אצל ג'יימס קמרון זה פשוט. השבוע עלה ההמשך האולטרה-מצופה של "אווטאר", ובדיוק כמו בקודמו שובר הקופות, הנבל המרכזי הוא לא אדם אחד, אלא מערכת שלמה. בסרט הראשון היה זה תאגיד דורסני המבקש לפשוט את כוכב הלכת פנדורה ממשאביו הטבעיים, על חשבון תושביו הילידים. התאגיד הזה לא מבקש להגיע לפשרה עם תושבי פנדורה, בני הנא'בי, גם אם האשליה שהוא מעוניין בה קיימת בשלב מסוים. יש לו מטרה אחת, והוא שואף להשיגה בכל מחיר, גם אם צריך להבעיר פלנטה שלמה כדי להשיגה, גם אם צריך להבעיר את הגלקסיה.
"אווטאר: דרכם של המים" - טריילר
בסרט השני הנבל עבר מטמורפוזה קלה: כבר לא רק גוף תעשייתי-בטחוני דורסני, אלא האנושות כולה, המבקשת לעצב את פנדורה לצרכיה על מנת לחמוק מכדור הארץ הגווע. וכן, בסרט קולנוע דרמטי עסקינן, ולפיכך ישנה חובה למצוא פרצוף או שניים שייצגו את הגוף האמורפי הגדול יותר: הקולונל הברוטלי מיילס קוואריץ' (סטיבן לאנג), ומלבדו גם צייד לוויתנים אכזר (ברנדן קאוול).
אלא שהפעם, קמרון נטע בנבל המרכזי שלו – קוואריץ' – גם מוטיבציה מלבד זו שאפיינה אותו בסרט הקודם: להכניע את בני הנא'בי בכל מחיר. לא ניכנס לפרטים על מנת להימנע מספוילרים, אבל ברור לגמרי שקמרון ביקש להעמיק את דמותו של קוואריץ', לעגל אותה ולטעת בה ממד אנושי.
כפי שמוכיחה הפילמוגרפיה שלו, בחלקה הגדול, מדובר בחידוש מסוים עבור קמרון. בעבר, נדרש קמרון בעיקר לאותה ראייה דיכוטומית של טוב ורע שאפיינה את "אווטאר" הראשון. ב"שליחות קטלנית" והמשכונו הייתה האינטליגנציה המלאכותית סקיינט האיום המרכזי על שרה קונור ובנה ג'ון, דרך שליחיה הרצחניים והכמעט בלתי ניתנים לעצירה (T-800 בסרט הראשון, בגילומו של ארנולד שוורצנגר, ו-T-1000 בגילומו של רוברט פטריק בסרט השני); ב"שובו של הנוסע השמיני" היו אלו גדודים של חייזרים עוינים (ומלכה אחת מבעיתה); ב"שקרים אמיתיים" – חבורה של טרוריסטים ערבים; לא מוצלחים במיוחד, מיינד יו, אבל מאוחדים במטרתם: לפוצץ לארצות הברית את הצורה באמצעות נשק גרעיני.
עם הנבלים בסרטיו של קמרון לא ניתן לשאת ולתת. הם קרים, ממוקדי-מטרה וחד-ממדיים להפליא. כך קמרון אוהב אותם, כך הוא יוצר הזדהות מוחלטת עם הפרוטגוניסטים בסרטיו, שהרי איך אפשר שלא לרצות בניצחונו של גיבור על חשבונו של נבל שכל תכליתו רצון להשמיד את הגיבור הנ"ל?
אבל בשנים האחרונות, קמרון ודומיו – אבירי הוליווד הישנה, זו שקרמה עור וגידים במלחמת העולם הראשונה, זו שראתה את תור הזהב שלה במלחמת העולם השנייה וזו שהתגייסה תעמולתית גם במהלכן וגם במהלך המלחמה הקרה, מוצאת בכל אלו השראה לנבליה – הם המיעוט. והנה, גם קמרון התעדכן, ב"אווטאר: דרכם של המים" בחר להעשיר את דמות הנבל שלו לפי צו האופנה. הנבל השני שלו, לעומת זאת, צייד הלוויתנים, נותר פשוט, דל ופשטני - כמיטב המסורת.
