שלום חנוך, שיחגוג בקרוב יום הולדת 75, סיים את הסבנטיז ככוכב הגדול של הרוק הישראלי. אחרי להקת הנח"ל והשלושרים; מהפכת הרוק העברי שחולל עם אריק איינשטיין; הלחנה למי שרק אפשר (משולה חן דרך אושיק לוי ועד לגשש החיוור), וניסיון לכבוש את לונדון שלא צלח - הוא חזר ארצה והקים עם אריאל זילבר את תמוז. להקת על שהייתה גדולה על ישראל ההיא. כשהם שרו מה שיותר עמוק יותר כחול, בארץ עדיין צרכו מוזיקה עברית בשחור ולבן.
ב"אדם בתוך עצמו", אלבום הבכורה העברי שלו, שיצא כשנה לאחר שתמוז התפרקה - הוא פגע בול. בזכות הלחנים הנהדרים, הטקסטים האינטימיים וההפקה החמה של לואי להב. הוא החל לצבור קהל, שהלך וגדל. מה שהחל בהופעות קטנות במועדון "צוותא" בתל אביב התפוצץ בפסטיבל הרוק בנואיבה שנערך ב-1978, כשסיני עוד הייתה כאן. רגע לפני תום העשור חנוך יצא לסיבוב הופעות עם "אחיו הגדול" איינשטיין. מי שצפה בהן – או רק האזין לאלבום הכפול שתיעד אותן – הבין שהמקל עבר, וכעת התור של חנוך להצעיד את המוזיקה הישראלית לשלב הבא.
והוא עשה את זה. או ליתר דיוק, ניסה לעשות זאת באלבום "חתונה לבנה", שהוקלט הקיץ לפני 40 שנה ויצא בנובמבר 1981. לחנוך יש עשרות קלאסיקות ולא מעט אלבומים נהדרים (רובם הצליחו יותר מ"חתונה לבנה"), אך אם צריך להצביע על רגע אחד בקריירה המאוד ארוכה שלו שמיטיב להגדיר את מהות האיש שתמיד הולך נגד הרוח - זה האלבום.
"עליתי לבמה לשיר מחפש קהל / אין חשש - פותח דף חדש", הוא שר ב"הדרכים הידועות" הפותח את האלבום. חנוך לא רק נשמע כאן אחרת (צרוד וגם קצת כועס), לעומת תחנותיו הקודמות. הוא גם כתב אחרת - על הצלחות וכישלונות, בחיים ובמוזיקה. הקיבוצניק ממשמרות עם הגיטרה האקוסטית ששר עד לא מזמן על הילדים בבתי התינוקות ועל מאיה הקטנה, רצה להפוך לכוכב רוק אמריקני – עם הפקה בומבסטית, מפוצצת סולואים ונוטפת סקסופונים. הבעיה הייתה שהוא וכל שותפיו עדיין היו בישראל.
לקראת סוף השיר הזה, חנוך מצהיר: "עומד על הבמה חשוף, מוכן להישרף", מבלי לדעת שהנבואה תגשים את עצמה, ובמהירות. "חתונה לבנה" הוא אחד האלבומים הגדולים ביותר שיצאו פה. בשעתו הוא היה כישלון מפואר. הרדיו מיעט לשדר ("שיר דרך" הגיע למקום האחרון במצעד השנתי של רשת ג' ב-1982), ולא נרשמו תורי ענק בחנויות. גם סיבוב ההופעות לא הצליח. וזה עוד לפני שנגענו בסאונד המאוד לא קל לעיכול של האלבום. לא אז, ומסתבר שגם לא היום.
"חתונה לבנה" הוא גם אבן דרך חשובה בהתפתחות הרוק הישראלי. ירוסלב יעקובוביץ' ולואי להב, אדריכלי הסאונד שלו, ונגני העל שהשתתפו בהקלטות, הקפיצו בעזרתו את הרוק המקומי שנות דור קדימה. גם 40 שנה אחרי, ולמרות הקיתונות שספג, 46 דקותיו הן שיעור חשוב בתכונה הכי חשובה שאמן יכול לבקש לעצמו – אותנטיות, ולא משנה מה המחיר.
