ברשימת סולואי-הגיטרה הגדולים של כל הזמנים תמצאו בדרך כלל את החשודים הרגילים. השרדינג של ג'ימי פייג' ב-Stairway To Heaven, המתקפה הכפולה של אלן קולינס ב-Free Bird, הצימוד המושלם של ג'ו וולש ודון פלדר ב-Hotel California, מופע היחיד של אדי ואן היילן ב-Eruption, ומבחר משתנה של קטעים אדירים מיצירותיו של המאסטרו ג'ימי הנדריקס. גם דייויד גילמור ו-Comfortably Numb שלו חוזרים תדיר, וכך גם בריאן מיי והסולו מ-Bohemian Rhapsody. אך לעלעול ברשימות ובדירוגים הללו - כאילו שבאמת ניתן לדרג כאלה דברים - נלוות תמיד תחושות של תסכול. מה לעשות, לכל אחד יש את הפייבוריטים שלו, ואלה לאו דווקא יהיו הפייבוריטים שלכם.
כן, הפתיחה הזה הוא בעצם סוג של דיסקליימר. מאחר ורשימות כמו זו שהכנו עבורכם הן כמובן סובייקטיביות מטיבן, ולפיכך גם זו צפויה לקומם חלק מכם. אם טרם ציינו, הרשימה להלן - לא דירוג, כי פשוט אי-אפשר - מונה כמה סולואי-גיטרה מעולים מההיסטוריה של הרוקנ'רול, שבדרך כלל לא נוהגים להשתחל לרשימות הנכבדות של הגדולים מכולם. חלק מהבחירות יפתיעו אתכם (שלום, טוטו) וחלק מהן - ממש לא (היי, דוויין אולמן). חלק מהן מציגות נגינה שמרנית יותר, וחלק הן מהזן הניסיוני/מוזר/מפולטר (צפרא טבא, בריאן אינו; מרחבא, דאפט פאנק). בכל העת ניסינו לשמור על אקלקטיות ועל הקו המנחה - לבחור בשירים ובסולואים הפחות מתבקשים, לא מה שבוחרים בדרך כלל ברשימות מעין אלו.
אז אנא מכם, הישענו לאחור בכורסתכם הנוחה (או בשירותים; אנחנו לא שופטים) והאזינו לדברים הבאמת-מופלאים שלהלן. ואם למישהו יהיו תוספות או יצירות ששכחנו (חחח, "אם"), אנא מכם - כנסו לתגובות וספרו לנו על כך. זו בעצם מטרתה של הכתבה, לפחות עבורנו - לחלץ מכם את ההמלצות שלכם לסולואים המופלאים שלא מספיק אנשים מכירים, או כאלו שלא זכו לכבוד המגיע להם. כי ההשכלה לעולם אינה נגמרת. ועכשיו, בואו נתחיל:
Hitch a Ride, בוסטון
הסיפתח שלנו הוא אחד מהקטעים המרשימים ביותר שתמצאו פה, ובכלל: הסולו המלכותי, המשוגע והווירטואוזי מעבר למילים של טום שולץ שלקוח מאלבום הבכורה של להקתו בוסטון, מהאלבומים הנמכרים בכל הזמנים. הסינגל המוביל שלו, More Than a Feeling, הפך בזמן אמת לקלאסיקת רוק כמובן, ועדיין מושמע כל הזמן – אבל האלבום פשוט עולה על גדותיו בשירים מופלאים נוספים, ואף אחד מהם איננו מופלא כמו Hitch a Ride. הכול פה פשוט הכי טוב שיכול להיות: הפתיח האקוסטי הקסום; הקול הנדיר של הסולן המנוח בראד דלפ; ההפקה האבסולוטית, תוצר של שבע שנות עבודה באולפן הביתי שהקים מנהיג הלהקה הפרפקציוניסט, כותב השירים והמוזיקאי הכמעט-בלעדי שלה שולץ; סולו הקלידים הפרוע (גם הוא של שולץ), וסולו הגיטרה המפואר והמרובד, שמורכב מצמד גרסאות שמוזגו באולפן, עם פער קל-שבקלים ביניהם להעצמת האפקט, ופשוט אין די סופרלטיבים עבורו. כשתסיימו להאזין, אנא הרימו את הלסת מהרצפה. היא תתלכלך שם. דקה: 2:30
In The End, ראש
