בעידן שנשלט על ידי אנימציה ממוחשבת, כל פיצ'ר שנעשה בטכניקת סטופ מושן ראוי לאהדה ותמיכה. קשה שלא להתפעל מהאופן בו אנימטורים מפיחים רוח חיים בחפצים מיניאטוריים במלאכת כפיים שקדנית וסבלנית, שבה הם מוזזים אט אט, פריים פריים, בכוריאוגרפיה משוכללת. כמה זה שונה מעבודה בתכנון מסלול תנועה של מודלים באנימציית מחשב. לא רק תהליך היצירה, אלא גם תוצאתו: לנוכחות של אובייקטים אמיתיים על המסך יש איכות המביסה כל מידול פוטו-ריאליסטי.
"ונדל וויילד" – טריילר
אחד הגיבורים הגדולים של צורת אנימציה זו הוא הבמאי הנרי סליק. הבמאי הוותיק (בעוד חודש בן 70) ראוי להיות מוכר ולו רק בזכות הסרט הנפלא "הסיוט שלפני חג המולד" (1993). הסיפור ועיצוב הדמויות היה של טים ברטון, אבל סליק השכיל ליצור את העולם העשיר של הסרט. כמו כן הוא ביים את העיבוד המוצלח לספר הילדות האהוב "ג'יימס והאפרסק הענק" (1996), ואת העיבוד הנהדר והמצמרר לספרו של ניל גיימן שנקרא בישראל "קורליין ודלת הקסמים" (2009). ואם זה לא מספיק הוא עשה עבודת אנימציה מצומצמת אבל מושלמת לשלל חיות ים סוריאליסטיות, בסרטו הנהדר של ווס אנדרסון "עמוק במים" (2004). עבודה הכוללת, בין השאר, את הקליימקס המרגש שבו מתרחש מפגש תת-מימי בין אנשי ה"בלפונטה" וה"כריש יגואר" שאחריו הם רדפו. אפילו את Monkeybone (2001), הקומדיה הפרועה של סליק המשלבת לייב-אקשן עם אנימציה, סרט שנמחץ על ידי הביקורת וכשל בקופות, אני מחבב.
ביקורות סרטים נוספות:
כל זה מסביר מדוע חיכיתי בשקיקה ל"ונדל וויילד" (Wendell & Wild), הפיצ'ר הראשון של סליק מזה 13 שנים. מה עוד שאת התסריט סליק כתב יחד עם ג'ורדן פיל ("צא", "אנחנו", "אין מצב") אחד הבמאים המעניינים בקולנוע האמריקאי העכשווי. פיל מדבב בשותפות עם החלק השני של הצמד "קי ופיל" – קיגן-מייקל קיי. גם אם זו הפקה של נטפליקס היה נדמה שיש סיבות רבות לאופטימיות.
למרבה הצער, והוא באמת רב, התאכזבתי. העבודה עם המודלים "זוהמה" קצת יותר מדי בהשלמות של אנימציית מחשב (יש גם שימוש בטכניקות של גזירי נייר, לאו דווקא לטובת הסרט). עיצוב הדמויות כולל פרטים יפים, אבל בכללותו הוא פחות מוצלח מסרטיו הקודמים של סליק. הבעיה העיקרית היא העלילה הגדושה, תזזיתית ומבולבלת שלא מצליחה להצחיק יותר מדי, ולא לרגש כשהיא אמורה לעשות זאת. היא מבוססת על ספר שסליק כתב יחד עם קיי מקלוד צ'פמן, אבל נראה שכמקור השראה הוא רחוק מלהשתוות לניל גיימן, רואלד דאל או אפילו טים ברטון. "ונדל וויילד" הוא לא מוצר אנימציה נחות, וניכר שהושקעה בו מחשבה רבה ותשומת משמעותית לפרטים. מתעוררת תהייה כיצד החולשות הניכרות של הסרט לא הובילו לתיקון מסלול בשבע השנים בהם התקדמה ההפקה.