אם בעבר הנבל ההוליוודי המצוי אופיין בעיקר באמצעות הרצון החד-ממדי שלו (נקמה, ממון, שליטה עולמית וכיו"ב), האפיון המודרני שלו מורכב לאין שיעור. אלמנטים שפעם רק נרמזו, במקרה הטוב, הפכו לחלק משמעותי מתיאור הדמות – ובהתאם, המוטיבציה של הנבלים הללו הפכה ליותר מאשר קביעה תסריטאית שרירותית. דאדי אישיוז, תסכול מיני, ילדות בצל התעללות ומגוון שלם של בעיות נפשיות: לעיתים קרובות, לפעמים אפילו בטרם יוצג כאנטגוניסט, הנבל המודרני מוצג כקורבן של נסיבותיו. הוא ריאליסטי יותר, משכנע, ומנומק. סוף סוף. אבל איך, ולמה, כל זה בדיוק קרה? מדוע הפכו הנבלים לגיבורים החדשים?
"מי יודע איך זה להיות אני?"
בואו נתחיל עם מעט היסטוריה: עד שנות ה-50, הכול היה כרגיל. זאת אומרת, הנבלים בסרטים ההוליוודיים של תור הזהב היו מהסוג הפשוט, הישיר והחד-ממדי: רוצחים, פושעים, מפלצות, מדענים מטורפים, רבים מהם מבוססים על דמויות ספרותיות מהספרים שעובדו לקולנוע באותם הימים. אך זוהי הכללה, כמובן, כי בתוך אלו נמנים נבלים מורכבים יותר מבחינה פסיכולוגית, כמו גם כאלה שהלכו על הקו הדק שבין פרוטגוניסט לאנטגוניסט. קינג קונג ("קינג קונג", 1933), למשל, והמפלצת של פרנקנשטיין ("פרנקנשטיין", 1939) – שניים שנגררו בעל כורחם לקלחת אלימה של אירועים, בטרם פגשו את גורלם הטראגי.
כבר בשלב המוקדם הזה החלה להתגנב מורכבות לתיאורם של חלק מהנבלים הקולנועיים. אפילו רוצח-ילדים כמו הנס בקרט (פיטר לורה) בקלאסיקה M של פריץ לאנג (1931), זכה לזעוק, ברגע אנושי ומטריד כאחד, "מי יודע איך זה להיות אני?". גם הפסיכופט נעדר-הגאולה הזה קיבל את ההזדמנות להסביר את עצמו, לבטא את חוסר יכולתו לשלוט בדחפיו הרצחניים, להיות יותר מאשר הקריפ המשוטט ברחובות ברלין וקוטף ילדים בדמי ימיהם.
המגמה רק המשיכה להתחזק בשנות ה-50, כאשר הקולנוע האמריקני החל להתמודד – באופן אלגורי, לפחות – עם הפרנויה והחשדנות שהביאו עמן תחילת המלחמה הקרה, "הבהלה האדומה" והמקארתיזם שפשה בפוליטיקה, בחברה ובתרבות האמריקניים של תחילת העשור. קצת קשה להוקיע נבל כאשר מדובר בעמית לעבודה, בשכנך, בבן משפחה. כך ראתה תעשיית הקולנוע של התקופה צמד סרטי אימה אייקוניים ומשפיעים כמו "היצור מעולם אחר" (1951) של כריסטיאן נייבי (אם כי השמועות גורסות כי האוורד הוקס הגדול הוא שביים את הסרט), ו"פלישת חוטפי הגופות" (1956) של דון סיגל. בשניהם האויב יכול להיות כל אחד, באופן מילולי.
