הצילום הזה הוא חלון הראווה הגרוע ביותר בעולם: חלון הראווה למדינת ההלכה שלא האמנו שבאמת תיתכן
הצילום הזה. לעזאזל, הצילום הזה. הוא לא יוצא לי מהראש מהרגע שראיתי אותו. אני מנסה להוציא אותו משם. יותר מזה: אני שולח אותו לשבת בספסל האחורי של הראש שלי ולהתכסות במשהו. והצילום מציית; הוא הולך ויושב מאחורה. אבל משם, מכוסה, מושפל, הוא ממשיך לא לצאת לי מהראש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
זה צילום איקוני שלא התכוון להיות איקוני; זה צילום לכאורה יום־יומי, רגיל, של הדבר הכי לא יום־יומי ורגיל שראיתי מאז שנדמה לי שאני חי במדינה דמוקרטית:
חמש נערות, אולי בנות 15־16, מצונפות במושבים האחוריים של אוטובוס, מכוסות צעיפים צבעוניים ושמיכות חוף לכל אורך גופן, בעליל בהלם כלשהו. מדובר בקו 885 של חברת "נתיב אקספרס" מאשדוד לכפר תבור, שעליו עלו הנערות – שקד רפפורט בת ב־15 וחברותיה מקיבוץ חצור – ביום ראשון השבוע בדרכן לכנרת, לאחר שהנהג אילץ אותן לשבת מאחורה ולהתכסות במשהו רק משום שעשו את שני הדברים שאסור יותר לעשות בו־זמנית במדינת ישראל: לבשו בגדים קצרים והשתייכו למין הנשי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הבנות – הן יכולות היו להיות שלי או שלכם, סתם נערות ישראליות בחופשה באחד הימים החמים ביותר בשנה – מסוג הימים שבהן, בטח בדרך לים, לא הייתם לובשים שום דבר ארוך – פשוט יושבות שם, המומות, בספסל האחורי. הבנים שהגיעו איתן, אגב, הופרדו מהן ואולצו לשבת מקדימה, והנה הן מאחור, נראות לרגע כמו בובות חלון הראווה הגרוע ביותר בעולם: זה חלון הראווה של מדינת ההלכה – ביטוי שאני די לא סובל כי הוא תמיד נראה לי מוגזם, עוין, פאנקיסטי – אבל לא; לא מוגזם אפילו קצת, מתברר. הצילום הזה הוא כל מה שממשלת ישראל בראשות, ובכן, סמוטריץ', אורית סטרוק, בן גביר וגולדקנופף – רוצים שמדינת ישראל תהיה. והבנות האלה פשוט לא קיבלו את הממו לגבי הפיכת ארצן לישראליסטן, מדינת דת חשוכה. לא; הן טעו לחשוב שאנחנו עדיין במדינה ליברלית, חילונית לפחות ברמת החוק היבש, ובעיקר שוויונית ברמה המגדרית.
אז חשבו.
עכשיו גם הן יודעות.
הצילום הזה הורג אותי אולי בגלל הסמליות שבו: הנה ישראל הקודמת, ישראל של ילדותי והתבגרותי, ישראל של ים, חופש ורשת גימ"ל (סליחה, אני מהאייטיז), ישראל של פסטיבל צמח ופארק הירקון, ישראל של לעוף עם חברים לאילת או לכנרת ולקרוע את החיים רגע לפני שהחיים – והצבא – יקרעו אותך, ובקיצור: ישראל החופשית – ישראל הזו כוסתה כמו רהיט משומש והועברה לאחסון מאחור עד להודעה חדשה. וגם קיבלה הודעה מהנהג, שבישר לבנות: "זה שנוח לכן להיות עירומות זה סבבה... חאלס עם הטיפשות הזאת... אתן תגדלו ואולי תבינו שהחינוך שאתן גדלתן עליו זה החינוך הכי גרוע שיכול להיות. זו מדינת היהודים".
תודה על ההבהרה, נהגוס. מפתה לחשוב שזה רק אתה, מקרה בודד שבטח חוזר בערב למערה שלו בנהמות בוגה־בוגה – אבל זה לא; ממש לא מקרה בודד.
כי אחרי הצילום הזה; ואחרי שהילה פלג בת ה־21 מאשדוד, שביקשה לעלות לאוטובוס בעיר, סורבה בטענה שמדובר בקו לגברים בלבד; ואחרי שבתה של איריס אמית מאשדוד, שביקשה להגיע להופעה בירושלים, נזרקה גם היא לחלקו האחורי של האוטובוס והתבקשה לכסות את עצמה – אתם יודעים שהדבר הזה כבר כאן. אשכרה כאן. מקרים חד־פעמיים כאלה קורים עכשיו כל יום.