לא מעט מהעלילה כרוכה בתנועה בין עולם החיים והמתים, והתשוקה להתגבר על הגבול בין העולמות. קאט (ליריק רוס), גיבורת הסרט, היא נערה בת 13 ששני הוריה נהרגו בתאונת דרכים לפני חמש שנים. ההורים הקימו מבשלת בירה שהייתה במוקד העיירה "ראסט בנק", וזמן לא רב לאחר מותם המבשלה עלתה באש, העיירה ננטשה, וקאט הפכה לילדה בעייתית ומרדנית החוטאת בעבריינות קלה. בניסיון לשקם אותה היא נשלחת לבית ספר יוקרתי לבנות המנוהל על ידי הכומר הנכלולי האב ביטס (השחקן הקשיש ג'יימס הונג, המדבב בובה בדמותו). שם קאט תהייה תחת פיקוח נזירות שהבולטת שבהן היא האחות הלי (אנג'לה באסט), אישה עם עסקים רציניים בתחום הדמונולוגיה כפי ששמה מרמז (Helley).
מסתבר שהאחות הלי היא לא היחידה ששדים הם תחום עיסוקה. ישנו גם השרת של בית הספר מר מנברג (יגאל נאור), העוסק בלכידת שדים באמצעות מכשיר דמוי שואב אבק. העובדה שהוא מתנייע בסיוע כיסא גלגלים אינה מפריעה לו, וכמובן שלא ניתן לפספס, בבית הספר המנוהל ע"י כומר ונזירות, את העובדה המופגנת של היותו יהודי וזאת בזכות שרשרת גדולה עם "חי" המתנדנדת מצווארו. קאט עצמה מגלה שיש בה תכונות "עלמת אופל" שמאפשרות לה לזמן שדים לעולם החיים.
בצד השני של קו הגבול בין עולם המתים והחיים נמצאים צמד האחים-שדים ונדל (קיי) ו-וויילד (פיל), המוכפפים לשליטתו של אביהם השטן/השד הבכיר באפולו בלזר (וינג ריימס). בעוד האב מפעיל פארק שעשועים/אימים לנשמות של עולם המתים, הם עובדים בעבודת הפרך של מריחת משחה מצמיחת שיער על ראשו של אביהם הענק. המשחה המתגלה כטעימה להפליא, נושאת גם את הכוח לעורר לחיים את מה שמת, ומכן עולה המזימה להציע עסקה שתאפשר להם להגיע לעולם החיים וליצור פארק שעשועים משל עצמם.
בנוסף יש גם מזימה של הזוג קלקסון (דייויד הארדווד ומקסין פייק), אנשי עסקים חסרי מעצורים שמנסים להשתלט על אדמות "ראסט בנק" בכדי להקים מתקן כליאה ענקי. הפעולות שלהם, בשיתוף עם שני השדים, יובילו בכמה אופנים להפיכת חיים למתים, והחזרת מתים לחיים. במידה מסוימת העלילה מזכירה את הסרט השכוח אבל משעשע של פיטר ג'קסון "עיר הרשע" (The Frighteners) מ-1996, שגם הוא הפגין יצירתיות פראית מדי בתנועה שהוצגה בו בין חיים ומוות. בהשוואה לעלילה של "ונדל וויילד", "עיר הרשע" נראה לפתע מדוד ושקול.
אפילו סקירה חלקית של העלילה, שאינה כוללת לא מעט דמויות משנה, מבהירה עד כמה דחוס הסרט בדמויות ובאירועים. דמויות מתות, שדים שבורחים, דמויות שקמות לתחייה, חלקן כזומבים. מסרים דמונים דרך בובת "דובון שאול". מזימות נדל"ניות והתגברות על "שדים פנימיים"/טראומה פסיכולוגית הנובעת ממות ההורים. שאלות של זהות – כולל מינית (ראול, אחד התלמידים בבית הספר של קאט, היה עד לא מזמן "רמונה") והבעה אמנותית. הכול, מכל בכל. האירועים נעים בקצב מהיר, וקשר לעקוב אחר הדמיון המזגזג של סליק ושותפיו ליצירת הסרט. יש רגעים יפים, אבל הגודש הוויזואלי והעלילתי לא מאפשר ליהנות מהם, והצפייה בסרט מסתיימת בתחושת החמצה מצערת.