מאידך, סרטי התקופה עדיין היו מלאים בנבלים מהסוג היותר ישיר וחד-ממדי, לעיתים קרובות בני לאומים שהיו בעימות כזה או אחר, בשלב כזה או אחר, עם ארצות הברית: סובייטים, יפנים, וכמובן, האול-טיים פייבוריט, נאצים. גם בנאצים אין צורך לטעת יותר מדי מוטיבציה או הסברים פסיכולוגיסטיים למעשי הרשע שהם מבצעים. נבל נאצי הוא תפלץ אנושי שיש להרוג בכל מחיר. למי בכלל אכפת מדוע הפך לכזה? שימו לו כדור בראש, ובוא נגמור את העניין.
בשלב זה כבר הבנו שהנבלים הקולנועיים אינם אלא השתקפות של התמורות החברתיות והפוליטיות של תקופתם – מייצגים של מערכת הערכים, התפיסה המוסרית והחרדות של העת שבה נוצרו. אלא שלקראת סוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70, הערכים והתפיסות המוסריות הפכו מטושטשים - ולחרדות חסרה פתאום כתובת ברורה. כמו במהלך "הבהלה האדומה", האויב כעת היה מזן פחות מובהק ונוח לתיעוב. המתיחות הפנימית שיצרה מלחמת וייטנאם והנזק של פרשת ווטרגייט, שפגעה קשות באמון של האזרח האמריקני במוסדות המדינה, עשו את שלהם.
אך בעוד שהרעיון הזה התבטא בסרטי התקופה במספר אופנים – כמו שוטרים מושחתים ("סרפיקו", "הארי המזוהם: כוח המגנום") שמייצגים את חוסר-המשילות של מערכת החוק, או אחות מרושעת בבית חולים פסיכיאטרי ("קן הקוקיה") שמייצגת את הבירוקרטיה האטומה וההרסנית – דומה היה שהזהות החמקמקה של האויב החדש גורמת לקולנוע האמריקני סוג של רגרסיה למחוזות העבר. כך, הנבלים הזכורים של הקולנוע האמריקני בשנות ה-70 הם מהסוג הישיר, הפשוט, פה ושם גם הפשטני. לעיתים קרובות מדובר בכוח של רשע טוטאלי שאין שום אפשרות להבינו - ואין ברירה אלא להכחידו, כשכל האמצעים כשרים. הדיבוק השטני ב"מגרש השדים" (1973), האנטיכרייסט הצעיר דמיאן ב"אות משמים" (1976), הכריש הרצחני ב"מלתעות" (1975), החייזר ב"הנוסע השמיני" (1979), ומייקל מאיירס ב"ליל המסכות" (1978) – נבל בסרבל ומסכה, עם סיפור רקע דל ושום מניע אמיתי מלבד הרצון שלו לדקור ולשסף את מי שהוא רק יכול, שיעניק השראה לתועפות של סרטי סלאשרים גנריים שיפציעו במהלך שנות ה-80'.
אבל שנות ה-70 הציגו בפני קהל צופי הקולנוע נבל נוסף – דארת' ויידר, כוח של רשע מצמית שבעשור הבא, בשני סרטי ההמשך של "מלחמת הכוכבים" (1977), יחשוף את הצד האנושי שבו, ולא רק יכפר על חטאיו הרבים אלא גם יעניק לנבל ההוליוודי עומק ומורכבות שילבלבו לכדי מייקאובר מלא בעשורים הבאים. היו גם לפניו נבלים שנחשפו באנושיותם, אך אף אחד מהם לא היה האנטגוניסט הראשי בסרט שהפך לתופעת תרבות אימתנית.