מצעד השפחות נראה לכם מוגזם? סתם מחאה מופרזת של "פריבילגיות תל־אביביות"? ובכן, מי השפחות עכשיו? אולי הילדות שלכם. אולי לא היום אלא מחר. אולי תחשבו פעמיים אם לתת להן לצאת מהבית למקום ציבורי למרות שחופש גדול, כי לכו תדעו מה ייאמר להן וייכפה עליהן, וכי החופש כבר ממש לא גדול. הוא הולך ומצטמצם כל הזמן.
כן, גם אני חשבתי לעצמי פה ושם שאולי הלכנו עם מחאת השפחות רחוק מדי. ובכן, מתברר שלא הלכנו בכלל. נשארנו במקום, בזמן שישראליסטן הלכה והתקרבה. ובזמן שחינכנו את בנותינו על רוזה פארקס, אליס מילר, מארי קירי וגולדה כראש ממשלה, והבהרנו להן שהן יכולות להיות כל מה שירצו - ישראליסטן הגיעה, העיפה אותן לספסל האחורי והבהירה להן: אתן לא תהיו מה שתרצו. אתן תהיו מה שאנחנו נרצה.
כן, השנה היא 2023 – אחרי הספירה – אבל מי סופר, בטח אתכן. ואם אתם נשים, אמהות, הורים לילדות, או רק גברים ישראלים, אתם אמורים, כמוני, למצמץ בתדהמה ובזעם מול התמונה הזאת ולזכור שמוסדות אקדמיים מסוימים בישראל כבר מפרידים בין נשים לגברים, שסמכויות בתי הדין הרבניים הולכות ומתרחבות, ושכבר נרשם מקרה שבו נהג אמבולנס סירב להעלות צעירה רק כי לבשה מכנסיים קצרים.
אה, וישנו גם המקרה של איילה ימין.
כתבתי על המקרה הזה לא מזמן: על הילדה איילה מקיבוץ צרעה, כיום בת 12 ואז בת עשר וחצי, שהצטרפה לקבוצת הכדורסל המעורבת של הפועל מטה יהודה כי ביישוב שלה לא היו מספיק ילדות להקמת קבוצת בנות, וכשהגיעה למשחק התבקשה לשבת על הספסל בשקט, כי הקבוצה היריבה, אליצור אפרת, סירבה לשחק מול בת.
איילה המושפלת ירדה לספסל בבכי, ובחצי השני של המשחק, אחרי התערבות האחראי מטעם המועצה המקומית מטה יהודה, הוכנסה למשחק בכל זאת, וכולם נשארו בחיים למרות ששיחקו מול ילדה בת עשר.
בעקבות המקרה פנה ארגון "ישראל חופשית" לאיגוד הכדורסל וביקש להפסיק לאפשר את הפרקטיקה הזו, שבה קבוצה יכולה לסרב לשחק מול קבוצה יריבה רק כי משתתפות בה ילדות. איגוד הכדורסל סירב וצידד בזכות ל"אורח חיים אמוני", תוך התעלמות, נניח, מאורח חיים חילוני.
משפחת ימין המשיכה ועתרה לבית המשפט, והחודש התקבלה תגובת איגוד הכדורסל לעתירה. ובכן, תנחשו מה; הם החליטו לבטל קומפלט את הקבוצות המעורבות ו"להשיב את ההפרדה המגדרית המלאה בין בנים לבנות", כפי שניסחו. פשוט ככה.
זה אומר שביישובים שבהם יש רק בת אחת או שתיים שמתעניינות בכדורסל, פשוט לא תהיה להן שום קבוצה לשחק בה. וזה אומר, כמו שמנסחת עדית ימין, אמה של איילה, ש"זורקים בנות לספסל האחורי של אוטובוס, את הבת שלי השאירו על הספסל רק כי היא נולדה בת – זה מפחיד, ולשם זה הולך".
החלטת איגוד הכדורסל, היא אומרת, היא ביזיון. "אני מבינה שההיגיון פה הוא שכל צד רואה את הצד שלו, אבל אם יש איזשהם חוקים, הם צריכים להיות הוגנים לשני הצדדים. עובדה שאין משחקים בשבת – למרות שלנו אישית יותר נוח להביא אותה למשחקים בשבת – מתוך כבוד. הייתי רוצה שאיגוד הכדורסל ינהיג שוויון אמיתי, לא בגללי אלא כדי לאפשר לכל ילד או ילדה להתנסות בכל דבר שירצה או תרצה. ואני לא מאחלת לאף אמא להיות לצד הבת שלה ברגע כזה של השפלה כמו שאיילה עברה".