ב"שיר דרך" החותם את האלבום, חנוך משאיר את החלומות, הכעסים והאכזבות מאחור, ושב הביתה מפויס. "הכביש מתפתל, כפר ערבי / עצי תאנה במדרון / אדם עם כאפייה, נשים בשחור / הרועים כבר כינסו את הצאן / אני עף אלייך כמו ציפור / כל כלי רכב איננו נחוץ / בא הביתה עוד מעט / הרי לא תעזבי אותי בחוץ", הוא שר בשיר מאוד ישראלי באופיו, שממשיך להיות מהנאמברים החזקים בהופעותיו. רגע לפני שהמסע של חנוך יגיע לתחנתו הבאה, חזרנו עם מרבית משתתפי אלבומו המיתולוגי 40 שנה לאחור, כדי לגלות מחדש את אותם שורשים עמוקים בזמן.
מה עשיתם לשלום?
מיכאל תפוח, מפיק האלבום, מספר שהפרויקט יצא לדרך בלי חברת תקליטים. "שלום היה בין הסכמים עם סי.בי.אס ואמנון צבן ואני החלטנו להשקיע מכספנו. הוא התחיל לעבוד עם לואי במטרה ליצור אלבום קונספט שבו השירים יספרו סיפור מהתחלה עד הסוף, וירוסלב, שבדיוק חזר לארץ, נבחר להצטרף כמפיק מוזיקלי".
לקונספט היה תג מחיר כבד, יותר ממאה אלף דולר, הון עתק אז, בטח להפקת אלבום. תפוח מספר שזו הייתה הפעם הראשונה שהנגנים נכנסו להקליט בלי חזרות. להב טס לדנמרק כדי לשכנע את ברוס ספרינגסטין להופיע בארץ, ויום לאחר שנחת הוא התייצב באולפן וההקלטות התחילו. "מכיוון שלא היו חזרות אף אחד לא ידע מה יש לירוסלב בראש, ומה שיצא היכה בשוק את כולנו", ממשיך תפוח. "זה היה וול אוף סאונד מאוד עוצמתי שלא היה ברור איפה הזמר נמצא. שלום התחיל לשיר על הפלייבקים וזה לא היה פשוט מול העוצמה הזאת. כשגמרנו את ההקלטות הייתה תחושה שאולי צריך להקליט מחדש, כי לקהל יהיה קשה לקבל את זה ככה. אני זוכר שיחה לא קלה שבה ירוסלב אמר שאם נקליט מחדש זה יהיה בלעדיו, כי זה מה שרצינו וזה מה שיש. נערך דיון, ושלום ולואי החליטו לנסוע לאנגליה לעשות את המיקסים. באולפן בלונדון הם התווכחו איפה למקם את השירה: שלום רצה אותה בפנים ולואי רצה שהיא תהיה יותר מקדימה עם דיליי. העוזר טכנאי בלונדון אמר שהוא לא מבין מי הזמר ומי המפיק".
14 צפייה בגלריה
שלום חנוך בהופעה בנווה שלום, 1985. "לקח לקהל הרבה זמן לחבק את זה"
(צילום: חנניה הרמן, לע"מ)
"חיפשנו איך לקדם את האלבום ובחרנו ב'שיר דרך', שחשבנו שיהיה הכי אכיל לרדיו. האלבום יצא והיה שוק סביבו – לרדיו ולקהל, וזה התבטא גם במכירות ובביקוש להופעות. בהתחלה לא הגיע קהל וחלק מאלו שהגיעו לא הבינו מה רוצים מהם. אחרי כמה הופעות הקטנו את הפורמט ושלום הופיע עם זה במשך תקופה ארוכה. היו תגובות חיוביות לשירים, אבל כל הזמן הייתה באוויר ההרגשה של 'מה עשיתם לשלום?'
"היו שלבים של חשש גדול", הוא מסכם, "אבל שלום מאוד גיבה את המהלך. הוויכוחים היו על המיקס ולא על המהות. ההטמעה האיטית של 'חתונה לבנה' הכינה את הקרקע להצלחה של 'מחכים למשיח' - שלום נכנס אז לעוצמות של הרוק ולקח לקהל הרבה זמן לחבק את זה".
