החיבור בין מציאות אלימה, עלובה, ופנטזיה מאפיין כמה מסרטיו של הבמאי האיטלקי המצוין מתאו גארונה. כך זה היה ב"ריאליטי" (2021) שגיבורו הולך ומאבד כל קשר למציאות בעקבות חלומו להשתתף בתוכנית האח הגדול; כך זה היה ב"דוג-מן" (2018) שמתרחש במה שנראה כעיירת רפאים ובמרכזו ספר גרוטסקי שנהפך לחיה צמאת-דם; כך בעיבוד שלו לסיפור "פינוקיו" (2019), וכמובן בסרט שפרסם אותו, "גומורה" (2008) שהתבסס על ספרו העובדתי של רוברטו סאביאנו על מלחמות הכנופיות בנאפולי, ושילב בין ריאליזם מחוספס, כמעט תיעודי, והצהרה אנושית בעלת יסודות מיתיים-תנ"כיים.
קפיטאנו - טריילר
(באדיבות קולנוע חדש)
עתה מגיע אלינו סרטו החדש, "קפיטאנו" (Io Capitano), שזכה בפרסי הבימוי והשחקן המצטיינים בפסטיבל ונציה אשתקד (הוא גם היה מועמד איטליה לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר). כמו "גומורה" לפניו, גם הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים, הפעם של מהגרים שהתגוררו במחנה פליטים בעיר קטניה שבסיציליה שם ביקר גארונה. הפרט הזה חשוב, משום שלפתחו של הסרט הנוכחי ניצבת שאלה אתית הקשורה באופן שבו האדם המערבי מנכס לו את סיפורו של הפליט השחור ובלגיטימיות שיש לו כדי לספר אותו בכלל. לזכותו של גארונה ייאמר שסרטו מודע לבעייתיות הזו ומתמודד עמה, גם אם אפשר להתווכח על החדרתו של הממד הפנטסטי לסיפור של טרגדיה אנושית מתמשכת.
סרטו של גארונה מבוסס על מסעו של אדם אמיתי, ממאדו קוואסי, שהגיע מסנגל לאיטליה ושימש גם כיועץ התסריט. כמוהו, גם גיבור הסרט, סיידו (הראפר הסנגלי סיידו סאר) מחליט לעזוב את דקאר הבירה יחד עם בן דודו מוסא (מוסטפה פול) לטובת מה שהשניים מקווים שיהיו חיים טובים יותר באירופה, חיים שיאפשרו להם גם לממש את חלום קריירת ההיפ-הופ שלהם. המסע שלהם מוביל אותם לניז'ר ולוב, מעמת אותם מול זייפן דרכונים, סחטנים, סוחרי-עבדים ומובילי-דרך במדבר, עם עינויים בכלא ואובדן חיים, ומלווה כאמור גם בסצנות המחדירות את הפיוט אל חרפת הקיום האנושי. במילים אחרות: גארונה הופך את סיפורם של שני המהגרים הצעירים לאגדה למבוגרים, ממש כמו סרטיו האחרים, שגיבוריה צריכים לחצות את החשכה האפריקאית כדי להגיע בסופו של דבר אל האור המערבי.
לא מעט סרטים בעבר כבר נדרשו לטרגדיה של אותם פליטים-מהגרים שמנסים להגיע לחופי אירופה דרך חציית הים התיכון. הנתונים המספריים מדווחים על למעלה מ-2,500 מהם שטבעו למוות בשנת 2023 לבדה, ויותר מ-26 אלף בעשור האחרון. סרטו התיעודי של ג'יאנפרנקו רוסי, שזכה אף בדוב הזהב בפסטיבל ברלין של 2016, עקב אחר מה שמכונה "משבר הפליטים האירופי" (מונח בעייתי כשלעצמו מבחינה אתית) דרך סיפוריהם של פליטים אפריקאים המגיעים אל חופי האי למפדוזה, חלקם כבר אינם בחיים כאשר הם נמשים אל החוף. הריחוק האסתטי בו נקט רוסי בסרט ייצג את נקודת המבט המערבית שהיא על פי רוב אדישה ומנוכרת. נקודת מבט כזו הובלטה גם בסרט תיעודי אחר, Havarie, אף הוא מ-2016, ומורכב משוט בודד אחד של סירת פליטים עמוסה כפי שצולם מרחוק על ידי אחד המבלים על סיפונה של ספינת תיירים. השוט עצמו שאורכו 2 וחצי דקות נמתח באמצעים טכנולוגיים ליצירה שאורכה 90 דקות, שבמהלכה סירת הפליטים נדמה כאילו אינה זזה ממקומה – דימוי נוקב ואפקטיבי לחוסר-התוחלת של מסעם ולמבט המערבי המרוחק.