עבור רבים יהיה זה חילול הקודש, לבחור בקטע משיר כה מוקדם וצנוע מוזיקלית של השלישייה הקנדית הנערצת שסיפקה כל כך הרבה קטעי גיטרה אדירים אחרים בחומרים הפרוגרסיביים יותר מהמשך הקריירה. אולם בשיר הזפליני המרומם הזה – שסוגר את אלבומה השני של הלהקה Fly By Night, שהיה האלבום הראשון של Rush אחרי צירופו של ניל פרט (עילוי מוזיקלי ואחד המתופפים הגדולים בהיסטוריה) – טמון סולו קצר אך מהמם של הגיטריסט אלכס לייפסון. ויש פה מן התיקון, שכן דומה כי לייפסון אף פעם לא באמת קיבל את הכבוד המגיע לו כגיטריסט בחסד עליון, בעיקר בשל הדומיננטיות של פרט המתופף/כותב השירים, וגדי לי הסולן/בסיסט. אבל רק תקשיבו לסולו התכשיט הזה, יותר מפעם אחת אם אפשר, כדי להבין עד כמה לייפסון הצנוע ראוי. חדי-האוזן יבחינו גם בהשפעה המלודית של הקטע על עבודתו של מעריץ צעיר של הלהקה, אחד בילי קורגן שלימים יהפוך לכוכב בזכות הסמאשינג פאמפיקנס שלו, יציג את ראש בטקס קבלתם להיכל התהילה של הרוק - וגם ימצא את דרכו לרשימה צנועה זו בהמשך. דקה: 4:00
Free, Mr. Big
למרות שהפרחים הלכו ללהקות כמו הרולינג סטונס, לד זפלין, האחים אולמן וההרכבים השונים של אריק קלפטון, מעטות היו להקות הבלוז-רוק שעשו את זה טוב כמו Free, שקצת נשכחה עם השנים – הגם שסולנה, פול רודג'רס, עשה חיל בלהקות אחרות כמו באד קומפני והגלגול המחודש של קווין, ונחשב לאחד מהקולות הגדולים בהיסטוריה של הרוק. אך מצער עוד יותר הוא שהגיטריסט הכביר שלה פול קוסוף נשכח כמעט לגמרי – בעיקר מכיוון שמת בגיל 25 בלבד אחרי שקריש דם חסם עורק במהלך טיסה, ולא הותיר אחריו גוף עבודה גדול. אז הנה ההזדמנות שלכם להכיר אותו ואת יכולותיו, אם טרם יצא לכם – בביצוע החי המעולה הזה ל-Mr. Big מאלבומם השני, Fire and Water. בלוז-רוק מלוכלך ויצרי, עם הקול היחיד במינו של רודג'רס וסולו פצצה של קוסוף. שימו לב גם לשת"פ שלו פה עם הבסיסט אנדי פרייז'ר, פנומן ענקי בזכות עצמו. דקה 2:18
Rosanna, טוטו
עד שהקים את טוטו עם חבריו מסצנת המוזיקאים המקצועיים של לוס אנג'לס (וגם במהלך שנות קיומו של ההרכב ואחריו), סטיב לוקאת'ר היה חרב-להשכיר – מה שנקרא Session Musician, שמפציע באולפן כדי לספק קטעי גיטרה לאמנים אחרים. במהלך חייכם שמעתם אינספור קטעים שלו, מהריף האגדי ב-Beat It של מייקל ג'קסון, ועד לסולו עתיר-הפירוטכניקה שלו ב-Running With the Night של ליונל ריצ'י. לוקאת'ר תרם את חלקו ליותר מ-800 שירים מוקלטים, אבל את עבודתו הטובה ביותר – לדידו של כותב שורות אלו – שמר ללהקתו טוטו, שהורכבה כאמור מ-Session Musicians אגדיים אחרים. "רוזאנה" הסוחף – שהפך ללהיט גדול עם יציאתו ב-1982 – מספק דוגמא מצוינת ליכולותיו של לוקאת'ר, עם עבודת גיטרה פנומנלית, כולל סולו אש בחלקו האמצעי של השיר, ואחד מטורלל ורב-המצאות שמופיע לקראת סיומו. אגב, בניגוד לסברה הרווחת, השיר שעד היום מהווה דוגמה פופולרית להפקת פופ מושלמת, ללא רבב - לא נכתב ספציפית על השחקנית רוזאנה ארקט, שיצאה באותה העת עם קלידן הלהקה סטיב פורקרו. סתם, שתדעו. דקה: 3:14 ו-4:48