עלייתו של האנטי-גיבור
בשנות ה-80, כאמור, מלאה תעשיית הקולנוע האמריקנית סרטי סלאשרים שבהם ניתן סיפור רקע דל או גנרי לנבלים המרכזיים. אפילו הסלאשרים מהזן היצירתי יותר, כמו סרטי "סיוט ברחוב אלם", עשו מאמץ מינימלי להעניק לנבל שלהם מוטיבציה משכנעת יותר מנקמה או סאדיזם נטו. וגם ברמת סרטי האימה/מד"ב, כמו "היצור" של ג'ון קרפנטר (שהיה סוג של רימייק ל"היצור מעולם אחר"), "הטורף" (1987) וכאמור "הנוסע השמיני 2" (1986), האויב היה נוכרי, זר, חסר מוטיבציה ומורכבות מעבר לרצונו הקמאי להרוג.
אולם גם בתקופה הזו, הפציעו סרטים שביקשו להעמיק את דמות הנבל, לחפור בו בקרדום ולמצוא בו משהו שניתן להזדהות איתו, משהו שניתן להבין. "הזבוב" (1986) של דייויד קרוננברג, למשל, התחיל הפוך: גיבורו הוא מדען (ג'ף גולדבלום) שאחרי ניסוי כושל הולך והופך להייבריד מזוויע של זבוב ואדם. הסרט מתחיל כשהוא הפרוטגוניסט – אך בהדרגה, מעביר אותו תהליך שבסופו יהפוך לאנטגוניסט מאיים. כך מסוגל היה הצופה להבין את היצור המחריד שמאיים על ורוניקה (ג'ינה דייויס), חברתו של המדען. כך, היה הצופה מסוגל לשמור על מידה של אמפתיה עבורו, גם כשהוא נחשף במלוא מפלצתיותו.
שנות ה-90 שוב ראו מצעד בלתי נגמר של נבלים שהיו רעים כי כך דרש התסריט, מבלי להסביר את סיפור הרקע שלהם באופן שיציג אותם כאנושיים יותר, מובנים יותר. על T-1000 ב"שליחות קטלנית 2" כבר דיברנו, אבל אפשר להוסיף לו סאדיסטים כמו נורמן סטנספילד (גארי אולדמן) ב"לאון" (1994) או מר בלונד (מייקל מדסן) ב"כלבי אשמורת" (1992), מגלומנים מסוכנים כמו דיקון פרוסט ב"בלייד" (1998), פסיכופתים רצחניים כמו האוורד פיין (דניס הופר) ב"ספיד" (1994), גדודי חייזרים כובשים כמו ב"היום השלישי" (1996), או את הסוכן סמית' (הוגו וויבינג) ב"המטריקס" (1999) – הדוגמה האידיאלית לנבלים חסרי אישיות, מעבר לגיחוך מרושע.
מאידך, בשנות ה-90 גם הלכה והתעצבה האובססיה התרבותית לאנטי-גיבורים, דמויות ברורות של אנטגוניסטים שהלכו והפכו למעט פחות ברורות בשל הכריזמה שלהם והקסם שהילכו על הצופים. חניבעל לקטר (אנתוני הופקינס) ב"שתיקת הכבשים" (1991), טיילר דירדן (בראד פיט) ב"מועדון קרב" (1999), ג'ולס (סמואל ל. ג'קסון) ו-וינסנט וגה (ג'ון טרבולטה) ב"ספרות זולה" (1994) - כל אלה ועוד טשטשו את הקו שמפריד בין גיבור לנבל, ועזרו להביא את העידן שבו מצעד הנבלים הגנריים פינה את מקומו לדמויות אמיתיות, מורכבות ומשכנעות יותר.
