. זה לא היה אחד מרגעי השיא בקריירה שלי. בדיעבד, הייתי צריך להתבטא יותר בבוטות על מה שקורה במגרש.
"לימים, במאי 2001, במקרה של הנער אמיר רנד (אוהד מכבי חיפה שנרמס במשחק האליפות של הקבוצה וסובל מפגיעה מוחית קשה – ר"ש), הייתי כבר הרבה יותר ביקורתי. מפקד משטרת חיפה אפילו הודיע לי שבכוונתם לתבוע אותי כי אמרתי בשידור שהם 'חבורה של מטומטמים', מה שהם היו באמת. הם כמובן לא תבעו".
"שניים מרגעי השיא שלי בקריירה. רבע גמר המונדיאל במקסיקו, 1986, אנגליה נגד ארגנטינה, כשברקע כמובן מלחמת פוקלנד. משחק טעון מאוד. מוטל'ה שפיגלר ואני בעמדת השידור באצטקה. בשער הראשון, 'יד האלוהים', היה לי ברור שלא יכול להיות שהראש של מראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של השוער, פיטר שילטון - וזה מה שאמרתי.
"ואז מראדונה עשה את הסלאלום נגד כל נבחרת אנגליה וכבש. ואני אמרתי, 'מאה אחוז חוקי, אלף אחוז חוקי'. הבנתי תוך כדי שאני משדר אירוע חד-פעמי. אגב, את מראדונה פגשתי לפני המונדיאל, אבל הוא לא הזהיר אותי שיכבוש ביד".
"1989, ישראל נגד אוסטרליה ברמת־גן. ישבנו למעלה בעמדה די הזויה, השחקנים נראו כמו חגבים. אבל במקרה הזה ראיתי מצוין איך החומה הישראלית נעמדת לבעיטה של צ'רלי יאנקוס. בשבוע שלפני ראיתי משחקים שלהם ולא היה קשה לקלוט את עוצמת הבעיטה שלו. הזהרתי את הנבחרת, עוד לפני הכדור החופשי. כשהכדור נכנס כעסתי מאוד ואמרתי ש'ככה לא בונים חומה'. אני חושב שהאינטונציה שלי השאירה את המשפט בתודעה".
כי הצלחת לדייק במשפט אחד את כל הפרטץ' הישראלי.
"כן. זה גם נתן לי חוזה טוב לפרסומות. הגיע לי איזה תגמול על הסבל, לא?"
"ידעתי שבסוף המונדיאל באיטליה, 1990, אני פורש מרשות השידור. מאסתי במה שקורה במחלקת הספורט. הפוליטיקה הפנימית התחילה לחלחל וזה הלך והתגבר. היה למשל טקס חודשי, שבו ישבו העובדים יום שלם, כל המחלקה, כדי למלא טפסים של שעות נוספות וקילומטראז'ים. זה נראה לי בזוי, כי הרגשתי שאני מקבל שכר הולם ואני בטח לא צריך רמאויות קטנות כדי להגדיל אותו, כמו שהיה מקובל אצל חלק מהאנשים שם. הייתה לי גם משכורת בחוץ, כמפיק-במאי של הפרסומות בקול ישראל, שעוררה קנאה. אז בסוף הגמר של 1990 אמרתי בשידור: 'כאן יורם ארבל מאחל לכולכם בפעם האחרונה לילה טוב'.
"הרגשתי גם שעולם התקשורת עומד להשתנות. ערוץ הספורט היה אז בהקמה והצטרפתי אליו. גם ערוץ 2 התחיל בשידורים ניסיוניים ואמרתי לעצמי, בוא נראה מה אני שווה בחוץ. ב־1994 כבר שידרתי את ליגת העל בערוץ 2".
נראה שהייתה תחרות עזה בין שלושת הטנורים: אתה, מאיר איינשטיין ז"ל ורמי ויץ יבדל"א.
"זה היה הרבה פחות ממה שעשו מזה. לא קינאתי באף אחד מימיי במקצוע, גם כשמאיר או רמי שידרו דברים יותר גדולים ממני. ידעתי שאנחנו על גלגל מסתובב בסך הכל. עם מאיר לא היה לי מעולם שום עניין. עם רמי היו פה ושם קלאשים ולא דיברנו כמה שנים, אבל היום ההדורים מיושרים. אגב, בחיים לא אמרתי 'לא' כשהציעו לי לשדר משחקים שבהם לפעמים שדרים אחרים נהיים 'מצוננים'. אני מקווה להגיע לעוד פסגה אחת: המונדיאל בקטאר".
יש טעות שאתה מצטער עליה?
"מעבר למשחק השרוכים, אולי פליטת הפה בפיינל פור של היורוליג, ב־2014, מכבי ת"א נגד צסק"א מוסקבה. אמרתי שאת הסל המכריע קלע דווין סמית' אבל זה היה טייריס רייס. טעות של התלהבות ופיזור נפש. הרי השחקנים עברו לי מתחת לעיניים, כך שלא הייתה בעיה של ראייה מרחוק. פשוט יצא סמית' במקום רייס. חבל".
"ל'מי רוצה להיות מיליונר', ששודרה בערוץ 2 והשיגה רייטינג מטורף, הגעתי במקרה. המפיק חיים מנור פנה אליי בתחנת דלק ברמת-גן ואמר, 'יש תוכנית חדשה, הייתי רוצה שתראה'. אמרתי 'בסדר' והמשכתי לדרכי. מה לי ולשעשועונים. שבועיים אחרי זה הוא פוגש אותי שוב במקרה ואומר, 'אתה לא בן-אדם, קח קלטת ותראה'. עדיין לא צפיתי. לפני יום הכיפורים מצלצל אליי משה שלונסקי, אז סמנכ"ל רשת, ואומר לי: 'אתה נורמלי? איזו התנהגות זו?'. אמרתי יאללה, שלחו קלטת. אני ומרית צפינו בשישי בערב, לפני השינה. מתחילה המוזיקה, המגיש עולה ומרית ואני מסתכלים זה על זה והיא אומרת לי, 'זה פשוט אתה'.
"בראשון בבוקר חזרתי לרשת. שלונסקי אמר, 'עכשיו אתה בא? כבר יש עוד מועמדים'. אמרתי, לא תרצו, לא צריך. הגעתי לאודישן ובאותו יום הודיעו לי שזה שלי".
מה חשבת על הגרסה עם ארז טל?
"צפיתי פעם-פעמיים. הוא עשה את זה מושלם, אבל קשה מאוד לשבור הרגלים. יש דברים שמזוהים עם מישהו ספציפי ואני חושב שאחרי 200 תוכניות, 'מי רוצה להיות מיליונר' מזוהה איתי. למה לא פנו? ארז הוא איש של קשת והוא כמובן מגיש טוב. אני חושב שצריך היה ללכת עם הסמל של התוכנית, אבל לא ניסיתי לערער על זה, אפילו לא בדמיון".