רק תמשיכו לוותר להם באוטובוסים, וגם רגע ההשפלה שלכן, של בתכם, שלכם, יגיע בוודאות.
אפרת, אני וחותר סאפ מזדמן נקלענו לוויכוח מוזר בכנרת, שאולי מסביר לאן השיח של כולנו גולש עכשיו
כשאתה נשוי 300 שנה, יש ויכוחים שאפילו בזמן אמת אתה לא מבין על מה הם בעצם. בשבוע שעבר אפרת ואני היינו בכנרת. המים היו נעימים, היה בלתי אפשרי לצאת מהם. בשלב מסוים, עבר לידינו מישהו עם סאפ. אפרת סימנה לי להסתכל עליו. לא הבנתי למה. היא עשתה תנועות ידיים מוזרות. גם אותן לא הצלחתי לפרש. בסוף היא לחשה בצעקות: הוא עומד הפוך עם הסאפ. היינו קצת רחוקים, אז לא ממש הבנתי מה היא אומרת. "תראה את החבלים האלה, שנועדו להחזיק שתייה", היא הסבירה בלחישות הצעקניות שלה, "הם אמורים להיות מאחוריו. הוא עומד הפוך".
***
"גבר", צעקתי לאיש על הסאפ.
"שתוק! מה אתה עושה", אפרת לוחשת לי.
"מה הבעיה, אני מתקן אותו".
"לא! שלא תעז!"
גם אם שקלתי לחדול מלהעז, היה מאוחר מדי. הגבר על הסאפ כבר הסתובב.
"מה קורה?" הוא שאל.
"אתה עומד הפוך".
"הפוך?"
"כן, אתה צריך להסתובב עם הפנים לצד השני".
"לא, לא", הוא השיב לי, והראה לי שבעצם הוא עומד נכון, והשפיץ או סנפיר או וואטאבר שקוראים לזה, למטה, נמצא מאחוריו, ורק החבלים אצלו נמצאים מקדימה. הבחור המשיך לחתור אל האופק, ואז פרץ הוויכוח הלא־עד־הסוף־ברור ביני לבין אפרת. היא טענה שאני דפוק שהערתי לו. אני טענתי שאם כך, היא דפוקה שהיא אמרה לי שהוא עומד הפוך. "אבל מה אתה אומר לו? זה לא עניינך". "אם זה לא ענייני, למה את אומרת לי?" "כי אתה בעלי", אפרת ענתה.
"אבל האיש על הסאפ לא".
"לכן לא אמרתי לו".
"אבל התעסקת באיך הוא חותר. הרי תביני", המשכתי, "מה אכפת לי אם הוא הפוך? זו אינפורמציה חסרת חשיבות, אלא אם כן אני משתמש בה. את השתמשת בה בכך שאמרת לי, ואני השתמשתי בה בכך שאמרתי לו".
הוויכוח לא התקדם, אבל הבחור בסאפ כן. הוא הגיע אלינו שוב. "מה קורה, אחי?" שאלתי. "רציתי רק שתדע שאשתי היא זו שחשבה שאתה הפוך, אני רק אמרתי לך".
"אתה לא חנוך דאום?" הבחור שאל. "מצחיק", אמרתי לו. "דומה, אבל לא. כולם חושבים". בשלב זה צללתי אל הקרקעית.
***
בשבוע שעבר כתבתי סטטוס שמגנה אלימות, אבל מסביר בפירוט למה יוזמת ההידברות של מפלגתו של סמוטריץ', שקרא בעבר פחות או יותר לגרש את ניר אורבך מבית הכנסת, מעידה על חוסר מודעות מטורלל. אי־אפשר לתקוף במושב הקיץ את כל הערכים שחשובים לציבור הליברלי, כולל את היכולת להתגונן בבג"ץ, ואז לבוא בפגרה לתל־אביב ולהכריז "אנשים אחים אנחנו". זו פשוט לא הדרך. כשעה לאחר מכן, בתגובות לסטטוס העליתי גם סרטון שבו ראו אלימות נגד אחת הפעילות, והדגשתי שוב ובנפרד שבלי קשר לדברים שכתבתי, האלימות הזו כלפיה דוחה ומקוממת. זה לא הפריע לכמה מהפעילים הבולטים של תומכי הרפורמה להעלות סטטוסים שאומרים שאני תומך באלימות. באופן אישי, ההשמצות לא ממש הזיזו לי, אבל כן ציערו אותי מאוד ברמה הלאומית, כי זה חידד לי את ההבנה שזו האווירה. שזו הרמה. וזה חידד לי עוד נקודה שלדעתי אנשי הקואליציה לא מבינים: באקלים הנוכחי גם דברים שבעבר היו עוברים איכשהו, לא מתקבלים בשקט.