All I Want Is You, רוקסי מיוזיק
פיל מנזנרה הוא אחד הגיטריסטים הכי אנדרייטד שיש – אולי מפני שמעולם לא ניסה "לגנוב" את השיר כמו כל כך הרבה אשפי-גיטרה אחרים, אלא תמיד עשה בדיוק את מה שנחוץ ליצירה - לא פחות ולא יותר. בגלל זה הרבה לשתף פעולה עם אמנים דגולים כמו בריאן אינו, דייויד גילמור וג'ון קייל – אבל את רגעיו הגדולים הוא חב לחברותו ברוקסי מיוזיק, הרכב הארט-רוק האגדי שהוביל בריאן פרי. הרשימה פה קצרה מלמנות את כל הרגעים הללו – אבל אם ניאלץ לבחור רק אחד (ובהנחה שהתרומה האלגנטית והמדויקת של מנזנרה במאסטרפיסים פופיים יותר כמו Avalon ו-More Than This של הלהקה הם מחוץ לתחום), נבחר את הסולו הקצר שלו ב-All I Want Is You השוצף של רוקסי מאלבומם מ-1974 Country Life. צפו בביצוע המושלם הזה מ-Top of the Pops, שלוש דקות של רוק טהור ונעדר-יומרה (לא דבר של מה בכך בכל הנוגע להרכב הזה), ותגבירו עד קצה גבול היכולת. נדבר אחר כך. (במאמר מוסגר: תראו את בריאן פרי! האם יש אדם יותר קול עלי-אדמות ממנו? לעזאזל). דקה: 1:10
Gravity, ג'ון מאייר, ו-A Song For You, ליאון ראסל+ג'ון מאייר
אנחנו מניחים שאף אחד פה לא זקוק לסופרלטיבים אודות מאייר, מי שכבר בצעירותו קצר שבחים כגיטריסט מאגדות גיטרה כמו אריק קלפטון ובי.בי קינג. אז לא ניתן אותם. במקום זאת, נבקש מכם לצפות בתשע ומשהו הדקות של הביצוע החי הזה לשירו Gravity מהופעה ב-2007, עם דגש מיוחד על ה-Sweet, sweet love שהוא עושה פה עם הגיטרה לקראת הסוף. באמת שאין דברים כאלה. עבור מיטיבי-הלכת נרמה מעט ונוסיף פה משהו קטן אך מהמם לא פחות: הליווי של מאייר בגיטרה את ליאון ראסל המנוח בטקס הקבלה של האחרון להיכל התהילה של הרוק ב-2011, והמיני-סולו שלו במהלך ביצוע מרגש של A Song For You - מופת של מינימליזם, דיוק ואמוציה שסחט קריאת התפעלות אפילו מראסל עצמו. כשהיוצר הוותיק חוזר לשיר, קולו נשבר ונראה שהוא נלחם בדמעות. לא פלא - הכבוד שעושה לו פה מאייר, באמצעות כישרונו המרהיב, היה גורם גם לנו להתייפח. דקה: 6:25, ובשיר של ראסל: 3:54
ETI, בלו אויסטר קאלט
העולם מלא בגיטריסטים לא מוערכים דיים – וחלקם גם היו חברים בלהקה שלא הוערכה דיה. בלו אויסטר קאלט הייתה להקה כזו, וזאת למרות מספר נאה של להיטים (בראשם כמובן Don't Fear the Reaper האגדי, שזכה לחיים מחודשים במערכון More Cowbell של SNL). ייתכן שהסיבה הייתה החלק השני והמאוד-לא מרשים של הקריירה של הלהקה אחרי השיאים שרשמה בשנות ה-70, אבל כך או כך, BOC מעולם לא זכתה לכבוד שמגיע לה – ו-ETI הנהדר (Extra Terrestrial Intelligence) מאלבומה המצליח Agents of Fortune (1976), ממחיש בדיוק עד כמה צורם העניין. חמוש בריף רצחני של הגיטריסט וחבר הלהקה הדומיננטי ביותר באק דהרמה, השיר המשמח הזה – שכרגיל אצל החבר'ה האלה, עוסק באיזה סיפור מד"ב ביזארי - יוצא לדרכו בריצה ומסרב לעצור עד הסולו האנרגטי והמהוקצע של דהרמה בסוף (יש אחד נפלא גם באמצע). אנחנו עוד נעשה איתכם צדק, BOC, נשבעים. דקה: 1:40 ו-2:48