אמנון צבן, שותפו של תפוח בהפקת האלבום ומפיק המופע, מספר: "בסיבוב ההופעות עם אריק איינשטיין, שלום כבר נתפס יותר כרוקר ולאריק היה קצת קשה עם המעריצים הצעירים של שלום. אחרי 'אדם בתוך עצמו' התחלנו לחפש מקומות להופעות יותר גדולות בחוץ שבהן הנוער יוכל לרקוד. החשיפה התקשורתית הגדולה של שלום עם הקהל התחילה בליל אהבה הראשון בצמח ובנואיבה ב-1978, עד אז הוא נתפס כאמן אינטימי. 'חתונה לבנה' היה המפנה. לואי אמר לשלום שאם הוא רוצה להפוך לרוקר הוא חייב לשנות את הקול שלו, והם עבדו יחד כדי למצוא את העוצמה והחספוס האלו".
העוצמה לא הייתה רק בקול, אלא בהכול. צבן זוכר שהוא הביא לבסיסט מיקי שביב רמקולים מיוחדים מחו"ל והאחרון פשוט פוצץ אותם בגלל הווליום. "היו אנשים שיצאו באמצע ההופעות. אני זוכר שאחרי הופעת הבכורה בהיכל התרבות אריק אמר לי שקשה לו עם העוצמות האלו והוסיף שאפסיד פה הרבה כסף, כי הקהל לא יקבל את זה. בהתחלה בהחלט היה קשה לקבל את זה. והשירים לא הושמעו ברדיו, שהעדיף אז פופ.
"מבחינה כלכלית היה קשה להחזיק את המופע", ממשיך צבן, "אבל היו אז פחות חישובים כלכליים – אצל המפיקים והאמנים ביחד, הייתה מין שמחת עניים שאי אפשר להתעשר מזה, כמו ששומעים בשיר 'כסף'. גם כשהתחילו לשלוח אמנים להופיע בפני החיילים בלבנון, שלום לא רצה לקחת בזה חלק, וגם היה קשה להופיע עם 'חתונה לבנה' בצורה מאולתרת – זו הייתה הופעה מורכבת מאוד. ידעתי שלא ארוויח מזה, אבל התמסרתי לעניין לגמרי והייתי גאה בו. את ההפסדים כבר שכחתי, אבל נשארתי עם המוזיקה".
קצת נסחפנו
"תאונה", משירי המפתח באלבום מתאר קריסה של מערכת יחסים זוגית, שכל אחד בה מושך לכיוון אחר. לתאונה הזאת היה ביטוי טראגי גם בחיים עצמם. באוגוסט 1982, לאחר הופעת הענק שחתמה את הסיבוב בפארק הירקון, הגיעו חנוך ואיינשטיין לחגוג אותה ואת הפרידה מהכדורסלן האמריקני של הפועל תל אביב, בארי לייבוביץ', במועדון 'שבלול' של צבן. באמצע הלילה, כשאיינשטיין היה בדרכו הביתה המכונית שבה הוא ישב הייתה מעורבת תאונת דרכים, והוא נפצע קשה. הייתה תאונה. תרתי משמע.
לואי להב, המפיק המוזיקלי של האלבום, זוכר את הסשנים וההקלטות כאינטנסיביים וכמאוד לא פשוטים. "היו משיכות לכל מיני כיוונים, ביני לבין ירוסלב ולשלום, וגם אלונה (טוראל ז"ל, שניגנה בפסנתר באלבום, א"ש) התערבה פה ושם. קצת כמו ממשלה שאף אחד בה לא מסכים עם אף אחד", הוא מחייך, "אבל לפעמים יוצאים דברים מדהימים גם אחרי מריבות. הייתי מבסוט מהמיקס שעשינו בארץ. שלום לא אהב את התוצאה כי הוא הרגיש שהנוכחות שלו שם חזקה מדי, ונסענו ללונדון לעשות אותם מחדש וקצת נסחפנו - זה יצא חריף מדי. המיקסים האלו רדפו אותי הרבה זמן. בהמשך רציתי לחדש אותם אבל לא מצאו את החומר".