***
קחו לדוגמה את ההצעה של סילמן לרחצה נפרדת לפי שעות במעיינות. אני לא עד הסוף מכיר את פרטיה ובאופן עקרוני לא מתלהב ממנה, אבל אני מגיע ממשפחה שהקפידה על רחצה נפרדת, ולכל הפחות יכול להבין את הרצון להתייחס לנושא, ונדמה לי שבעולם סבלני שאין בו חשש חילוני אותנטי ממדינת הלכה, יכול להיות שאפשר היה, מתוך רצון טוב של הצדדים, לייצר פתרון מוגבל לאנשים דתיים - ובעיקר לנשים דתיות - נניח, לתקופת בין הזמנים ובשעות מסוימות, כך שתהיה להן אופציה ליהנות ולהתרחץ בנפרד. במקביל, אפשר היה, נניח, להסכים על הוספת תחבורה ציבורית בשבת באזורים חילוניים. כלומר, לצאת מהעימות הבלתי פוסק ולקיים איזו פתיחה עדינה של הסטטוס קוו, בהבנות ובאמפתיה הדדיים וביצירת אמון. כל זה יכול לקרות בעולם נורמלי. אבל אנחנו לא חיים בעולם כזה. אנחנו חיים בעולם שבו שר המשפטים, שבוע לאחר הבחירות, מצהיר שינסה לחוקק הכול ובאופן חד־צדדי, כולל לנסות לשנות את השיטה כך שבג"ץ לא יוכל לפסול את השינויים שיחולל. ובעולם כזה אף אחד לא רוצה לשמוע אפילו על הרעיונות האלה של סילמן, שנראים מיד חלק ממזימה כפייתית גדולה.
***
אז הממשלה חותרת על הסאפ, לטעמי בכיוון ההפוך, ואנחנו מתווכחים ברקע בוויכוח חסר תקנה. אבל כדי לסיים בטוב, הנה הודעה שקיבלתי בווטסאפ בשבוע שעבר, לאחר שהפניתי טור לאחינו החרדים: "היי חנוך. קוראים לי (השם שמור במערכת) ואני בחור חרדי בן 23 שמשרת בשירות לאומי ביחידת הסייבר של משטרת ישראל, דרך ארגון 'חברים' בתוכנית 'מעלות'. קראתי את הטור שלך, ורציתי לומר לך שאני מבין אותך ואת התסכול. אני גם חושב שהפוליטיקאים החרדים לא מייצגים את הדור החרדי הצעיר. לדוגמה, בקבוצה שלי יש 25 חבר'ה חרדים מהמיינסטרים החרדי, מהישיבות הכי טובות ומכל החסידויות, שמשרתים בשירות לאומי בתוכנית 'מעלות'. לכן אני חושב שמין הראוי שתדגיש את הדברים ותכתוב גם על הצד הזה, כדי שעוד ועוד צעירים חרדים ייחשפו לזה ויבואו גם".
שבת שלום.
מהשרה סילמן ומח"כים חרדים אין ציפיות, אבל נשים שבעד הפרדה מגדרית? איתכן, אחיותיי, יש לי ויכוח
עד לא מזמן, המילה השכיחה ביותר שנזרקה משני צידי הקרע הייתה "דמוקרטיה". המחאה צועקת דמוקרטיה ומהרסי הדמוקרטיה צועקים דמוקרטיה. אבל דומה שבשבועות האחרונים, מאז החליטה עידית סילמן, השרה לאיכות עצמה וסביבתה, לקדם את הנושא הבוער הקשור למשבר האקלים, הידוע בשמו: הפרדה מגדרית במעיינות, נוספה מילה חדשה למילון הגזלייט. אנחנו נצעק שוויון ונתריע על הסכנה, וכמו הד, מגביהי החומות בין נשים לגברים יגלגלו אותה על הראש שלנו בחזרה ויצעקו: שוויון! פטנט אדיר. הרי ידוע שלנשים יש חלושעס למילה.