Blue Sky, האחים אולמן
בין שלל הפנומנים שכללנו פה, יש אחד שניצב כתף ושכם מעל כולם, ומוזכר לעיתים קרובות בראש רשימת הטובים ביותר שהיו: דוויין אולמן האגדי, הגיטריסט של להקת הבלוז-רוק הדרומית האחים אולמן, שהותיר חותם משמעותי על עולם המוזיקה בשנותיו הקצרות (עד שהלך לעולמו בעקבות תאונת דרכים, רגע לפני יום הולדתו ה-25). אך גם אל מול עבודתו המיתית בקלאסיקות הבולטות של להקתו (שירים כמו Whipping Post) ובקלאסיקות של אמנים אחרים (גיטרת הסלייד האלמותית ב-Layla של אריק קלפטון), את השיא של אולמן כגיטריסט על-חלל תמצאו דווקא ביצירה קטנה ועלומה יחסית של ההרכב: Blue Sky מאלבומם השלישי Eat a Peach, האחרון שכלל את דוויין. את שיר האהבה הקסום הזה כתב הגיטריסט הנוסף של הלהקה, דיקי בטס, לאהובתו האמריקנית-ילידית סנדי "בלו סקיי" וובגיג'יג – ובמהלכו משתפים הוא ודוויין אולמן פעולה באחד מהסולואים המעודנים, השלווים והיפים בתולדות המוזיקה, שכולו כמובן שיר הלל לווירטואוזיות המוחלטת שלהם כמוזיקאים, ולטון הספציפי שלהם כגיטריסטים. החלק הראשון של הסולו שייך לאולמן, השני לבטס – וכששתי הגיטרות שלהם משתלבות יחד לבסוף, אחד מסימני ההיכר של ההרכב, באמת שקשה לתאר דברים נשגבים יותר. דקה: 1:08 – הסולו של דוויין, 2:38 – הסולו של דיקי
You Don't Know What Love Is, הווייט סטרייפס
כגיבור גיטרה מודרני, בגוף היצירה המרשים של ג'ק ווייט יש שלל סולואים יצירתיים שיכלו בקלות למצוא את דרכם לרשימה זו. אולם בסופו של דבר צריך לבחור, ולמרות הפיתוי ללכת עם זה המופרע לחלוטין שהוא מרביץ בסוף של הסינגל Icky Thump (אשר העניק את שמו לאלבום של הרכבו The White Stripes מ-2007), החלטנו ללכת על סולו משיר אחר שהופיע באותו אלבום, You Don't Know What Love is. מדוע? ובכן, כשיר אהבה/אכזבה חומצתי, YDKWLI נהנה מסולו קצר וחומצתי לא פחות, שמנקב כמו מחט את עור התוף ומתנחל שם כמו יתוש זועם. אבל בניגוד לטירוף-המערכות של הסולו ב-Icky Thump, ווייט שומר פה על משמעת ומבנה, ומקעקע את אחד מהרגעים המוצלחים ביותר באלבום שכולו גם ככה מוצלח מאוד. דקה: 3:11
The Hold Steady, Lord I'm Discouraged
השיר האמוציונלי והכל כך מרגש הזה מהווה את אחת הפסגות של החמישייה המוכשרת מברוקלין, שחבה הרבה מהסגנון המוזיקלי שלה – והרבה מהתוכן שבשיריה, הסיפורים על אנשי השוליים והצווארון הכחול, הדפוקים והמחפשים והנואשים – ליצירתו של ברוס ספרינגסטין. Lord I'm Discouraged – מאלבומה הרביעי של הלהקה, Stay Positive מ-2008 - עוסק בחברתו של הדובר (סולן הלהקה קרייג פין) שהוא הולך ומאבד לסמים, אלכוהול וסגנון החיים ההרסני שמגיע איתם, ובהתפכחותו מהאשליה שאיזה כוח עליון (ספציפית פה: אלוהי הקתוליים) יכול לעזור לה ולו. הסולו המרטיט של הגיטריסט טאד קובלר רק חותם את שברון-הלב העמוק שמשדרים כל מילה וכל תו פה. דקה: 3:00