למרות הוויכוח סביב התוצאה, המטרה של חנוך הושגה. להב מספר על הפגישות בביתו של חנוך, שקדמו להקלטות. "זה היה בחורף והוא ישב ליד התנור וכתב. מדי פעם נתתי לו פידבקים ועזרתי לו לצמצם את השירים שהיו מאוד ארוכים עם הרבה בתים. אחרי 'אדם בתוך עצמו' הוא רצה לעלות מדרגה, גם מבחינת העיבודים. הכתיבה של השירים הייתה צנועה אבל הוא רצה שהסאונד שלהם יהיה חזק ואינטנסיבי. לא היו שיקולים מה הקהל ירגיש לגבי השירים, אתה בונה באולפן מציאות וחי בתוכה. גם בהופעות אני לא זוכר שביקשו מאיתנו לעשות התאמות. היה רצון להיות נאמן למקור גם על הבמה".
ירוסלב יעקובוביץ, המעבד המוזיקלי והמפיק השני באלבום (שעבד גם עם פול סיימון), שניגן בו בין היתר בסקסופון, זוכר את השירים שחנוך השמיע לו לפני שיצאו לדרך. "מיכאל תפוח לקח אותי לראות הופעה של שלום במועדון 'אמצע הדרך' ואחרי זה נפגשנו בבית שלו בגני יהודה. הוא השמיע לי את השירים עם גיטרה אקוסטית, והם היו מאוד רגועים, אבל אמר לי שהוא רוצה שהאלבום יהיה הכי כאסח שיש. אספנו את הנגנים והתחלנו לעבוד באולפן, וזאת הייתה חגיגה ענקית. כתבתי את העיבודים, אבל היה שם שיתוף פעולה עצום בין המוזיקאים וכל אחד תרם משהו, למשל את סולו הגיטרה ב'הדרכים הידועות' גילי דור המציא. היו ריבים פה ושם אבל במידה נורמלית, ברגע שלואי אמר להם לנגן – הם ניגנו, וכל אחד מהם נתן אלף אחוז מהלב שלו".
את המיקס שעשו בארץ הוא לא זוכר. את זה ששופץ באנגליה הוא לא ישכח. "שלום ולואי קראו לי להגיע באמצע הלילה כדי לשמוע אותו ואמרתי להם שאין מספיק ווקאל ויש יותר מדי דיסטורשן. אבל אין דבר שהוא מושלם, וזה חלק מהקסם של האלבום. הם עשו את זה מכל הלב ואפילו טסו לשם פעמיים. האלבום הזה היה חדשני ואני אוהב אותו עד היום".
שלום היה האלוהים שלהם
מאיר ישראל, שתופף בשירים "באה אלי או הולכת", "תמונת מצב" ו"שיר דרך", זוכר את האווירה באולפן טריטון המיתולוגי כשילוב בין ניצוצות באוויר להמון לחץ. "הגעתי אחרון להקלטות והיו שם הרבה התנגשויות בין ירוסלב ולואי, וגם לשלום היו את הדעות שלו. כל אחד רצה לקחת את האלבום למקום אחר, ובגלל זה גם החליפו את המתופפים (באלבום תופפו גם אהרל'ה קמינסקי וז'אן פול זימבריס, א"ש) וככה הגיעו אליי. אבל כל אחד מהם נתן ערך מוסף עצום. היו שם אחלה נגנים וההקלטות היו כיפיות וקלות. החיבור המחודש שלי עם שלום ולואי אחרי תמוז היה כיף, ולמרות שזה לא היה אותו הסטייל, הרגשתי שם בבית".
"היה הרבה ווליום גם באוזניות", ממשיך ישראל ומגלה שהאלבום הוליד חידוש טכנולוגי. "זו הייתה הפעם הראשונה שהקליטו בארץ עם קליק. לטומי פרידמן (מבעלי האולפן, א"ש), היה מכשיר אפקטים של ימאהה שהיה אפשר לעשות עליו סמפול של כמה שניות. הוא ביקש שאכנס לאולפן ואתן מכה חזקה על הסנר. נתתי והוא סימן לי מהצד השני של הזכוכית לתת עוד אחת, יותר חזקה. ושוב – עוד יותר חזק, עד שהוא היה מרוצה. מהמכה האחרונה הוא יצר לופ במכשיר שלו, ומשם והלאה כולם הקליטו ככה בארץ".