תראו איזה יופי חבר הכנסת משה גפני משתמש בה. משהתפנה מעט מתמיכתו בקידום אי־השוויון בנטל השירות הצבאי ואי־השוויון בתקציבי החינוך והמס על מנת לצייץ בטוויטר, הוא שאל: "מישהו יכול להסביר לי למה לאישה חרדית שרוצה רחצה נפרדת לא מגיע שוויון?" התשובה היא כן. מישהי ניסתה, האמת. היועצת המשפטית לממשלה בפגישתה עם השרה. אבל סילמן השתכנעה מדבריה פחות או יותר כפי שגפני השתכנע מרעיון התחבורה הציבורית בשבת.
ברשותכן, אני רוצה לעצור שנייה, ולומר משהו שקשור לצורה שבה מתנהל הזעם שלי. כן, אני מתחרפנת מפוליטיקאית מושחתת, שקיבלה תיק שאין חשוב ממנו, ומקדישה את רוב זמנה לפגישות עם ראשי רשויות מהליכוד; וכן, אני בזה בוז עמוק לגברים שהקימו מפלגות על טהרת הטסטוסטרון ועוסקים בפוליטיקה מגזרית תוך השתנה בקשת על כל מה שלא מקדם את האינטרסים הצרים שלהם. אבל מול נשים אנונימיות מהמגזר עצמו, שאיתן יש לי אחווה מובנית, הטוענות בלהט שהפרדה במרחב הציבורי תיטיב עימן, אני מתנהגת יפה. למה? כי להן, בניגוד לסילמן או לגפני, אני מאמינה.
***
אני יכולה לנסות להסביר שוב ושוב מדוע הסימון שלי כאישה לפני היותי אדם הוא עניין פוגעני, בדיוק כמו סימון על רקע גזע, צבע עור, גיל או כוסברה; אני יכולה לנסות להוכיח כיצד הפרדה מגדרית, גם אם החלה בהכרזה על שוויון, לא מחזיקה מים - לא בבתי הכנסת האורתודוקסיים, לא במרחב הציבורי, לא בלימודים בהפרדה ולא כשנשים מורדות מהבמה בטקסים צבאיים או כשנפתח עוד קורס בהפרדה, אופס, רק לגברים; אני יכולה להצביע על כך שדרישות הצניעות קשורות תמיד לחומרות אותן קבעו גברים, בעבור גברים, מתוך נקודת מבט סקסיסטית וחרמנית; שכל החמרה שהתווספה בעשורים האחרונים הפכה להיות נקודת התחלה ממנה התפתחה לעוקם החמרה חדשה, קיצונית ומסוכנת יותר; שיש קשר בין הרכב הממשלה הנוכחית לאלימות נגד מיעוטים בכלל ונגד נשים בפרט - החל מהשחתה של מודעות ואריזות מוצרים שעליהן הן מופיעות, ועד אירועי הקללות, היריקות, והסירוב להעלות אותן לאוטובוס; ואני יכולה, כמובן, להוציא נתונים על מגוון חוקים ועל ריבוא מדדים, מהארץ ומהעולם, המעידים שמצבן של הנשים בישראל הידרדר להפליא. אבל כל אלה בטלים בשישים כשאני עומדת, כלומר יושבת, מול אישה עם פנים ושם בפייסבוק, הטוענת שרחצה בהפרדה תעניק לה תחושת נוחות שהיא משוועת לה. מולה, ורק מולה, אני מתכווצת מצער ומרגישה איך האגרופים שלי נפתחים. מי אני שאומר לה מה טוב לה, באיזו זכות?
אז לא אומר. לא אתווכח עם הרגשתה האישית, כיוון שאני מאמינה לקולה האותנטי ולרצונה. אבל מנגד, אני מבקשת שנשמע נשים אחרות מהמגזר שמרגישות בדיוק הפוך. "ברגע שיצאה ההודעה על פיילוט ההפרדה, החל מבול פניות מנשים דתיות וחרדיות", כתבה מורן זר קצנשטיין, מקימת בונות אלטרנטיבה, "הטענות של כולן חזרו על עצמן: אל תיתנו לפיילוט הזה לקרות, הוא לא יאפשר לנו להיות יחד עם הילדים הבנים שלנו, הוא לא מאפשר למשפחות להיות יחד, הוא למען הגברים שרוצים את ההפרדה לעצמם". ויש כמובן גם נשים דתיות, על גבול החרדיות, שאמרו בקול, בלי תיווך, את מה שאחרות אומרות בשושו. למשל המשוררת והמוזיקאית מרים גולן, שכתבה כך: "המדיניות הזו שקיימת היום, שחצי עירום גברי זה עניין ניטרלי ואילו אישה עם שורטס וגופייה במים זה השטן, זו הבעיה", ותהילה פרידמן, חברת הכנסת לשעבר מטעם כחול לבן, כתבה כך: "יש גבול מאוד דק, דקיק ממש, בין שעות מיוחדות לנשים, לבין גירוש נשים שירחצו לא בשעות שלהן".