Fall To Pieces, וולווט ריבולבר
ואם כבר אמוציונלי ומרגש ושברון-לב, אי-אפשר לוותר על Fall To Pieces של וולווט ריבולבר - הסופר-גרופ שהוביל אקס גאנז אנד רוזס סלאש בעשור הראשון של שנות ה-2000, יחד עם חבריו מגאנז דאף מקגאן ומאט סורום, הגיטריסט דייב קושנר והסולן סקוט וויילנד מתהילת ההרכב סטון טמפל פיילוטס. וויילנד, שנלחם בהתמכרותו לסמים, כתב את המילים הפוצעות – והקליפ מתאר נאמנה את הקרב האישי שלו עם שדיו, קרב שהתגלה כאבוד כשוויילנד מת כתוצאה ממנת יתר ב-2015. סלאש, מצדו, הלחין את השיר יחד עם שאר חברי הלהקה, ותרם לו את אחד מהסולואים היפים, העוצמתיים והמפרקים ביותר בקריירה שלו, וזה בהחלט אומר משהו. הרגע שהסולו מגיע לשיאו ומתמזג בפזמון שחוזר – ובכן, באמת שאין כבר מה לומר. רק לבכות. דקה: 2:53
Reo Speedwagon, Roll With the Changes
הרבה לפני שהפכו ליצרני בלדות-רוק צ'יזיות (רוצים לצחוק חודש רצוף? צפו בקליפ המגה-ביזארי ללהיטם האייטיזי Can't Fight This Feeling), ריו ספידוואגון היו להקת רוק'נרול עובדת שחרשה מועדונים ואולמות בכל רחבי ארצות הברית ויצרה קהל מעריצים עצום, כזה שהזניק אותה למכירות של 40 מיליון אלבומים במהלך השנים. אלבומיהם מהסבנטיז פשוט נפלאים, ומלאים בפנינים כמו Roll With the Changes העולץ מאלבומם השביעי You Can Tune a Piano, But You Can't Tuna Fish (שאלוהים יסלח למי שהחליט על השם הזה). מעבר לקצב המדבק וסולו הקלידים המרומם, יש פה עבודת גיטרה משובחת של גארי ריצ'ארת' המחונן עם הגיבסון לס פול שלו, עוד תוספת למאגר הגיטריסטים הלא-מוערכים דיים שאנו אוצרים פה. נסו ותיהנו. דקה: 3:59
I Could Never Take the Place Of Your Man, פרינס
אכן, היה מפתה לשתול פה את הסולו הפסיכי של הוד סגוליותו בביצוע עתיר-הכוכבים ל-While My Guitar Gently Weeps ממופע המחווה לג'ורג' הריסון, אולם מדובר בקטע כה מפורסם וכה מדובר, עד שזה פשוט לא יהיה הוגן. ובאנו להיות הוגנים, לכן נבחר בקטע מיצירה מעט פחות מוכרת של הגאון הזעיר והמנוח, לפחות למי שלא נמנים על מעריציו השרופים: I Could Never Take the Place Of Your Man, השיר שסוגר את האלבום השאפתני והפגום Sign o' the Times מ-1987, שנחשב ליצירת מופת (אולם לא באמת התיישן מדהים). מדובר ביהלום פופ מתוק, אחד מאותם רגעים שבהם פרינס פשוט הרשה לשמחת-החיים שלו לשטוף אותו, להבדיל מהחרמנות או הקנאה או כל תסבוך אחר. טוב, נו, בעיקר החרמנות. לקראת סוף השיר מפציע סולו-גיבורים שמבהיר היטב, לכל מי שטרם הסכין עם העניין או לא מודע לו, איזה גיטריסט מופלא ואמן נדיר ומקורי הוא היה. געגועים. דקה: 2:55
Soma, הסמאשינג פאמפקינס