ותודה לעולמות הקומיקס
בעשור הראשון של שנות ה-2000, הנבלים שפלירטטו עם מושג האנטי-גיבור, וכך זכו למורכבות חדשה, הלכו ותפסו אחיזה. בטרילוגיית "שר הטבעות", הרשע המרכזי – וחסר הפנים, או איזושהי מוטיבציה מובהקת מלבד כיבוש עולמי – היה סאורון. אולם הנבל האנושי יותר, זה שההיסטוריה הטרגית שלו הפכה אותו לתפלץ שהוא, היה גולום (אנדי סרקיס) – מי שכבש את לב הצופים והפך לדמות האייקונית ביותר בסרטים הללו. קומודוס (חואקין פיניקס) ב"גלדיאטור" (2000) סבל מילדות בצל אב דומיננטי, ופיתח שלל דאדי אישיוז שהפכו אותו לעריץ אכזרי. מר גלאס (סמואל ל. ג'קסון) מ"בלתי שביר" (2000) גדל כילד דחוי ובודד עם מחלה נדירה והפך למגלומן אובססיבי, דוקטור אוקטופוס (אלפרד מולינה) מ"ספיידרמן 2" היה מדען שרצה להמציא אנרגיה חדשה שתיטיב עם העולם עד שהזרועות המכאניות שפיתח השתלטו עליו, ומגנטו (איאן מקלן) מסרטי "אקס-מן" היה ניצול שואה שאיבד את אמונו באמון האנושי. כל אלו ועוד היו נבלים מסוג חדש – מובן יותר, אנושי יותר, מעורר-הזדהות.
גלאס, אוקטופוס ומגנטו מביאים אותנו לסוגיה נוספת שקשורה בקשר גורדי להתפתחות הנבל בקולנוע ההוליוודי – כיבוש הקולנוע הפופולרי על ידי עולמות הקומיקס וגיבורי-העל. "אקס-מן" הראשון, שיצא ב-2000, נתן את הטון – וב-2008 יצא "איירון מן", הראשון בסרטי היקום הקולנועי של מארוול (MCU), ופתח עידן חדש בתרבות הפופולרית. ומההיסטוריה העשירה, בת שמונת העשורים, של עולמות הקומיקס, הגיעה בשורה בכל הנוגע לתיאורם של נבלים. בסרט קולנוע, אפילו בסדרת סרטים, היריעה לעיתים הייתה קצרה מלהכיל גם את פיתוחה המספק של דמות הנבל. בערימות של חוברות קומיקס, לעומת זאת, ניתן להיכנס לעובי הקורה ולראות כיצד התחיל הנבל הנ"ל, מה היו הנסיבות שהפכו אותו למי שהוא.
הרעיון לא תמיד תורגם היטב בסרטי קולנוע המבוססים על קומיקס, ולראייה המצעד הבלתי נגמר של נבלים גנריים בסרטי הז'אנר. אולם בחלק מהמקרים, זה דווקא עבד, ובאופן נפלא ממש. לוקי למשל, בגילומו של טום הידלסטון, סבל מילדות בצל אחיו המוצלח ממנו, לנצח כינור שני אומלל. וקיים גם תאנוס, בגילומו של ג'וש ברולין, חייזר אדיר-כוח שביקש לתקן את היקום על ידי צמצומו – מחיקת חציו, לא באופן אכזרי אלא באופן תכליתי ולא-אישי, על מנת להציל את החצי הנותר. ילדות עגומה, שבה מראהו הגרוטסקי הפך אותו לדחוי בקרב ביתו (אמו ניסתה להרוג אותו בילדותו), סייעה להפוך אותו למי שהוא. כשהוא עם בתו המאומצת גאמורה (זואי סלדנה), אנו אף חוזים ברגעים רכים ואנושיים יותר של תאנוס. לא דבר של מה בכך כשמדובר במישהו שרוצה להשמיד חצי יקום.