***
את דעתי בקשר לצניעות – שהיא, בגדול, בואו נתפשט כולנו, איזה כיף זה סקס, בנות עם בנות, בנים עם בנים, ואפשר בצוק העיתים גם לערבב בין המגדרים – אין טעם שאכניס לוויכוח. גם אני, כפי שאני יכולה לטעון כלפי אותן נשים חרדיות המעוניינות בהפרדה, מוסללת לחלוטין, שטופת מוח מכאן ועד הודעה חדשה, תוצר של הבית החוטא והמחטיא שבו גדלתי, החיים שחייתי, הספרים, הסרטים, הרעיונות והדמויות אליהם נחשפתי. לכן, גם אם הייתי רוצה לומר להן, "היי חברות שלי, אני מאמינה לכן, אבל רק אומר שאין באמת דבר כזה רצון חופשי שהוא מזוקק ונקי משאריות של הבניה חברתית" - מיד היה פורח בלחיי סומק. את אותו טיעון אני יכולה להפנות גם נגדי.
כיוון שאני לא רוצה לכעוס, לא עליהן ולא עליי, את הזעם שלי אני מפנה לפיכך כלפי אחרים. ראשית, כלפי כל אותם גברים, דתיים או חילוניים, שדחוף להם להשמיע את דעתם על יפי ההפרדה. בואו. סתמו פשוט, סבבה? שנית, כלפי הפוליטיקאים הטוענים שהם דואגים לכל המגזרים, גם לאוכלוסייה הערבית. בדיחה. הרי סמוך למעיין עין חניה שבהרי יהודה, אחד משני האתרים שבהם הפיילוט אמור להתקיים, נעקרים חדשות לבקרים עצי זית של הכפר הפלסטיני אל־ולג'ה ותושביו סובלים מהתנכלות בלתי פוסקת מצד המתנחלים. ספק אם יורשו להיכנס לשכשך שם בכלל. ועוד נותר בי זעם כדי להתפלץ מכל אותן נשים חילוניות המצדדות, בשם הליברליות וחוסר היכולת לחשוב שלושה צעדים קדימה, בהפרדה, ומדתיות שהפריבילגיה שלהן איפשרה להן להוריד את כיסוי הראש, לעבור לג'ינס, להתגרש ולהתחתן, לקבל במה בספרה הציבורית ולמקם את עצמן היכן שבא להן על הרצף הדתי, שמתאפשר, כן אמילי עמרוסי, כי נשים אחרות חצבו עבורך בדם, יזע, דמעות והתנגדות, את הדרך שאותה את מעוניינת, ממקומך על הספקטרום הליברלי, למנוע מאחרות.
***
מצב העניינים כרגע הוא כזה: כדי לקיים רחצה בהפרדה, כך הסבירה בהרב־מיארה לשרה שמרבה להצטלם מלופפת בזרועות תומכיה החסונים, נדרשת חקיקה מסמיכה ומפורשת. הכנסת נמצאת כרגע בפגרה. אבל לכשתשוב לחוקק חוקי גזע, מין ומגדר, הכול יבוא על מקומו בשלום, וההפרדה, שהחלה כתוכנית ניסיונית ונקודתית במהלך חודש אוגוסט, תהפוך לחוקית ותתרחב במהירות למקומות נוספים. אלא אם לא ניתן לזה לקרות.
אולי תוותרי לי? / החום התיש לי את הטור. אז התחננתי בפני העורכת שתוותר לי הפעם. שמרוב שתיקה לא היה לי כבר מה לומר. "איזו שתיקה?" שאלה. "מה, את לא יודעת שהרופא הטיל עליי שתיקת בצקת בגרון?". שאלתי.
"מאיפה לי לדעת?" שאלה. "טוב, לא הכול אדם מספר לזולתו", עניתי. "יש דברים שאתה משאיר לעצמך. אז תכף אספר" הוספתי, "ובינתיים פליז תעשי לי הנחת דיבור וכתיבה", ביקשתי. ממילא העצבים של כולם מרוטים, המילים בארץ יצאו מזמן ממסלולן, המטאורים נוחתים בהמוניהם בשמיים והשרב ממאן ללכת. אז כן, הייתי בטוח שהיא תיעתר לי. אבל לא. היא התעקשה, כמו דוב מערות שיצא לחפש פרטנר.
