לפני 49 שנים, בשנת 1974, אירע אירוע חדירת המחבלים הראשון לישוב ישראלי. חוליה של שלושה מחבלים חצתה את הגבול מלבנון בשעת בוקר מוקדמת, והגיעו לקריית שמונה בסביבות 7:30 בבוקר. כוחות הביטחון גילו את החדירה רק עשרים דקות קודם לכן. המחבלים הגיעו לבית הספר על שם יאנוש קורצ'אק, שהיה ריק באותו היום בעקבות חופשת פסח. השלושה פנו לשני בנייני מגורים סמוכים ברחוב יהודה הלוי בעיר, נעו בין הדירות וטבחו ביושביהם. סיור משטרתי, כוח של משמר הגבול וכוח מילואים שהגיעו למקום התקשו לנהל את האירוע. האבידות הסתכמו ב-18 הרוגים, מתוכם שני חיילי צה"ל שנהרגו בחילופי האש עם המחבלים, ושמונה ילדים ששהו בביתם. הטבח הזה עומד במרכזו של סרט הדוקו "הבית בקרית שמונה", סרטה של ליסה פרץ שהוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים ושעלה אתמול (א') ב-8HOT.
"הבית בקרית שמונה" - טריילר
(באדיבות HOT8)
פרץ, שיצרה את הסרט עם רובי אלמליח ואילנית באומן, התפרסמה כילדה בעקבות הזיקה שלה לקריית שמונה. בתשדירי הבחירות של הליכוד בבחירות 1984 היא התראיינה נסערת וסיפרה על התחושות בצל נפילת הקטיושות על העיר. המשפחה של ליסה פרץ הגיעה לעיר אחרי אירוע הטבח, אבל בקריינות שמלווה את "הבית בקרית שמונה" היא מספרת שהוא העסיק אותה כילדה וגרם לה לבקר שוב ושוב בבניין הנטוש. הסרט נפתח בקטע וידאו ארוך ומטריד, בו מתועדת סימולציה שנעשית באחת הכיתות בבית ספר בעיר, סימולציית הימלטות מאירוע טרור שבו מחבלים חודרים לבית. הוא ממשיך בקטע שבו מופיעה ליסה פרץ הילדה, מתוך אותם תשדירי בחירות. אחריו מתחיל תיאור ארוך של האירוע, משובץ בראיונות עם ניצולי הטבח וקטעי ארכיון בשחור לבן מהימים שלאחריו.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
אני יכולה להבין את הצורך לשחזר ולהנציח את אירוע הטבח הטראומטי, שמודגש בחסות טענת היוצרים שהאירוע הוא "סיפור שמעולם לא סופר" (אם כי לא ברור לי על מה מבוססת הטענה, הרשת מלאה באזכורים וחזרות לאירוע ואני מתארת לי שגם הארכיונים של הטלוויזיה והרדיו). אלא שגם לאחר הצפייה בסרט אני עדיין לא מבינה מה הוא מנסה לומר, מעבר לתזכורת שהאירוע אכן התרחש, מזעזע ומחריד ככל שיהיה, ואיזו תובנה או פרספקטיבה הוא מספק. 40 דקות מתוך שעה מוקדשות לתיאור מדמם ומפורט, דחוס בטריגרים אלימים, של האופן שבו המחבלים נכנסו לבניין ורצחו את תושביו. מבלי להפחית בחשיבות הזיכרון, אין לי מושג מה ההבדל בין זה ובין 40 דקות של "פתאום שמעתי בום".
ליסה פרץ מספרת שהיא חיפשה את הניצולים מהאירוע במשך שנים, אך לא ברור למה החיפושים היו ארוכים כל כך בהתחשב בעובדה שהם מופיעים בשמותיהם וחלקם גם מרואיינים בכתבות מצולמות וכתובות באמצעי התקשורת. הם מספקים תיאורים חוזרים ונשנים של יריות, גופות, דם נשפך, אכזריות אל-אנושית וילדים המומים. סליחה אם זה מתפרש כחוסר ברגישות, אבל מהו הפשט? בקומוניקט של הסרט ישנה הצהרת כוונות מרשימה - לטוות יחד את ההקשרים ההיסטוריים, הפוליטיים והתרבותיים של הטבח. ואכן בעשרים הדקות האחרונות מנסה הסרט לגעת, אם כי באופן מפוזר למדי, בכשלים הצבאיים והביטחוניים בטיפול באירוע. הוא גם מספק תיאור של התדרדרות העיר לאחר אירוע הטבח, אבל עושה את החיבור הכמעט אוטומטי להזנחה של העיר הפריפריאלית, "שווייץ של ישראל", על ידי הממשלות לדורותיהן - וההקשר אינו מנומק.
אין לי ספק שהטרגדיה הזאת אכן נצרבה בתודעה של ליסה פרץ, אולי אפילו עיצבה אותה באופן מסוים, ושהיא יצאה למסע כן וממושך אל עברה. בתור צופה, ליבי עם הנפגעים, שהחשיפה וההתמודדות האישיות שלהם בהחלט נוגעת ללב. אבל מעבר לזה, נדמה ש"הבית בקרית שמונה" מפספס את המטרה לשמה נוצר ומחמיץ את ההזדמנות לומר משהו רחב יותר על האירוע הרצחני. שהרי זאת הטענה, אם הבנתי נכון - האירוע הזה וההתמודדות איתו מסמלים משהו גדול יותר. אפילו אם יוצרי הסרט מנסים לשחרר אמירה פוליטית כלשהי על ידי הפניית תשומת הלב של צופה לאכזריות הבלתי נתפסת של המחבלים, אמירה כזאת צריכה להיאמר. כרגע "הבית בקרית שמונה" הוא מוצר חצי אפוי, שמאמין שזעזוע הוא ערך בפני עצמו.