ותאנוס רחוק מלהיות הנבל המורכב היחיד שהנחילו סרטי הז'אנר עד כה. ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" (2022) אנו מקבלים את וונדה מקסימוף (אליזבת אולסן) במוד הרצחני שלה, אחרי שחזינו בה מאבדת את כל היקר לה בסרטי "הנוקמים", ואחרי שחזינו במשבר הנפשי שהיא חווה אל מול האובדן ב"וונדה-וויז'ן". אנו מסוגלים להבין אותה, כי נחשפנו לחוויות הקשות שעברה, כי אנו יודעים איזה קורבן היא הקריבה. "ג'וקר" הקדיש את כל 123 דקותיו לתיאור נפשו המתפוררת והבודדה של גיבורו, בגילומו של חואקין פיניקס – כדי להבהיר לנו איך ומדוע הפך לארכי-נבל אגדי. "תור: אהבה ורעם" (2022) נפתח לא בתיאור הרפתקאותיו של גיבורו ההולל, אלא בתיאור הטרגדיה האישית שהפכה את גור רוצח-האלים (כריסטיאן בייל) לאנטגוניסט שבו יילחם תור במהלך הסרט, ו"ספיידרמן: אין דרך הביתה" (2021) מעניק גאולה של עומק ומורכבות לא לנבל אחד, אלא לחמישה. כי זה מה שעושים היום – שמים את הנבל במרכז, ואם לא במרכז, אז לפחות עם כמה שיותר תכונות שיהפכו אותו ליותר מעוד רשע מרושע שכל תכליתו רשע.
רוע בכל מקום
וכך, בהדרגה, הנבל ההוליוודי הפך למוקד העניין, למשחק המרכזי, לגיבור. אפילו בסרטי אנימציה זה קרה וממשיך לקרות: סרטי "גנוב על הירח" ו"המיניונים" שמו אותו במרכז, כמו גם "מגה-מוח" (2010) ו"לא רעים בכלל" (2022). "מליפיסנט" (2014) והמשכונו עשו מייקאובר לדמות המרשעת מ"היפהפיה הנרדמת" (1959), ותלו את מעשיה המרושעים בטראומה שחוותה, קיצוץ כנפיה באקט דמוי-אונס. אפילו קרואלה דה-ויל מ"על כלבים וגנבים" זכתה להסבר, קלוש ככל שיהיה, למעשיה הזדוניים ב"קרואלה" (2021). לכל נבל, כך נראה, מגיעה גאולה בימינו.
סיבה מרכזית נוספת לטרנד, מלבד ההיקסמות שלנו מאנטי-גיבורים וזליגת עולמות הקומיקס, טמונה בשפע התוכן המומטר עלינו, שכן לך ותייחד את הנבל שלך מבין גדודים של נבלים אחרים המפציעים תחת כל עץ רענן, מבלי להעניק לו אישיות ייחודית, נסיבות ראויות ומוטיבציה משכנעת; מבלי להפוך אותו ליותר מאשר אנטיתזה או קונטרה לגיבור. וקנה של "דברים מוזרים", לצורך העניין, יכול היה להיות עוד תפלץ מן העבר השני, אלא שיוצרי הסדרה, האחים מאט ורוס דאפר, העניקו לו סיפור רקע משכנע (ויש פה גם *ספוילר*, כמובן) - הוא היה מספר 1, הילד הראשון שד"ר ברנר (מתיו מודין) כלא במעבדה ועשה עליו ניסויים. זה הופך אותו להרבה יותר מרתק מאשר עוד ואריאציה של פרדי קרוגר.
וקיימת כמובן גם ההיחשפות שלנו לרוע ומעשי נבלה, זו שבעידן המידע מתרחשת בכל העת - בין אם אתם גוללים בזעזוע בין טוקבקים החוגגים את מותו של מישהו, או חוזים בטלוויזיה בצבא הרוסי כותש את אוקראינה, או קוראים על אודות הזלזול המשווע בחיי הפועלים הזרים שבנו את האצטדיונים המפוארים בקטאר. רוע - כך ברור היום יותר מאי פעם, כשאתה נחשף לו בכזו תדירות, בכזו קלות - תמצאו בכל מקום. אולי, אם ננסה להבין את מקורו, קל יהיה יותר להתמודד עמו, על הבנאליות המייאשת שלו. אולי העושר, המגוון והמורכבות של הנבלים בתרבות הפופולרית הנוכחית משקפים את הצורך בהתמודדות הזאת - ניסיון מתן תשובות לשאלות שלפעמים פשוט אין להן תשובה.