אחר כך נשפכה לי פתאום כוס מים רותחים על היד, חטפתי שעורה בעין, ולאט־לאט התחרפנתי ורציתי לצעוק כמו מפגין שחש שארצו נלקחה ממנו אבל לא היה לי איך בגלל הבצקת. ביני לביני מילמלתי מדי פעם כמה מילים כדי לבחון אם הקול חזר אליי. אבל בגדול, "הו איזה עולם עשית לנו מר אופנהיימר ממציא הפצצה האטומית" נאנחתי, אותן תנועות והכול הפוך. ומצד שני הנה מכונת התקווה המשוגעת. אולי נפעיל אותה מהר לפני שהשיגעון יגמור אותנו?
כתבתי שיר מוזר כזה / וכך אני מגיע למכונת התקווה המשוגעת, אולי הדבר הכי משמעותי שחסר לנו כרגע בארץ. המכונה שאזלה מהשוק. ובגלל זה באחד הלילות החמים השתחררו לי המילים הבאות והמוזרות שהולידו את השיר הבא. וכך כתבתי:
מכונת תקווה משוגעת עברה לפתע ברחוב /
כולם בה הביטו וזה עשה להם טוב /
ואני בתוכי נשמתי בכבדות אנושית/
עם צלילי מכונת התקווה האישית/
מכונת תקווה משוגעת חצתה את הנהר /
בסירה או דוגית כשאני ועוד אחד ששר /
הבטנו בה, וחשבנו האם מכונת התקווה המשוגעת עוד שרה?
בשביל אנשים נורמליים או רק בשביל החרא?
מה זה המכונה הזאת? / "נחמד", אמר מישהו שהקראתי לו את "יצירת המופת". "אבל מה הפירוש של מכונת התקווה המשוגעת שאתה מדבר עליה בכזאת התלהבות?" שאל.
"זו מכונה שנראית כמו מכת"זית, רק כשהיא נוסעת ברחובות ובמקום מים מותזים בכאסח על אנשים חפים ממים, היא מפזרת רסיסי תקווה מחודשים שנעלמו פה מזמן. הבנת?"
"ולמה משוגעת?" שאל.
"למה לא?" עניתי. כי מה יכולתי לענות בחום המשוגע הזה.
רמות / ואז נסעתי לביקור בן יום תמים במושב רמות. כן, כן, המושב המדובר והצנוע המונח על צלע ההר ברמת הגולן והמשקיף לכנרת. ולמה נסעתי? כי הילדים שלי נפשו שם באחת הבקתות ואני השאלתי ארבע וחצי שעות מחיי ונהגתי אליהם מרוב געגועים לחיבוק. אגב רמות הוא מקום מתוק שיש בו סופרמרקט, צימרים, מסעדה בשם הבקתה וטרקטורים ומנגו.
טוב, איש לא הפגין נגדי תודה לאל, מלבד כמה עורבים ונחש שהתפתל על כביש. והביקור שלי שנמשך מהבוקר עד הערב כלל בריכה, כדורעף, והמון אוכל ואהבה.
וכך, באמצע המאבק הארץ ישראלי על זהותה של המדינה, רמת הגולן עמדה יציבה כסלע. ואולי בגלל החרמון הנשקף לצידה, התרגשתי כששמעתי בדרך חזרה הביתה בתוכנית של טלי ליפקין שחק בגלי צה"ל את סיפור אהבתם של שושי וזיגי, שהתאהבו בצבא ב־1973, ואיך בשיא אהבתם פרצה מלחמת יום כיפור וזיגי ששירת במוצב החרמון נלקח בשבי על ידי הסורים לשבעה חודשים ואיך שושי חיכתה לו עד שחזר מהשבי. זוכרים את השיר "אחכה לך” בקצה הערב?
אז במרכז הסיפור הזה כנראה פעלה מכונת התקווה המשוגעת והאוהבת. (אגב, הסיפור של זיגי ושושי יצא בספר).
זמר בלדות / אני לא יודע מה יהיה, אבל אישית אני מתרכז בלהביא שלום בית בארץ בהופעות. זה תפקידנו כזמרים, לשמור על הגחלת. להזכיר מאיפה באנו. וכמו איזה זמר בלדות נודע לנוע מעיר לעיר ומשיר לשיר עם הגיטרה והלהקה שלי.