הם לא התעניינו איך האלבום יתקבל בחוץ. "מוזיקה עושים בלי לחשוב הלאה, ואם זה הופך ללהיט אז יופי. אני אוהב את האלבום הזה ואת הראש שלו עד היום. גם כשאני מקשיב לו היום אני חושב שהוא אחד מהאלבומים הטובים שעשו כאן".
ז'אן פול זימבריס, שתופף ב"הו את", "רומן אמיתי", "זה רק געגוע" ו"תאונה", זוכר שהגיע לאולפן עם יראת כבוד גדולה לחנוך. "הייתה קצת אווירה של פחד סביב הרצון לספק את הסחורה ולהיות טובים. עבדתי אז עם מתי כספי והגיעו אלי דרך מיקי שביב שהמליץ. הייתה הילה סביב שלום, ולנגן איתו היה חלום של כל מוזיקאי אז. השקיעו באלבום הזה המון והיו הרבה ציפיות. תפקידי הנגינה היו כתובים וירוסלב חילק לנו פרטיטורות. קיבלנו קצת חופש פעולה, אבל היה לי מאוד קשה שם. בהמשך גם זרקו אותי מהאולפן בגלל פוליטיקה בין המתופפים", הוא צוחק.
קצת אחרי שנזרק מהאולפן הוא נתבקש לשוב, הפעם להופעות. "לקח לי זמן ליישר קו עם ירוסלב ושלום, אחרי העלבון שספגתי. הסיבוב היה מגניב וכיף, והקהל היה מטורף אז על שלום - הוא היה האלוהים שלהם".
גם זימבריס מסכים שהפרויקט היה גדול על ישראל ההיא. "אבל היה צריך לעשות צעדים מסוימים כדי שדברים יזוזו במדינה. עד ל'חתונה לבנה' הכל היה קצת צולע, ופתאום התחילו להשקיע בציוד וגם התנאים שהמוזיקאים קיבלו השתפרו. אני מאוד אוהב את הנגינה שלי באלבום, למרות שיש לי בעיה עם הסאונד".
דפנה ארמוני, ששרה קולות באלבום והייתה בת זוגו של חנוך אז, מספרת: "אחרי שהשתתפתי במופע שלו עם אריק איינשטיין הוא ביקש שאצטרף להקלטות ואביא עוד זמרת ובחרתי במזי כהן. ההקלטות היו כיף גדול, וזה היה אחד מהפרויקטים הכי מושקעים שהרימו פה. לא התעסקו בתוצאה, הדרך הייתה יותר חשובה. בשיר 'שחרר אותי' עמדנו סביב מיקרופון נוימן ושרנו יחד את הקולות וכל אחד הסתכל על השני וזה היה מאוד מרגש.
"הסיבוב לא ממש הצליח עד להופעה האחרונה בפארק הירקון (שהייתה חינמית, א"ש)", ממשיכה ארמוני, "וזאת הייתה הפתעה עצומה שהגיעו 150 אלף איש, ולא ראינו את הסוף של הידיים. אחרי ההופעה לקחו אותנו בג'יפ דרך הפארק כי הכל היה חסום מרוב אנשים".
הוא היה מתוסכל מכך שהאלבום והמופע לא הצליחו?
"אני לא זוכרת דבר כזה. לא כולם פרגנו כשזה יצא וחלק אמרו שבסאונד היה יותר מדי טרבל, אבל זה תקליט שגדל עם הזמן. שלום תמיד היה אמיץ וחלוץ במה שהוא עשה. הוא הצליח לתרגם את המציאות למוזיקה ולאמנות שעומדות במבחן הזמן - וזה המבחן האמיתי לאמן גדול".
