אני בן 23.
גר בעפולה.
ממלצר בבית הקפה הכי מפורסם (והיחידי!) בעיר בזמנו.
אני אחרי מערכת יחסים של שלוש שנים עם בחורה, אבל כבר יודע מי אני ומה אני, ועדיין מפחד.
לא מצליח בשום אופן לדמיין את הרגע שבו אספר למשפחה, לחברים ולשאר העולם.
תקופה כזאת שבה כל מה שאגרתי בפנים במשך שנים, מבעבע ומחכה לפרוץ החוצה כמו לבה בוערת.
הייתי רעב לגילויים חדשים. לריגושים. לפעמים ראשונות.
רציתי להכיר אנשים שהם כמוני, להבין שאני לא לבד בעולם.
לא היו אז אפליקציות.
אולי אתר היכרויות אחד מפוקפק.
החיים שלי התנהלו בשני יקומים מקבילים שבניתי לעצמי.
במהלך היום הייתי מנהל את חיי חלון הראווה שלי –
נפגש עם חברים או ממלצר בבית הקפה ההוא.
בלילה הייתי נכנס למחילות האפלות של האתר המפוקפק, ומנסה להכיר אנשים.
ההיצע היה מוגבל מאוד.
רוב האנשים שפקדו את האתר גרו במרכז.
לך תמצא עכשיו מישהו בגילך, מאזור עמק יזרעאל, שלא נשמע כמו רוצח סדרתי.
וואלה, בסוף מצאתי.
התחלנו להתכתב באופן קבוע.
בכל לילה, אחרי המשמרת, הייתי מוריד את הסינר, חוטף את הטיפים ורץ הביתה, כדי להיכנס לאתר ולדבר איתו.
הסיפור הזה נמשך בערך חודש, עד שאזרנו אומץ והחלטנו להיפגש.
קבענו למוצ"ש.
הייתי אמור לסיים את המשמרת הסיוטית (ידוע שמוצ"ש זו המשמרת הכי עמוסה), וסיכמנו שהוא יאסוף אותי עם הרכב הלבן שלו מאיזו פינה נסתרת, באחד מהרחובות הצדדיים של עפולה.
היה ברור לשנינו שאנחנו חייבים למצוא פינה חשוכה ולהישאר ברכב.
כן, ככה אנשים בארון מנהלים דייטים.
לא הצלחתי להתרכז במשך כל המשמרת.
שפכתי שייק בננה-תמר על הלקוחה בשולחן 3 (כן, היו לה מכנסיים לבנים).
שכחתי להדפיס את השוקוצ'ינו של הילד בשולחן 7 (כן, הוא צרח בבכי).
ושולחן 5, השולחן שתמיד התיישבו בו המשפחות, קיבל בכלל את המנות של שולחן 2.
באיזשהו שלב האחמ"שית תפסה אותי כדי לנער ולאפס אותי.
כשהמשמרת סוף-סוף נגמרה - הורדתי את הסינר, חטפתי את הטיפים, ורצתי לפינה שבה קבענו להיפגש.
אני זוכר שחיכיתי לו, אבל לא הצלחתי לעמוד כי כל הגוף שלי רעד.
פעם ב... עברה מכונית ברחוב המנומנם - הקפיצה אותי ממקומי והזניקה את הלב שלי רק כדי לגלות שזה לא הוא.
אחרי המתנה של עשר דקות שנמשכו חיים שלמים, הגיע רכב לבן ונעצר לידי.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי.
חמוד הבחור.
נראה קצת יותר מבוגר ממה שהוא אמר.
יש לו לפחות 30, אבל סבבה לגמרי.
שתיקה מביכה.
ואז גמגום.
ושוב שתיקה.
הוא ביקש שנצא מעפולה וניסע לשדה פתוח באחד הקיבוצים.
שמה, אין סיכוי שמישהו יראה אותנו.
120 קמ"ש על כביש הסרגל.
הוא נכנס לאיזה קיבוץ שלא הכרתי.
פנה לשביל עפר.
עצר את הרכב.
דומם את המנוע.
לקח את הכיסא קצת אחורה.
דיברנו קצת.
שברי משפטים.
חצאי אמיתות.
הכול כל כך מגומגם, וטבול בפחד מסעיר.
הלב שלי דופק.
היד שלי רועדת.
ובכל זאת, היא נשלחת אליו.
הוא שולח יד בחזרה.
זרוע גברית ועליה צמיד שחור עם מעין חרוז בוהק במרכז.
צמרמורת.
הגוף משותק אבל בוער.
העיניים עצומות.
עדיף עכשיו רק לגעת. לא לראות.
קורה מה שקורה.
זה מהיר וחטוף ומשלהב.
בדרך חזרה שותקים.
האשמה והחרטה מטפסות מכפות הרגליים, דרך הבטן והלב, ועד קודקוד הראש.
הוא משמיט אותי בפינה שממנה נאספתי ומוודא בגמגום ובעיניים מושפלות שאני בסדר.
אני בסדר.
חוויה ראשונה מוזרה ועם זאת לא רעה בכלל.
והבחור היה נחמד, בגדול.
אבל מאותו היום הוא נעלם מהאתר.
בכל לילה, אחרי המשמרת, הייתי מוריד את הסינר, חוטף את הטיפים ורץ הביתה רק כדי לגלות שגם היום הוא לא מחובר.
עברו כמה חודשים.
אני שוקע שוב בהסתרה.
