ההודעה ששלחת לי בפייסבוק תפסה אותי בדרך להופעה בצפון.
בדיוק עמדתי בפקקים המטורפים של היציאה מתל אביב.
על גשר רוקח עוד נשארו טלאי-שלטים מההפגנות של מוצ"ש.
הקריין ברדיו מסר דיווחים והמשיך להבעיר את השריפה הגדולה שמתחוללת במדינה, כאילו לא מספיק חם בחוץ.
בערב לפני כן פרסמתי ברשתות החברתיות שיר שנקרא "זה תמיד מטפטף מלמעלה".
טענתי שם שהשיסוי, הפילוג, הקרע העמוק בעם – כל אלה מתחילים מלמעלה.
מנבחרי הציבור שלנו. מההנהגה. מהממשלה.
דיברתי שם על אינטרסים. על הרצון החזירי לצבור הון פוליטי. על רמת השיח בכנסת.
על הפחד מהשונה. על חוסר היכולת של המנהיגים שלנו להגיע להבנות ולהסכמות. ועל איך כל אלה מחלחלים בסוף אל הרחוב הישראלי.
אל הטוקבקים.
אל הכביש.
אל הבין-אדם-לחברו.
השיר הזה נכתב במכה אחת אחרי תקופה ארוכה בה אני לא ישן טוב בלילה.
כמו הרבה ישראלים, גם אני אוהב את המדינה הזאת וחרד מהעתיד שלה.
גם אני מרגיש שתסריט הבלהות של מלחמת אזרחים כבר לא כזה מופרך.
גם אני נחרד מהתבטאויות של נבחרי ציבור בכירים כמו ח"כ דוד אמסלם שכינה את הטייס שנפצע ממכת"זית "צפונבון שנשרט ליד העין", או ח"כ פינדרוס שטען שהקהילה הגאה מסוכנת יותר מדאעש, חיזבאללה וחמאס.
תגידי, אם מישהו היה מדבר ככה אלייך או לילד שלך, לא היית קמה עליו?
ואז הגיעה ההודעה שלך, בה סיפרת לי שאת עוקבת אחריי באדיקות כבר שנים, אבל אחרי השיר שפרסמתי את מעוניינת לבטל את הכרטיסים שרכשת להופעה שלי.
הייתי רוצה לספר לך שזה לא הזיז לי.
שאני יותר גדול מזה.
שזה עבר לידי.
אבל זה צבט, אני מודה.
כל כך הרבה מחשבות טסו לי בראש, וכולן בסוף התנקזו לרגע אחד מפעם שננעץ לי בזיכרון:
בכיתה י"א שלחו אותי למחנה מנהיגות של מחוז צפון -
כמה ימים אינטנסיביים של סדנאות, הרצאות ופעילויות שקשורות למנהיגות צעירה.
היו שם חבר'ה טובים. כאלה עם מודעות חברתית גבוהה. עם דעות מוצקות. עם השקפות מגובשות.
כן, הם היו חבר'ה טובים... עד שהגיע הלילה.
כי בלילה, אחרי שהפעילות הפורמלית הסתיימה, רבים מהם פשטו את מלבוש האידיאליזם, וחזרו להיות... בני נוער.
וכמעט כמו בכל חבורת בני נוער – נוצרו מעמדות חברתיים. מקובלים ולא מקובלים.
סיפורי אהבה ושנאה וקנאה.
נו, כרוניקת התיכון המוכרת.
כל זה היה סביר יחסית, חוץ מהתנכלות ספציפית לילד ספציפי שישן בחדר לידי.
הוא לא כל כך תאם את הפרופיל של בני הנוער שהגיעו בדרך כלל למחנות האלה.
הוא היה ביישן. כחוש. לא מאוד רהוט. בקיצור – טרף קל.
החבר'ה הטובים האלה זיהו תיק-תק את הפוטנציאל, ועשו לו את המוות.
הם לא היו צריכים אלימות פיזית כי הם היו מספיק חריפים עם מילים.
עקיצות.
גיחוכים.
השפלות.
זה הפך להיות קטע.
בערב המדריכים היו פורשים לחדרים שלהם, ואז היה מתחיל הטבח.
הסתכלתי מהצד בבטן מכווצת - כל כך רציתי לעמוד מולם ולשחרר אותו מהציפורניים שלהם, אבל באותה נשימה גם רציתי להיות חלק מהחבר'ה.
אז שתקתי.
בסוף כל יום, המדריכים היו מושיבים אותנו במעגל לשיחת משוב על היום שהיה.
הם ביקשו שנציף מסקנות, תובנות, נקודות חולשה וחוזקה, הצעות ייעול ושיפור וכדו' (איך הם מתים על השיחות האלה...).
אנשים הצביעו ודיברו. ודיברו. ודיברו.
