מישהו רוצח את סופרי רבי המכר המקומיים, אבל אל תיבהלו. אם מישהו מוטרד כל כך מסופרים, עד כדי כך שהוא מוכן לעשות מעשה נתעב שכזה ולסכן את שמו הטוב, כנראה שמדובר בבדיון. ואכן, זוהי לא כותרת מהעיתון, אלא עלילת ספרה החדשה של היוצרת הרב-תחומית עלמה גניהר. כשהרעיון צץ לראשונה במוחה לפני כמה שנים, לא כולם תמכו בו. "אמרו לי שזה רעיון רע, ולפעמים אני משתכנעת, אבל לא במקרה הזה", היא אומרת. "רוב האנשים שאמרו לי את זה גם ככה לא קוראים הרבה. הם לא מודעים ליצר הכתיבה והקריאה". כשהתחילה הקורונה, והלכו ודעכו קולות הצקצקנים, היא כבר הייתה שקועה עמוק בתהליך היצירה. "הייתה פתאום ערגה גדולה לספרות, כי כמה טלוויזיה אפשר כבר לראות?"
"נקמת הקנרית", שראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר, מתחקה אחר שתי דמויות במקביל, הנעות במעגלים מצפון לדרום תל אביב. דויד הוא דוקטורנט מופנם ועדין בחוג לספרות עברית, הנושא עימו זיכרון קשה של אירוע טראומתי מילדותו, ומקדיש את כל זמנו ומרצו לחקר כתביה של סופרת נשכחת ומתה, מסקרנת וכשרונית אך אלמונית כמעט לחלוטין, שמזכירה ברוחה את הנועזות של קלאריס ליספקטור או של יונה וולך. במקביל, נעמי, חוקרת ביחידה לפשעים חמורים, מתמודדת עם תעלומתם רציחותיהם של כמה מן הסופרים הישראלים האהובים והמצליחים ביותר. חיש מהר מתברר שמדובר ברוצח סדרתי. וכמובן, דרכה ודרכו של דויד מצטלבות. נימת הספר נעה בין המותח למשעשע ("אם אתה לוקח את עצמך יותר מדי ברצינות, אתה מוותר על הכלי המופלא של ההומור, שמאפשר לחשוב מחדש על דברים", היא אומרת). וישנם גם כמה קטעים פיוטיים ואף נוגעים ללב ממש, המתארים את רגעי המשיכה-אל-האור-הסופי של אותם כותבים מהוללים.
בואי נגיע ישר לעניין: הסופרים הנרצחים מבוססים על סופרים אמיתיים?
"הבנתי שיש קוראים שמנסים לנחש על מי מבוסס כל אחד מהסופרים בספר, מי זה ומי זה. אני לא משתפת פעולה, אבל אגיד שכן היה לי מישהו בראש. השתדלתי שהרשימה גם תהיה מגוונת, לא רק גברים לבנים פרנקופיליים, אלא משהו מייצג יותר. וגם ניסיתי להכניס את הקול של כל אחד רגע לפני שהוא מת. אלה רגעי מעוררי חמלה שבהם אפשר להזדהות איתם, כי יש בהם בדידות גדולה. זה היה מאוד כייפי ומאתגר לכתיבה, ובכל קטע כזה יש משהו טרגי קומי. חשבתי, למשל, על הציורים של מרק שגל, עם הדמויות שמרחפות מעל הערים. בזכות הדימוי הוויזואלי הזה היה קל לי לכתוב על הסופר הרזה הזה שפתאום מרחף ומשתחרר מכל הדברים האיומים שעשה ושעשו לו".
ואחר כך, איך היה לפגוש את כותבי רבי המכר האמיתיים במציאות, למשל בשבוע הספר? הם נעלבו? התקוממו?