החוויה ההיא נראית רחוקה. לפעמים אני חושד שהכול קרה בכלל בדמיון שלי.
המחשבה הזאת שריצדה אצלי – לספר לעולם מי אני באמת – חוזרת להיות בלתי אפשרית. אולי פשוט אחיה את חיי בשקר, בין שני היקומים המקבילים האלה, שגורלם לא להתמזג לעולם.
כדי לא לחשוב על זה יותר מדי, אני מטביע את עצמי במשמרות.
כל הזמן להיות בתנועה, להיות עסוק – רק לא לעצור לרגע ולהתמודד.
רק לא לעצור ולהבין כמה נדפקתי בחיים האלה.
ושוב, משמרת מוצ"ש.
בית הקפה העפולאי מפורק באנשים.
רעש הסכו"ם נמהל בשריקת מכונת הקפה נמהל בפטפוטי הסועדים.
אני מתזז משולחן לשולחן עם סינר מוכתם, כולי מזיע ומפוצץ אדרנלין.
"נעם, טוס לקחת הזמנה משולחן 5! הילדה שם צורחת שהיא רוצה מילק-שייק!!", האחמ"שית פוקדת בהיסטריה.
אני רץ לשולחן 5 - השולחן של המשפחות - תוך כדי התעסקות בעוד מיליון עניינים.
אני נעצר לידם עם עיניים תקועות בפנקס ומדלקם על אוטומט: "ערב טוב, מה תרצו?".
אני עוד לא מספיק להרים את המבט, ופתאום קולט בזווית העין זרוע גברית ועליה צמיד שחור עם מעין חרוז בוהק במרכז.
הלב שלי נעצר.
מחנק בגרון.
אני קופא.
הבחור ההוא מולי, בעיניים מבועתות, עם המשפחה שלו קומפלט: אישה חייכנית ושתי בנות.
הכול חוזר אליי בבום.
מתקפת פלאשבאקים מופרעת –
הרכב.
הקיבוץ.
השביל.
החושך.
היד שנשלחת.
העיניים שנעצמות.
האשמה.
החרטה.
והילדה לא מפסיקה לצרוח שהיא רוצה מילק-שייק.
"שניצלונים ומילק-שייק פצפוצים לילדות", הוא מנסה לשחק אותה נונשלנטי אבל אני רואה שהוא משותק.
"בשבילי סלט עוף", הוא סוגר את התפריט ולא מעז להסתכל לי בעיניים.
"אתם מגישים ארוחות בוקר גם בערב?", שואלת האישה שלו.
אני מניד ראשי – "מצטער, לא. באמת מצטער".
"זה בסדר, אז פסטה שמנת-פטריות", היא מחייכת אליי.
אני רושם את ההזמנה בתנועות רובוטיות, ואז מקליד אותה בעמדת המלצרים.
לאורך כל המשמרת אני משקיף עליו מהצד - יד אחת שלו מונחת על הילדה הקטנה שלו, ויד שנייה על אשתו. אותה היד שהייתה מונחת עליי לפני כמה חודשים.
הרגל שלו רועדת בעצבנות מתחת לשולחן, הוא מסתכל לצדדים בפראנויה, העיניים שלו מזוגגות.
מדי פעם המבטים שלנו נפגשים והוא כאילו מתחנן אליי: "בבקשה, אל תגיד כלום. בבקשה".
אני מחזיר לו מבט של – "אין לך מה לדאוג. הכול נשאר בינינו".
בית הקפה ההומה כולו על מיוט.
כמו סרט אילם.
אני לא שומע שום דבר.
אני לא מבחין בשום דבר.
רק במשפחה היפה, האוהבת, הפוטוגנית הזאת, שיושבת בשולחן 5 ומחכה לשניצלונים ולמילק-שייק פצפוצים.
אני מגיש להם את האוכל.
הם אוכלים.
הוא מוציא מגבון לח כדי לנקות את הפנים של הילדות שלו מהקטשופ.
בסוף הם קמים ויוצאים מהמסעדה, כמו משפחה אחת גדולה ומאושרת.
המשמרת נרגעת לאט-לאט.
וכל מה שעובר לי בראש זה...
אני לא אהיה הבחור הזה.
אני לא אחיה ככה את החיים שלי.
אני לא רוצה להסתתר.
אני לא רוצה לשקר.
לא לאשתי.
לא לילדים שלי.
לא לעצמי.
אלוהים, תודה ששלחת לי את המשפחה הזאת דווקא במוצ"ש הזה.
דווקא לבית הקפה הזה.
דווקא לשולחן הזה.
תודה שנתת לי הצצה אכזרית לעתיד שמחכה לי אם אמשיך לחיות את חיי בשקר.
תודה על הכאפה המצלצלת הזאת.
יש לי אפס שיפוטיות כלפי הבחור הזה.
אין לי מושג מה עבר עליו בחיים, ומה הוביל אותו לבחור לחיות כך את חייו –
אבל זה לא בשבילי.
אני אבנה לעצמי חיים מאושרים.
חיי אמת.
ותהיה לי אהבה.
ויהיו לי ילדים.
ואני לא אסתיר מהם שום דבר.
המשמרת נגמרה.
הורדתי את הסינר, חטפתי את הטיפים ורצתי הביתה, רק כדי להתעורר בבוקר שלמחרת, להושיב את אמא שלי הספה, ולספר לה בעיניים פקוחות שהבן שלה הומו.