על התכנים.
על האוכל.
על תנאי המגורים.
על זה שהלוואי והיו יותר שעות שינה.
רק לא על הדברים החשובים באמת.
בסוף כל יום ישבתי שם, במעגל הזה, מת להצביע ולהציף את הבעיה האמיתית. מת לדבר על הפיל הביישן, הכחוש והלא מאוד רהוט שבחדר, אבל פשוט לא מסוגל.
הידיים שלי היו כבולות לכיסא.
באחת משיחות המשוב, המדריכה הבחינה שאני מתפתל ופנתה אליי:
"נעם, יש לך משהו להגיד?".
הרגשתי איך העיניים של הנער ננעצות בי כדי שאציל אותו ואגיד משהו.
המילים התחילו לבעבע לי בפה, ותכננתי בדיוק מה אגיד, ואיך אגיד, ובאיזו אינטונציה, אבל בסוף לא אמרתי.
הפחד שיתק אותי.
הרצון העקשן הזה שיאהבו אותי, הצורך להרגיש שייך, הבהלה ממה יקרה אם אפתח את הפה – כל אלה ניצחו בנוק-אאוט, אז בלעתי את הרוק ואמרתי בחיוך אידיוטי: "הכול סבבה. אולי אפשר שיהיו עוד אופציות צמחוניות בארוחת צהריים?".
את מבינה את האבסורד? מגיע נער לקורס מנהיגות שאמור לדחוף אותו להוביל, להשמיע את דעתו, להיות אמיץ, אבל הוא יושב שם, קובר את המילים שלו עמוק באדמה ומגמגם כמו טמבל.
כל הלילה לא נרדמתי.
הרגשתי כזה אפס.
ילד-נמושה.
והמבט שהיה לו בעיניים לא שיחרר ממני.
המחנה נגמר.
הבריונים נשארו בריונים.
החלשים נשארו חלשים.
המדריכים נשארו בעלטה.
אבל דבר אחד השתנה:
אני.
התגבשה בי ההחלטה לא לשתוק יותר.
אם אני מרגיש משהו,
אם אני חושב משהו,
אם יש לי עמדה, דעה, השקפה – אני אמצא את הדרך שלי לבטא אותן.
גם במחיר של להיות לא פופולרי.
השנים חלפו, והבמה שקיבלתי כדי להשמיע את דעותיי הלכה וגדלה.
עובדה שרק חיזקה את ההסכם שחתמתי עם עצמי במחנה הקיץ ההוא של מחוז צפון.
שילמתי עליה מחיר, על ההחלטה הזאת.
הסרות עוקב חוזרות ונשנות.
הודעות נאצה.
פה ושם קללות.
לפעמים גם איומי-סרק.
מחיר סביר בעיניי, אז חייתי איתו בשלום.
אני שואל את עצמי (ואותך) בכנות גמורה – האם האמנים והיוצרים שאנחנו מעריכים חייבים להחזיק באותה עמדה כמו שלנו? באותן דעות? באותה השקפת עולם?
איזה שעמום, יא ראבי.
תמיד האמנתי שחלק מהותי מהתפקיד ומהאחריות של אומן הוא להציב מראה. לאתגר. לייצר שיח. לתת פרספקטיבה אחרת. להגיד את האמת שלו, גם אם היא לא נוחה.
אני מודאג מהמצב במדינה.
אני מרגיש את הנפיצות באוויר.
אני שותף למועקה שכל כך הרבה ישראלים סוחבים בבטן.
אני בחור גיי שמפחד מהעתיד שמחכה לו כאן.
מהעתיד שמחכה לילדים שלו כאן.
המינימום שאני יכול לעשות זה להציף את זה, גם אם זה יעצבן לא מעט אנשים.
זכותך לבטל את הכרטיסים להופעה שלי.
עצוב לי שככה את מעדיפה את האמנים שלך – שותקים. מהלכים בין הטיפות. חסרי דעה או עמדה או חוש ביקורת. פלקט.
הפקק מתחת לגשר רוקח השתחרר והתנועה החלה לזרום.
שקעתי במסך, ולבסוף החזרתי לך הודעה:
"יקירתי, תשאירי לי טלפון ואדאג שיבטלו לך את הכרטיסים".
באותו ערב הופעתי בקריית מוצקין מול 900 איש.
900 איש שרבים מהם, אני יכול להבטיח לך, מחזיקים בדעה שונה משלי.
באורח חיים שונה.
בעמדה פוליטית שונה.
בהשקפות, בערכים, באמונות שונות.
ולמרות שלא מעט אנשים למעלה מנסים להפריד בינינו, הצלחנו להתקבץ באולם אחד ולהעביר אחלה ערב ביחד.
נ.ב. - את מוזמנת להופעה שלי, תמיד.