לגיל דור, שניגן גיטרות באלבום ובסיבוב ההופעות, הם שינו את החיים. "חייתי בארצות הברית וקיבלתי טלפון ממיכאל תפוח שאמר לי שהם מעוניינים שאשתתף בהקלטות האלבום – וזה מאוד הפתיע והחמיא לי. כשהגעתי לטריטון זה היה כיף גדול. שמחתי מאוד לראות שוב את מיקי, שהיה חבר כיתה שלי בחולון, אחרי הרבה שנים. הנגנים היו נהדרים והייתה אווירה שמנסים לעשות משהו ייחודי. הפרויקט היה מאוד מעובד וסופר מקצועי מבחינת תפקידי הנגינה – זה לא הרגיש כמו חבר'ה שנפגשים בגראז' ומנגנים. זה היה מאוד מרשים כששניים כמו לואי וירוסלב מנצחים על האנרגיה, וגם מתנצחים ביניהם", הוא צוחק ומוסיף שהסשנים כללו הרבה טייקים והמון קפה שחור. "לואי ושלום היו מין צמד חמד שהתחבר דרך העיסוק בתוכן, בעוד שהנגנים היו יותר בכנופייה של ירוסלב".
ההאזנה לתוצאה הסופית לוותה במשבר. "שמעתי את המיקס ולפחות בעיניי הוא היה מדהים", אומר דור, "ואז לואי ושלום נסעו לעשות את המיקסים באנגליה ואחרי ששמעתי אותם זה היה די שוק. הרצון להביא את הכול לעוצמות מקסימליות הוביל לסאונד מוגזם מאוד עם הרבה דיסטורשן, אבל הוא גם יצר צבע ייחודי וחד פעמי, ומהר מאוד התרגלנו שזה מה שיש ושזה אפילו טוב".
דור חזר לארצות הברית, ושוב קיבל טלפון מתפוח, הפעם לטובת סיבוב ההופעות. "לא תכננתי לחזור", הוא ממשיך, "אבל אמרתי להם שאם הם יממנו לי את הרילוקיישן, כולל שילוח המכולה לישראל – אשקול את העניין. להפתעתי הם הסכימו, אז חזרתי ונשארתי".
להביא את ניו יורק לקולנוע רינה
על העטיפה המאוד לבנה של האלבום שצילם במלון שרתון תל אביב בן לם ועיצב מנחם רגב, חנוך מונצח כמין חתן בחליפה, אבל הוא לא נראה בירח דבש. הוא עייף ועצוב וגם אין לו כלה – רק גיטרת פנדר טלקסטר, שדור נשלח על ידי ההפקה לרכוש עבורו בניו יורק רגע לפני שעלה על המטוס לארץ.
"הסיבוב היה מאוד בעייתי", אומר דור, "הגיע קהל והיו מעריצים, אבל זאת הייתה השקעה מטורפת: הזמינו ציוד מחו"ל שלא היה פה. רצו לעשות רוקנ'רול כמו בעולם, וכשאתה מכניס את זה לקולנוע רינה בחולון או לקיבוצים זה לא תמיד מתחבר. חלק מהקהל לא הבין למה שלום חנוך ששר את 'מאיה' פתאום עבר לזה. היו שורות ריקות באולמות ומתח סביב העניין הכלכלי, אבל על הנגנים זה לא השפיע - היינו כמו משפחה. בהמשך ניסינו להציע דרכים שיכבידו פחות על ההפקה, כמו להיכנס לשותפות, אבל לא נגעו לנו בעיבודים או ביקשו שנוריד את הווליום. זה היה מוצר יקר והיה תסכול שדבר כל כך מרשים נאבק על חייו, אבל קהל לא בונים ביום אחד".
משה לוי, שניגן באורגן ובהמונד באלבום והפך מאז לשותף הקבוע של חנוך (וגם יזם בהמשך את אלבום המחווה ל"חתונה לבנה" - "הדרכים הידועות"), מספר: "המפגש הראשון בינינו היה כשהקלטנו את 'כי האדם עץ השדה' ששלום הלחין לנורית גלרון, והייתה כימיה, הפריה וסקרנות הדדית. להקלטות של 'חתונה לבנה' קראו לי כי אלונה טוראל התקשתה קצת עם ההמונד. השירים כבר הוקלטו ואת התפקידים שלי הקלטתי בכמה שעות".
הקשר המשיך והעמיק. "לאחר שהסיבוב המקורי של המופע נפל, הקטינו את הפורמט לשלושה נגנים סביב שלום, והייתי שם עם זימבריס ומיקי שביב (שחידש בהמשך את השיר "רומן אמיתי", א"ש)", אומר לוי. "עבדתי אז עם שלמה ארצי והייתי צריך לבחור בינו לבין שלום. רציתי לחזור לדיסטורשן ובחרתי בשלום".