"זה היה מפגש מאוד משעשע. אנשים מתחום הספרות מאוד התלהבו. ומצד שני, בסך הכול מדובר במשל, סוג של מטאפורה למשהו משמעותי יותר - מנגנוני הכוח של עולם התרבות. זה נושא שמאוד קרובי אליי. יצא שאסוציאטיבית, הגעתי לכתוב דווקא על סופרים. אני ממש לא מעורה בברנז'ה הזו, וכל הדברים שכתבתי על החוגים לספרות למשל, מבוססים על קריאת ספרים ועיתונים, עדות למאבקים וכל מיני מכתבים למערכת". גניהר מוסיפה: "התחקיר שעשיתי עסק בעיקר במונופול שיש בתחום חנויות הספרים, המוות של החנויות הפרטיות והקטנות והעובדה שזו תחום כוחני כל כך, עם סיכויי הצלחה אפסיים. אם יוצאים 6,000 כותרים בשנה - כמה מהם ישרדו את החודש הראשון על המדף? בשבוע הספר כולם ניגשו לדוכן ושאלו איפה החדש של אשכול נבו, וההוצאה מעודדת את זה. יש משיכה לדברים שיש להם מוניטין".
רציחות הסופרים בספר מייצגות לא רק את הקנאה והאלימות של עולם הספרות, אלא גם את הניסיון להשתיק יוצרים במציאות הישראלית. "אני חושבת שבשנים האחרונות מעמד התרבות הוא במקום מאוד רע. היה לחץ מאוד גדול להשתיק את כל מה שהוא לא זול, קיטשי וקולני. את כל מי שמנסה להגיד משהו. התחושה הייתה שאין חופש ושיש גם הרבה צנזורה עצמית. זה מאוד מסוכן ליצירה, בטח במדינה עם כל כך הרבה מורכבות כמו המדינה שלנו. אצלי זה תורגם לרצח של הסופרים בצורה אלימה וחד משמעית". ובכל זאת, גניהר מכירה במורכבות של השיח - לדוגמה, בכל הנוגע לפעולותיה של שרת התרבות לשעבר, מירי רגב. "אני לא אומרת ששינוי הסדר במוקדי הכח זה לא רעיון טוב. אני חושבת שזה יכול ליצור סוג של מוביליות, ופתאום אנשים חדשים יכולים להופיע ברשימות האלה כי נפתח מקום. אבל אמנות היא דבר פתוח ואסור להשתיק אף קול, ותמיכה בפריפריה צריכה לבוא בהעברת משאבים, לא בהצהרות".
בספר שלך עולם הספרות מצטייר כיצרי, סוער ועתיר ליבידו. זו ההתרשמות הכנה שלך, או שזו רק משאלת לב?
"לדעתי כתיבת ספרות היא אולי הדבר הכי בודד שיש. גם שירה זה בודד, אבל לפחות זה קצר. כשאתה כותב ספר, אתה יושב תקופה ארוכה ועובד על משהו שאתה לא יודע איך הוא, האם הוא יתקבל ואם מישהו יקרא אותו. אז לא נשאר לך שום דבר מלבד האגו, וזה הכרחי כדי שתוכל לסיים את היצירה. כשאני עובדת על ספר שנתיים, מישהו מבטיח לי מה יקרה איתו? זה דורש המון כח, ואם אין לי איזשהו יצר או גאווה, מה יפעיל אותי? מי ייתן לי תחושה שאני משהו בעולם הזה, בתוך הבדידות הזו? אני חושבת שקראתי שבחוג המיתולוגי לספרות עברית באוניברסיטה העברית, שהיה רחם לכל כך הרבה סופרים ופרשנים ספרותיים, היו בשנה שעברה משהו כמו שמונה סטודנטים. אם הם לא מרגישים שהם מגלים את אמריקה או עושים משהו חשוב, איך הם ישרדו? הם צריכים את התחושה המאוד חזקה הזו של 'הנה, אני קיים'".
יכול להיות שהאגו שמניע סופרים לפעולה, הוא גם כח שמפרק ומחליש את עולם הספרות?
"אני חושבת שאתה צודק. קח לדוגמה את זה שעולם הספרות לא הצליח להפעיל מספיק לחץ על משרד התרבות להוציא כספים כדי לתמוך בו, לעומת עולם הקולנוע. בעולם הספרות אין סולדריות בכלל וסולידריות זה שם המשחק".