בילי קורגן, הנפש המיוסרת מאחורי הסמאשינג פאמפקינס, ניפק כמה סולואים אדירים בשעתו – אולם מעטים מהם פגעו חזק כמו זה המיוסר (הפתעה) והטעון שמבליח ב-Soma, האפוס הפסיכדלי שלו מאלבום המופת Siamese Dream (שעמוס באפוסים אחרים; Hummer המהפנט למשל, ו-Mayonaise האהוב). אומנם לא מדובר בקטע עלום במיוחד, בטח שלא למעריצי הלהקה ולמביני-עניין שמדרגים אותו בקביעות בדירוגים שונים של סולואים אגדיים, אבל מה אכפת לנו, זה פשוט מושלם מדי. דקה: 4:23
Reelin' In the Years, סטילי דן
לאור מבחר הגיטריסטים מעורר-ההשתאות שתרמו לאורך את השנים את חלקם למוזיקה של וולטר בקר ודונלד פייגן, הלוא הם סטילי דן, באמת שקשה לבחור רק גיטריסט אחד וקטע אחד. האם נלך על הווירטואוזיות הג'אזית שמפגין לארי קרלטון ב-Kid Charlemagne? או שמא נבחר בקוליות הבלתי-נתפסת של קטעי הגיטרה שתרם ג'ף "סקאנק" בקסטר ל-Rikki Don't Lose That Number? (פרט טריוויה מעניין: בקסטר, שהיה גם חבר ב-Doobie Brothers, הפך בערוב ימיו ליועץ מיוחד לממשל האמריקני בנושא מערכות טילים!). הבחירה לא קלה, ולכן נעקוף אותה ונלך דווקא על Reelin' In the Years הנהדר, שנפתח בסולו פשוט עצום של הגיטריסט האורח אליוט רנדל, ממשיך לסולו עצום אף יותר בחלקו האמצעי של השיר – ומסתיים, ניחשתם נכון, בסולו עצום נוסף. ההפקה המוזיקלית המתוקתקת כרגיל אצל סטילי דן, הפכה למודל עבור כל מוזיקאי אחר ששואף לשמיים – והחבילה כולה פשוט עילאית. אם בא לכם להתווכח, עשו זאת מול ג'ימי פייג', שטוען בלהט כי מדובר בסולו האהוב עליו. אי פעם. דקה: עזבו דקה, האזינו מההתחלה ועד הסוף. אבל אם אתם מתעקשים, ב-2:27 מתחיל הסולו המרכזי של רנדל.
ועוד כמה, בקטנה, כדי לוודא שלא שכחנו שום דבר (ברור ששכחנו, תנו לנו בראש בתגובות):
The James Gang, The Bomber
הפאוור-טריו הנפלא של ג'ו וולש הגדול (שחקק את שמו בין דפי הנצח בזכות הסולו שלו ושל דון פלדר ב-Hotel California של האיגלז, ההרכב אליו הצטרף וולש בהמשך) מפציץ בקטע גועש שבחלקו האמצעי הופך למעין טריפ הזייתי, אשר בתורו הופך ל"בולרו" של ראוול - באדיבות הגיטרה של וולש. וואו.
Firth of Fifth, ג'נסיס
אחת מיצירות הפרוג-רוק המפוארות בכל הזמנים נהנית מכל כך הרבה גאונות מוזיקלית – פתיח הפסנתר האלוהי של טוני בנקס! – ואחד מרגעיה הגדולים מגיע כשסטיב האקט סוחט כל טיפה אפשרית מהגיטרה המייבבת שלו בחלקה הכמעט-אחרון. סולו אייקוני ובלתי-נשכח, שאיכשהו תמיד קצת מצליח להישכח בדיון על הגדולים ביותר.
I'd Rather Go Blind, דרק טראקס
הופעה בבית הלבן, מול ברק ומישל אובמה ושלל אורחים מכובדים אחרים. דרק טראקס - מגדולי נגני הגיטרה החיים, עילוי עוד מילדותו שניגן יחד עם האחים אולמן (דודו בוץ' טראקס היה המתופף של ההרכב) - עומד מחויט עם הגיטרה שלו, כשלצידו אשתו סוזן טדשי (שניהם מובילים את להקת הבלוז-רוק טדשי-טראקס) ו-וורן הייז הנפלא, עוד חבר מהאולמנים. השיר: I'd Rather Go Blind של אטה ג'יימס. ואז מגיע הרגע של טראקס, שבלי להניד ולו עפעף עושה את מה שהוא יודע. עדות לשלמות של הביצוע הזה תמצאו על פניה של זוגתו טדשי, שפונה להיינס ואומרת לו משהו שככל הנראה נמצא איפשהו באזורים של: "תראה עם מה התחתנתי!".