אתה מבין למה האלבום וההופעות לא הצליחו?
"זה אופייני לשלום שהוא יוצר דברים שמדברים על העבר והעתיד, ולאו דווקא עם ההווה. הוא מאוד חקרן וסקרן והוא לא אוהב להיות על הגל שכולם רוכבים עליו באותה העת. גם אני מאוד מתחבר לזה".
"הדרכים הידועות" ו"שיר דרך" הם באנקרים בהופעות. "זה רק געגוע" התגלה מחדש דווקא בגרסה האקוסטית ב"יציאה".
"זה אחד מהשירים האהובים עליי שלא הפקתי. הוא מודל להצלחה בכל החזיתות - מקוריות, נועזות וחריפות. כשעבדנו על 'יציאה' שלום רצה שנחזור לאיך שהוא כתב אותו, והוא הדגים לי על הגיטרה את המהלך הראשון שנראה מאוד פשוט, עם מינימום שדרכו אתה משיג את המקסימום. אבל אני אוהב את שני הביצועים".
כמו להוסיף עוד קו למונה ליזה
"הדרכים הידועות", אלבום המחווה ל"חתונה לבנה" שיצא ב-2008, נולד אצל לוי משיחות עם המוזיקאים הרבים שאיתם עבד. "בעיניהם 'חתונה לבנה' היה דוגמה לאלבום שמציע מוזיקה שהיא יותר מהדבר החם שייעלם מהר, מין יצירת מופת שיכולה להרוס קריירה וגם לבנות אותה מחדש. בזמן אמת האלבום הזה הרס לשלום את הקריירה, אבל בלונג ראן הוא בנה לו אותה. זה היה הימור עם מניע אמנותי שאין ויכוח עליו. רציתי לחזור אליו ממרחק הזמן ולערוך עם האמנים שאהבו אותו וגדלו עליו מין סיכום ביניים שלו".
הוא אהב את התוצאה?
"אני חושב שהיו ביצועים שהוא אהב וכמה שכנראה פחות, אבל אני אף פעם לא שואל אותו שאלות שעלולות להביך אותו. אם הוא ירצה הוא כבר יגיד לי. למרות שתמיד יש פחד שיהרסו לו את השירים, אני חושב שהפרויקט מאוד החמיא לו. לכל אחד מאיתנו יש כוח שמניע אותו. אצל שלום, חוץ מהכישרון, זה גם האי ההישענות עליו והיכולת להעמיד אותו כל פעם למבחן".
חיים שמש, ממפיקי אלבום המחווה, מספר שכל דבר שקשור לחנוך מניע אותו לפעולה, וכשלוי פנה אליו הוא התגייס לחפש מי מבין הקולות הצעירים יחסית אז יוכל לתת לשירים האלו אמירה נוספת. "בהמשך הבנתי שלחלק מהביצועים שלום פחות התחבר, אבל ניגשתי לפרויקט עם אפס ציפיות ממנו – כי זה לא ראוי לשפוט את היצירה שלו כשמישהו אחר מבצע אותה".
אלבום המחווה היה גם סגירת מעגל עבור שמש, שנכח בהופעת הבכורה של הסיבוב המקורי. "האולם היה חצי ריק אבל אני זוכר שיצאתי מוכה אושר. זה אלבום שהשם שלו תמיד נזרק לאוויר בחדרי חזרות ובאולפנים, בגלל העוצמות שלו. למרות הקושי שבו הוא התקבל, הוא הפך לנקודת ציון והזמן רק היטיב איתו – בדיוק כפי שהיה אמור לקרות לו. תמיד יש את המקום שאפשר לעשות יותר טוב, אבל לא הייתי נוגע בו - זה כמו להוסיף עוד קו למונה ליזה".
אביתר בנאי, שחידש באלבום המחווה את השיר "חתונה לבנה", מספר: "אמיר צורף ואני היינו אחרי האלבום 'לילה כיום יאיר', וחיים שמש ביקש ממני לבחור שיר. גדלתי על האלבום הזה, והוא חלק מהנעורים ומהשפה המוזיקלית שלי. בטקסט של השיר יש מתח שבין סיוט ל'בואי כלה' של קבלת שבת, שנפתחת בפזמונים למין תקווה לגאולה פרטית ולציפייה שיקרה משהו טוב, עם שורה כמו 'באמצע הדרך בוקר חדש עלה'.