אירופה אינה קיימת בסרטו של גארונה, כך שהיא נותרת כלא יותר מפנטזיה בתודעתם של סיידו ומוסא. התמקדותו של גארונה היא במסע המיתי כמעט שלהם אל "הארץ המובטחת", שבהיעדרותה מייצגת יותר חלום מאשר ממשות. אפשר לבקר את גארונה (שכתב את התסריט יחד עם מאסימו צ'קריני ומאסימו גאודיוסו) על שהוא נמנע מלהראות את התנפצות החלום על קרקע המציאות באירופה הגזענית והקסנופובית. בה בעת, נדמה כאילו כל האפריקאים ששני גיבורי הסרט פוגשים הם סחטנים, רצחניים ואטומים (גבר שנופל מטנדר עמוס בני אדם בלב הסהרה נותר מאחור, שעה שהרכב דוהר הלאה). אבל הסרט, למרות הכל, עובד, והוא עובד כי גארונה מצליח לחמוק מהעמדה המערבית הצדקנית שעבורה דמויות כמו סיידו ומוסא הן לא יותר ממושא לרחמים ואמפתיה. ישנן בסרט תמונות קשות, ראו הוזהרתם, אבל גיבוריו אינם מייצגים סבל ואומללות. האם נחוץ בהכרח במאי אפריקאי כדי לספר את סיפוריהם של סיידו, מוסא ואלפים רבים כמותם שרוצים להגיע לאירופה, מטעמי פליטות או כדי להגשים את חלומם?
הצפייה בסרטו של גארונה הזכירה לי את סרטו של קורנל מונדרוצ'ו, Jupiter’s Moon מ-2017, שעקב אחר פליט סורי המנסה להגיע להונגריה וחווה מטמורפוזה פלאית. החיבור הזה שבין מצב של פליטות ומציאות שישנם בה יסודות פנטסטיים משותף לשני הסרטים, בהבדל אחד: גיבוריו של גארונה אינם פליטים, אלא בוחרים מרצונם לצאת אל המסע הארוך כדי לממש את הקריירה המוזיקלית שלהם. בחירתו של גארונה בפנטזיה אינה בגדר חריגות בוטה אלא יש בה גם משום הצהרה פוליטית: היא מייצרת איזשהו דיסוננס שממקם את הציפיה לסוף טוב בתוך מסגרת שאינה לגמרי ריאליסטית, ועל כן היא גם לא נתפסת ככזו שמרדדת את הסיפור האנושי. אירופה, כאמור, אינה אלא פנטזיה, וכמוה גם הסוף הטוב. גארונה נמנע במכוון מייצוגו של האירופאי הטוב והמיטיב, מטפורה לגאולה.
"קפיטאנו" הוא סרט שאנו עוקבים אחריו בעניין. זהו קודם כל סיפור מסופר היטב וכזה שמשלב את קטעי הפנטזיה במידה. הוא מראה לנו שאפשר, וראוי, לסטות מהתפיסה המקובלת בדבר אומללותו של הלא-מערבי. יש בו קסם לא-מבוטל, ראיה שמעמידה את האחר על בסיס אנושי ולא כמטאפורה לסבל. זוהי עוד אחת מאותן אגדות שגרונה כל כך מיטיב לטוות, וכן – מותר לספר אגדות גם כאשר אנחנו יודעים שאין להן כל כך קשר למציאות שהן מתרחשות בתוכה. בעיקר אם הן מודעות להיותן אגדות.
