ביולי 2015 הופיעו על השער של "הניו יורק מגזין" תמונותיהן של 35 הנשים שהתלוננו כי הותקפו מינית על ידי ביל קוסבי. 35 נשים אמיצות שיצאו לאור וחברו יחדיו נגד הקומיקאי הנערץ. יותר משנתיים לאחר מכן, בספטמבר 2017, פרסם "הניו יורק טיימס" תחקיר דומה על הארווי ויינשטיין. המפיק נודע אז בהוליווד כבריון גס ונבזי, אך חשיפת מעלליו בפומבי התקבלה בתגובות רועשות ושיגרה לעולם את תנועת MeToo בדרך לשינוי מהותי בתפיסת הציבור לגבי הטרדות מיניות. עכשיו כשאנחנו במקום קצת אחר, מפוכח יותר, מתבקש לשאול כיצד קרה שאסופת התלונות המזעזעות נגד קוסבי וסיפורי קורבנותיו התקבלו כמעט בביטול ביחס לגל ההדף העצום בעקבות סקנדל ויינשטיין? איך ייתכן שההסתבכות של סופרסטאר המוכר בכל בית אב בארצות הברית זכה לתשומת לב מוגבלת בתקשורת ביחס לתגובה החריפה, רחבת ההיקף וההמונית למעשי מפיק שמוכר בתעשיית הקולנוע, אבל כמעט אלמוני בציבור הרחב שאינו בהכרח מעורה במאחורי הקלעים של הוליווד? לכאורה, מדובר בתופעה שנוגדת כל היגיון חברתי, תרבותי ורכילותי. איך אפשר להסביר את זה?
ההסבר שעשוי להתקבל על הדעת בעיני רבים הוא עניין תדמיתי: קוסבי נתפס תמיד כדמות אבהית חיובית וצנועה שניתן להזדהות איתה, בעוד שוויינשטיין היה ידוע כאדם בלתי נסבל, אלים, כוחני ועשיר כקורח. כזה שאי אפשר שלא לכעוס עליו. כמובן שבמציאות הדברים מורכבים קצת יותר, שכן קוסבי היה אחד האנשים החזקים בתעשיית הבידור לאורך חמישה עשורים והפך למולטי-מיליונר (שוויו הוערך בכ-400 מיליון דולר), בעוד ויינשטיין מצא עצמו מסובך כלכלית על רקע סדרת כשלונות קופתיים שהביאה את חברת ההפקות שלו לסף פשיטת רגל. הסבר נוסף נובע מהלך הרוח בחברה האמריקנית. מצד אחד גבר שחור שבנה את עצמו מכלום והפך לדמות וחיקוי לצעירים שחורים. מצד שני, גבר יהודי לבן שבנה אימפריה עסקית תוך רמיסת מתחרים ושותפים. מההיבט הזה של תקינות פוליטית, ברור מי המועמד הטבעי ללינץ' בסמטה אפלה ומי ללינץ' תקשורתי בכיכר העיר.
ויש גם את ההסבר הלא תקין פוליטית הבא: מה שחשוב בשני המקרים הללו זה לא זהות הנאשם, אלא זהותן של המאשימות. בניגוד לקורבנות של קוסבי שאינן ידועות בציבור, אלו שנפגעו על ידי ויינשטיין היו כמה מהכוכבות הזוהרות והגדולות ביותר של הוליווד - מאנג'לינה ג'ולי, דרך גווינת' פאלטרו ועד רוזנה ארקט. למעשה, מה שהזין את השיח הציבורי הוא המעמד הציבורי של הנפגעות יותר מאשר החשודים עצמם. "איכות" הקורבנות, יותר מכמות. אם בוחנים את פרשת קוסבי מההיבט הזה, אז אותה תמונת שער של "הניו יורק מגזין" מ-2015 הייתה בעצם מסדר זיהוי. מסדר זיהוי של המאשימות במקום של הנאשם עצמו. מסדר זיהוי של מי שהיו ונשארו - אלמוניות. יותר משש שנים אחרי, חלק מאותן נשים אמיצות מקבלות במה לחלוק את החוויות שלהן מהמפגשים עם מי שהיה אחד מהכוכבים הגדולים של התרבות האמריקנית, וכעת נודע כאחד המושמצים שבה. זה קורה במיני-סדרת דוקו החדשה "חייבים לדבר על קוסבי" של היוצר התיעודי וו. קמאו בל, שהוקרנה בבכורה בפסטיבל סאנדנס האחרון ותשודר החל מהיום (ב') ב-yes דוקו ו-HOT8.
לפני שנריץ קדימה ואחורה, כמו שבל עושה לא פעם במהלך ארבעת פרקי הסדרה שלו, נלחץ סטופ ונבהיר: כפי שאפשר להסיק משמה, "חייבים לדבר על קוסבי" עוסקת בדמותו של הבדרן המהולל. הנשים שסוממו ונאנסו על ידו משחזרות את הפגיעה, ודוברים אפריקנים-אמריקנים שהעריצו אותו מספרים על האכזבה. יש פה כמות נכבדת של מרואיינים, והם יוצרים מסה קריטית חשובה. אולם כל אלה התכנסו מול המצלמה של בל כדי לדבר על אדם אחד - ביל קוסבי. למעשה, מדובר ב"חיים שכאלה" רק בלי הליקוקים הצבועים ועם חיטוטים בלתי פוסקים בפחי הזבל של ההיסטוריה האישית שלו. זה די מתבקש בטלוויזיה של היום. בסוף, יותר משחייבים לדבר על קוסבי, חייבים לדבר על "חייבים לדבר על קוסבי" - הסדרה.