"אני מאוד אוהב למצוא את ההבעה הפרטית שלי בשירים של אחרים", ממשיך בנאי. "אני אמנם יותר רך מהסאונד של האלבום שמלא בטרבלים ובגבוהים, אבל תמיד מתעסק עם הקטבים האלו של אור וחושך כמו שיש ב'חתונה לבנה'".
קרולינה שחידשה בפרויקט את "שחרר אותי" מספרת: "גדלתי על שלום חנוך, והפנייה להשתתף באלבום מאוד שימחה אותי. כשהציעו לי את 'שחרר אותי' הרגשתי שנותנים לי לחדש את השיר הכי מורכב בו בהנחה שכבר אסתדר איתו. הייתי אז אחרי ההצלחה של הבנות נחמה ובמוד של אר אנ' בי. לא בחרתי ב'שחרר אותי' אבל הוא הסתדר לי מדהים – הוא נכתב על ניהול, ובדיוק נפרדתי אז מהמנהל שלי, אחרי שלא הסתדרנו, בלשון המעטה.
"רבע שעה אחרי שהתחלתי לעבוד עליו באולפן עם השותפים שלי, סאבו וקותי, כבר היה שלד, וזה קרה כל כך מהר בגלל הקסם של שלום חנוך. לקחנו אותו למקום אחר עם גרוב שחור ואינטרפרטציה נשית, וחבל לי שהוא רק יצא וכבר התפייד. משה לוי מאוד אהב את הגרסה הזאת, אבל לא שאלתי את שלום מה דעתו, גם לא כשהופענו יחד. השיר המקורי פחות דיבר אליי, אבל פתאום התחברתי אליו, ואני אוהבת מאוד את הגרסה שעשינו לו. אני האישה היחידה שהשתתפה באלבום המאוד גברי הזה - ואני גם מודה על זה וגם תוהה סביב זה".
שנה אחרי אלבום המחווה, שלומי שבן חידש את השיר "תאונה", באלבום הקאברים שלו, "מגדל הפזמון". "שלום חנוך הוא אמן של אלבומים, אבל אני צרכתי אותו דווקא דרך שירים בודדים", אומר שבן, "הייתי אז במין שלב בחיים שהשיר הזה מאוד דיבר אליי, וניגנתי אותו לעצמי וככה הוא נכנס לאלבום".
השניים עבדו יחד בהמשך, אבל אז הם עוד לא הכירו, ובעיני שבן היה לכך יתרון. "כשאתה עושה קאבר לאמן שאתה מכיר יש לך פחות חופש, ואני לקחתי לעצמי חופש מוחלט בביצוע הזה. עשיתי שם רפרנס ל-I'm Losing You של ג'ון לנון, שאני חושב שהשפיע גם על שלום, אבל לא חשבתי אם הוא יאהב את הגרסה שלי. אסף אמדורסקי סיפר לי שהוא לקח את האלבום שלי לשלום והוא אכן לא אהב את הביצוע. גם לאחר מכן, כשעבדנו ביחד השיר לא הוזכר ולא ביצענו אותו ביחד. עם כל הכבוד שיש לי לשלום, כשאתה עושה קאבר לאמן והוא מתנגד אליו זה יכול להיות רע, אבל לפעמים זה גם סימן טוב", הוא מחייך.
וכמוזיקאי, מה דעתך על הסאונד של האלבום?
"ברור שאפשר לקחת את הסאונד כאל בעיה שמפריעה לשירים, ובעיני יש שם אלמנטים של הגזמה בכתיבה ובהפקה - אתה רואה את שלום חנוך הגבר מול שלום חנוך האמן. האמן בטוח בעצמו בעוד הגבר שבור לרסיסים, והוא כאילו אומר לו שהלהקה תגנן חזק ויהיה לו שריון, ובגלל שהאמן אוהב את הגבר הוא בנה לו שריון קצת מופרז וכבד מדי. ועדיין, בעיני זה חלק מהקסם שלו ומה שהופך את האלבום הזה ליצירה כל כך חזקה".