מה שהספרות יכולה ללמוד מנטפליקס
"נקמת הקנרית" הוא ספרה השלישי של גניהר בת ה-56 (הקודמים היו הרומן "מעטפות" ואוסף הסיפורים "ג'י-פי-אס"), אך לא בכך מסתכמת יצירתה, והיא כתבה גם שורה ארוכה של תסריטים ומחזות. עם זאת, היא נוטה להפריד בין מדיום כזה לאחר. "בזמן הכתיבה, לא חשבתי על האפשרות שזה יהפוך לסדרה, אלא על סיום הכתיבה. אני כותבת עשרה עמודי תסריט ביום, ובספר, לפעמים רק חצי עמוד ביום. אם אחשוב על עיבוד לטלוויזיה, לא אצליח לסיים שום דבר", היא אומרת.
בזמן שבצפון תל אביב שמה של גניהר עולה בין הסטודנטים הסקרנים לספרות, בדרום תל אביב, בין שפירא ליפו, היא מוכרת בעיקר כאקטיביסטית ותיקה למען הפליטים ("שבוע הספר היה הפעם הראשונה מזה שנה וחצי שהייתי באירוע שלא היה נגד משהו", היא אומרת בהומור עצמי מרענן). לדבריה, "המאבק למען זכויות הפליטים קצת נשכח בתקופת הקורונה והוא יחזור אלינו עכשיו, לפחות ככה אמרה גברת איילת שקד. זה תחום שמאוד חשוב לי. באופן כללי, אני פועלת כמה שאני יכולה נגד מעצרים מנהליים ובעד הסכמי שלום והחזרת שטחים ובגדול אפשר לקרוא לזה זכויות אדם".
בספר החדש שלה, המודעות החברתית העזה הזו והרצון לעשות מעין תיקון עולם, מקבל צורה פחות חותכת ונוסחתית ובא לידי ביטוי דרך העיסוק שלה במוקדי הכח - לא רק בקריסת עולם הספרות, אלא גם במאבקים של הדמויות הראשיות במערכות שבתוכן הן פועלות, דויד באקדמיה ונעמי במשטרה. בניגוד לסיפורים של גניהר על מפגשים בלתי-נעימים עם שוטרים בהפגנות, נעמי היא שוטרת שמגלמת בעקשנותה ומסירותה אפשרות של כח שיטור מאופק, חכם ומתחשב - כזה שמבקש לזרוע סדר בעולם מבולגן.
בריאיון הזה, וגם ביצירה, את עורכת מעין הקבלה בין המיליטנטיות של המדינה לזו של עולם הספרות. שניהם מוצגים כעולמות גבריים, אלימים ומדירים, שמיעוטים מתקשים לפלס בהם דרך.
"לגמרי. לאחרונה אני גם מרגישה שיש הרבה ספרות מתורגמת ומרתקת של מיעוטים ממקומות אחרים, נניח, אפרו-אמריקנים. אבל מה עם המיעוטים שיש לנו כאן? אותם לא רוצים לשמוע? מה עם ספרות על בדואים או מיעוטים אחרים שחיים בקרבנו ונדחקים לשוליים? ככה נוצרת הרגשה כאילו אין להם בעצם סיפור. וזה לא נכון, אלא שהוא פשוט מאיים על הסיפור המרכזי שאנחנו רוצים לשמוע. מה שמשתלט בסוף זה סיפור מרכזי אחיד, עם וריאציה לכאן או לכאן".
"במקביל, הקולנוע והטלוויזיה התפתחו הרבה יותר. היום אתה פותח נטפליקס, שאין יותר מיינסטרים מזה, ואתה מוצא כל כך הרבה סדרות מהעולם, למשל סדרה טורקית שעוצרת את הנשימה שלך, ואתה נזכר שהאנשים האלה הם לא רק ארדואן. זה גם חלק מההצלחה של הטלוויזיה הישראלית בחו"ל, כי אנשים מתעניינים בסיפורים שלנו. ובקולנוע אתה מחויב במסגרת חוק הקולנוע להביא קולות של יוצרים מגוונים שעושים סרטי ביכורים, ונוצר גם יותר שוויון בין גברים לנשים. רק עולם הספרות קופא על שמריו, בגלל הפוליטיקה הפנימית שלו, שמעודדת רבי מכר. חלק מזה טמון גם בעובדה שהספרות נמצאת בידיים פרטיות ולא נתמכת מספיק על ידי המדינה".