Cherub Rock, הסמאשינג פאמפקינס
עוד סולו אש של בילי קורגן, הפעם בפצצת המצרר שפותחת את Siamese Dream ומהווה "פאק יו" ארסי לתעשיית המוזיקה כולה.
Whole Lotta Rosie, AC DC
אומנם אנגוס יאנג מעולם לא התיימר להיות סולואיסט גדול או גיטריסט טכני במיוחד - אבל ברמות האטיטיוד, האנרגיה והמקצוענות, אין ולא היה על מפלצת הרוק האוסטרלית הזאת. פה הוא יוצא להשתוללות כמעט-אורגזמית על הגיטרה שלו, עניין נדיר למדי, בשיר על מפגש מיני בין סולן הלהקה המנוח בון סקוט ובין אישה עבת-בשר בטזמניה. למה דווקא סיפור כה סליזי? כי AC DC, זה למה.
I'll Come Running (To Tie Your Shoe), בריאן אינו
השיר הרומנטי הזה של אינו, מתוך אלבומו המבריק Another Green Planet, נהנה מסולו קסום של רוברט פריפ, מנהיגה הבלתי-מעורער של קינג קרימזון ומשת"פ קבוע של אינו. וכמה פריפי הוא הצליל המתארך, הנמתח, של הקטע המנחם הזה.
The True Wheel, פיל מנזנרה
עוד בריאן אינו ועוד פיל מנזנרה, הפעם ב-The True Wheel האקסצנטרי, מתוך מיזם מהמם אך כמעט אגרסיבי במוזרותו - Taking Tiger Mountain (By Strategy), אלבום הסולו השני של אינו (שנוצר תוך הסתמכות על סדרת קלפים מוזרים שיצר אינו יחד עם חבר - הקלפים נבחרים באקראי, וכל קלף מכתיב את השלב היצירתי הבא). באולפן הניח מפיק-העל שכבה אחר שכבה של גיטרות מאת מנזנרה, והתוצאה מטורללת ונפלאה, גם אם האלבום כולו מיועד לאמיצים בלבד.
Digital Love, דאפט פאנק
אל תתנו לשלל הפילטרים ולפירוטכניקה ההפקתית לבלבל אתכם: הסולו בסופו של Digital Love המרומם הוא דבר שלא מהעולם הזה, מפגן-כוח של הצמד הצרפתי שהמחיש שוב ושוב את אהבתו לגלאם-רוק ואליליו. והכי טוב? סופו של הסולו, כשתומס בנגהלטר והגיטרה שלו מחקים את הריף האלקטרוני שעליו בנוי השיר - ונפרדים ממנו במהלך הרמוני כמעט-בארוקי, שחותם באופן מושלם את יהלום האלקטרו-פופ הזה. יופי צרוף.
Out From the Deep, אניגמה
מהרכב אלקטרוני צרפתי להרכב סוג-של אלקטרוני גרמני. סוג-של, כי פרויקט אניגמה של המוזיקאי מישל קרטו חטא בשלל סגנונות אחרים במהלך דרכו המוצלחת - כמו במקרה הזה של Out Of the Deep המכשף, שמפתיע בסולו גיטרה של הגיטריסט הגרמני ינס גאד (ושודד בלי בושה, אם כי באופן מוצלח, את Dear Prudence של הביטלס). מדוע מפתיע? ובכן, בעיקר מפני שמדובר בחתיכת Face Melter מעולה שלחלוטין לא היית מצפה למצוא באלבום של אניגמה. אבל לא מתלוננים, להפך.
The Knack, My Sharona
כן, מדובר בשיר אהוב ומוכר עד מאוד, אבל מעולם לא דיברו מספיק על הסולו הגאוני של הגיטריסט ברטון אברה, שנע - כמו השיר עצמו - במהירות האור ופשוט מחייב אותך, פיזית, להשתולל עם Air Guitar כמו אחרון המתלהבים.