"חייבים לדבר על קוסבי" - טריילר
כמו בסדרת הדוקו United Shades of America המצוינת שלו ב-CNN, גם פה בל מביא את טביעת האצבע שלו כיוצר - האנושית, הכנה, נטולת הפאתוס - למסך. ההיבטים החיוביים באישיות של קוסבי אומנם נוכחים, אולם כולם עומדים בצילם של הצדדים האפלים שהיו שם תמיד. לצד התרומה פורצת הדרך שלו לקהילה השחורה, צפה ההתנהגות הבלתי נסבלת שלו כלפי נשים. לעיתים יש התנגשות בין שני ההיבטים הללו, והרגעים הללו הם המעניינים ביותר ב"חייבים לדבר על קוסבי" כשהם הולכים מעבר לצורך הטבעי של הקורבנות להתבטא או מיצר המציצנות של הצופים, ומנסים לנתח לעומק את היחס שלנו כחברה וכפרטים למעמד הסמלי שלו כשסוגיות של גזע ומגדר מסתבכות. כשמתברר שמדובר בזאב בעור של כבשה שהיא גם שחורה.
הסדרה לא מתיימרת לנסח כתב אישום ברור וחד משמעי נגד קוסבי, אלא מנסה לאסוף עדויות וממצאים כדי ללמוד על מורכבות הדמות שלו, ולא פחות מכך - מורכבות היחס שלנו כלפיו. הסדרה סוקרת את ההיסטוריה מרובת התפניות שלו משלל זוויות - חברתיות, תרבותיות ופוליטיות: מהנסיקה שלו כבדרן אפריקני-אמריקני בנוף התרבותי של ארצות הברית הלבנה בשנות ה-60, דרך המהפך התדמיתי שלו מ"כושי מחמד" להתגלמות של הכוח השחור בשנות ה-70 ועד להצלחה חסרת התקדים שלו בשנות ה-80 עם הסדרה "משפחת קוסבי", שהפכה אותו לדמות אב אהובה בכל בית בארצות הברית, ואפילו בישראל. הוא גם מדגיש את היותו דמות לחיקוי עבור צעירים שחורים רבים לאורך השנים (כולל בל עצמו), ומנגד את הבגידה שרבים מהם חשו בעשורים האחרונים כשהחל לזלזל בהם כקומיקאים וכאזרחים אמריקנים מן המניין.
בפסיפס הזה יש המון חלקים ובל עושה כמיטב יכולתו לחבר את כולם מבלי להתפזר. הוא משתמש בדבק מגע כשהוא חותר לשיחות פתוחות וגלויות לב עם קורבנותיו של קוסבי, ומדי פעם הוא גם נעזר בדבק פלסטי - אלמנטים שטחיים לכאורה מהקריירה שלו כמצחיקן לכל המשפחה, שרמזו על כוונותיו הזדוניות כגבר טורף. הרגעים הללו משעשעים באותה מידה שהם מזעזעים, עד כדי בלתי נתפסים. כך למשל העיסוק האובססיבי של קוסבי באפרודיזיאק המכונה "זבוב ספרדי" (Spanish Fly), שעליו התלוצץ אינספור פעמים מעל הבמה כקומיקאי וגם בספרו "ילדות", שבו חלק פנטזיות ילדות בנוגע אליו. שנים אחר כך, בראיון ללארי קינג ב-CNN מ-1991, הוא אף חלק הוראות שימוש בסם האונס. זוהי סיטואציה מדהימה שלא הייתה יכולה להתקיים היום, אולם בזמנו זה עבר מתחת לרדאר. כך גם סצנת ברביקיו מוזרה מ"משפחת קוסבי", שבה ד"ר קליף האקסטבל מוסיף לעוף "רוטב מיוחד" שגורם לאורחים להרגיש נינוחים ומאוהבים יתר על המידה. לצפות ולא להאמין.
"לצפות ולא להאמין" זו תחושה שרבים חשו לפני כעשור, כשההאשמות הראשונות נגד קוסבי צצו לראשונה. אבל הרמזים תמיד היו שם, ולא רק ביצירתו האמנותית. קשר שתיקה מתוגמלת של מקורביו והדממה כפויה של נפגעותיו המפוחדות והמבוישות הותירו את התדמית שלו מצוחצחת לרווחת כולם - הקהילה האפריקנית-אמריקנית שהעריצה אותו, רשת NBC וחברות הפקה אחרות שעשו ממנו המון כסף, וכמובן הוא עצמו שהמשיך ליהנות ממעמדו כ"אבא של כולנו", כמחנך הלאומי וככוכב כל-יכול בתעשיית הבידור. אבל קוסבי הכל כך בטוח בעצמו לא זיהה את השינויים התרבותיים והתקשורתיים סביבו. הפער הבין-דורי הלך והתרחב, וקוסבי המזדקן התקשה להסתגל. הסדרה חושפת כיצד איים על עיתונאים ובעלי טור שהעזו לפקפק בו כפרפורמר וכאדם, ומגלה כיצד נהג להתקשר לאדי מרפי וריצ'רד פריור ולנזוף בהם על ניבולי הפה בהופעותיהם. שני הסטנדאפיסטים העריצו אותו וגם עקפו אותו בסיבוב - מה שלא היה מקובל עליו.