אז במסגרת הזאת הייתה לנו הופעה באשדוד בחמישי שעבר. אבל אז, ממש לפני ההופעה חשתי שאיבדתי את קולי והתחרפנתי. ברור למה. הרי אובדן הקול זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לזמריקו, שמטרתו לשיר לאנשים, מה עוד ש־6,000 אשדודים מפוארים המתינו לי בסולד־אאוט מפואר ומחמיא.
וככה הגעתי ממש ברגע האחרון לד"ר סיגל (אף אוזן גרון), והד"ר, איש אדיר חובש כיפה, בדק וקבע שיש לי בצקת בגרון ושאני חייב בדום שתיקה מיידי, ולגבי ההופעה אמר: "תנסה ותצליח". ואחר כך תשתוק או תסתום.
לשתוק ולסתום / אז נסעתי לאשדוד מלווה בהמון כדורים נגד בצקת, אבל שרתי והופעתי כמו מכונת תקווה משוגעת.
רק שפקודת דום השתיקה הכניסה אותי לשאלות הנובעות מהסיטואציה. למשל: מה אגיד מעכשיו בלי יכולת להגיד? איך אומר בשולחן “בא לי פאי פירות?“ איך אצלצל לילדיי להגיד להם אהבה? ואם מישהו יעקוף אותי בכביש, איך אצרח עליו "יא מניאק"? ואיך אבכה בלי קול, ואיך אצחק חרישית? ובעיקר למה דווקא עליי הוטלה השתיקה ולא על אלה שמדברים ומדברים ועשן קטסטרופלי בפיהם?
החיבוק / היה ברור שמישהו משחק לאחרונה בראש שלנו. התחלנו להיראות כמו עדר כבשים שכל הזמן רב עם עצמו ומחפש את מכונת התקווה המשוגעת, אבל במהלך החיפוש יורה לעצמו ברגל. באיזו ישורת אנחנו? שאלתי את עצמי בשקט כמו אנשי המלחמות.
ואז מצאתי קטע אצל הסופר המתאבד בעל שלוש השמות (דיוויד פוסטר וואלאס) בספרו "מהתלה אינסופית", קטע שמתאר אקט התחבקותי היסטרי של אנשים וכך הוא כותב:
"ואז באופן מזוויע כולם התחילו להסתובב בטירוף ולחבק זה את זה. זה היה כאילו מישהו לחץ על המתג. התחבקות שלוחת רסן חסרת הבחנה, כשהנקודה החשובה לחבק כמה שיותר, לא משנה אם הכרת אותם.
אנשים עברו מאדם לאדם בזרועות פתוחות. אנשים גדולים התכופפו כשאנשים נמוכים התרוממו על קצות האצבעות. שני המגדרים חיבקו את שני המגדרים, לסתות תחתונות התנגשו בלסתות תחתונות אחרות. ורק אחד זז אחורנית, זה שמעולם לא אהב לחבק, עמד עם ידיים בכיסים ובחן אותם..." זהו.
התיאור הנפלא הזה גרם לי לחשוב שהוא היה יכול להתאים למצבנו, לו רק הייתה מכונת התקווה המשוגעת מתחילה לעבוד שוב. ומה רע שהיינו חוזרים לתועלת הכללית של מחזור חיינו כדי להמשיך באתגרים הבאים והאמיתיים שלפנינו. אלא שלא השליתי את עצמי. מכונת התקווה המשוגעת שלנו מחפשת את דרכה. תסתכלו סביב. הדרה. אובדן הסמכויות והמשילות. עקיפות וחריקות בלמים בכבישים. חצי ייאוש שהתגנב בלב.
חוץ לארץ / עורכת הטור הייתה אמפתית למצבי נוכח השעורה, המים הרותחים והטלת דום השתיקה, אלא שלמרות הכול סירבה לוותר לי על הטור.
וכשלא ידעתי איך לסכם אותו וראיתי שכששאלו בטלוויזיה את דבל'ה גליקמן מ"זהו זה!", מה הדבר הכי טוב שיש בארץ וענה חוץ לארץ צחקתי נורא. וכשהוא הוסיף שיש נניח את חוץ לארץ איטליה או חוץ לארץ לונדון, צחקתי עוד יותר.
ומכונת התקווה המשוגעת מה עלה בגורלה? היא רעדה קצת. כמי שאיבדה את בלמיה. ומישהו בעל אחריות וסמכות ניגש ואמר: חייבים תיקון. דחוף.