אבל מי שהביאו למפלתו היו הרשתות החברתיות, שהיו מחוץ לשליטתו. וידאו ויראלי אחד של הסטנדאפיסט חניבעל בורס התפשט באינטרנט ב-2014 והניע רבים לחפש בגוגל את הצירוף Bill Cosby Rape. התוצאות שהתקבלו הדהימו מיליונים. העובדה שבורס, דור שלישי לאילן היחסים של ההומור השחור של קוסבי, היה זה שסימן את מפלתו מבטאת מרד של אותם צעירים אפריקנים-אמריקנים שזעמו על האבא הרוחני שלהם כשזה הפך לסבא טרחן. מי שפרץ עבורם דרך לפתע הפנה לעברם אצבע מאשימה וכינה אותם פרחחים בטלנים לא מחונכים ש"מפזרים את הזרע שלהם במקום ללכת ללמוד". בל מספר שגם הוא הופתע כשקוסבי קשישא הפך לחביבם של פוליטיקאים לבנים שמרנים, אבל היום, בראייה לאחור, יש בכך הקלה מנחמת. תחשות הבגידה שהוא ואחרים חשו משתלבת היטב באכזבה מהתנהגותו כלפי נשים. ההתבטאויות הנוקבות שלו נגד גברים באותו צבע עור עמדו לכאורה בשורה אחת עם המעשים הנוראיים שלו נגד נשים.
אבל בל לא מתכוון לעשות הנחות לעצמו, לסדרה שלו או לצופים שלה. הוא מזכיר ומדגיש כיצד רבים בקהילה האפריקנית-אמריקנית התייצבו לצד קוסבי. כיצד גברים ונשים (בהן וופי גולדברג מיודעתנו שהתעקשה להיאבק על חפותו) האשימו את הממסד הלבן בהתעמרות במי שייצא מתוכם ונרדף בגלל הצלחתו. מבחינתם, חבורה של נשים לבנות - רבות ככל שיהיו - המאשימות גבר שחור באונס זה עלילת דם על רקע מגדרי וגזעני. רבים עדיין חושבים כך ומהללים את שחרורו מהכלא אחרי שלוש שנים בגלל פשלה בירוקרטית. זוהי אחת הסיבות שחשוב כל כך לתת את הבמה לקורבנות ולעודד אותן ואחרות לדבר בביטחון ובפתיחות.
בל ואחרים מודים שהם התעלמו ו/או זלזלו כשאנדראה קונסטנד התלוננה לראשונה נגד קוסבי ב-2004, וגם כשלילי ברנארד, ליזה-לוטה לובלין, ג'ניס בייקר-קיני, לינדה קירקפטריק, ברברה באומן ונשים אלמוניות אחרות הצטרפו אליה שנים לאחר מכן. אחד מהדוברים מספר שתשומת הלב שלו התעוררה רק כששמה של הדוגמנית והשחקנית בוורלי ג'ונסון צץ בהקשר זה. מי שהייתה בת זוגו של כריס נות' (ונפרדה ממנו בנסיבות דומות) סיפרה בתוכנית אירוח כיצד חשה מנומנמת אחרי שתיית כוס אספרסו עם קוסבי. למזלה היא נחלצה ממנו בזמן, הטראומה אינה גדולה כמו אצל האחרות, אבל מעמדה כסלבריטאית היה זה שעורר עניין בקרב קהלים רחבים.
יותר מ-60 מקרי אונס מיוחסים לקוסבי. אם במקרה של ויינשטיין עוד היו שהציפו תהיות בנוגע להסכמה ולמקום שבו עובר הגבול בין אונס לסחיטה מינית, הרי שבמקרה של קוסבי הראיות מורות על אשמה ברורה - לפי כתב התביעה וכן לפי הסדרה של בל. אי אפשר לשאול "למה אמרתן 'כן'?" ולו בגלל שקוסבי מלכתחילה שלל מהן את האפשרות להגיד "לא". ולמרות זאת, תהודת סיפורו של ויינשטיין הייתה גדולה בהרבה אף שהגיעה שנתיים אחרי. עכשיו, כשניתנת לנפגעות הזדמנות להיות נוכחות אישית ואחראיות על המסר, במסדר הזיהוי הבא כבר יזכרו שמדובר בנשים בשם ודם, עם פנים וקול משלהן, שאולי לא ידועות בציבור אבל ראוי להקשיב להן כמו לכל אחת ואחד מאיתנו. זה עניין של איכות, לא רק של כמות.
