המחשבה הראשונה הייתה על פרויקט רחב ומקיף. כזה שיעמיד את הקלאסיקה העברית במרכז חג הספר, ויחזור אל היצירה המכוננת בחייו של סופר או סופרת בראייה לאחור. היו שם רבים ורבות, טובים וטובות. "צינורות" של אתגר קרת, "התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז, "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "עיין: ערך אהבה" של דויד גרוסמן, "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום, "חיי אהבה" של צרויה שלו, "רומן רוסי" מאת מאיר שלו, "חבלים" של חיים באר, "ארבעה בתים וגעגוע" מאת אשכול נבו, "זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון, "המאהב" של א.ב. יהושע, "אדם בן כלב" של יורם קניוק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כדרכם של מוספים ספרותיים, בתכנון היו עוד יוצרים, אך מגבלת הפרינט אילצה לבחור רק ב-12. כך למשל, השיחות עם יהודית הנדל ואהרן אפלפלד, שנדחו שוב ושוב. וכן סופרות וסופרים שהעדיפו שלא להיכלל בתוך הפרויקט.
לפני עשור בדיוק הסתובבתי בארץ בין סופרים וסופרות וחזרתי איתם אל אחת מהיצירות שלהם ושוחחנו על ענייני ספרות ועל השראה כן-ולא, ודיברנו על מקומות כתיבה ועל הקורא הטוב והקורא החטטן והרע, כלשונו של עמוס עוז. אבל בעיקר ניסינו להבין יחד - האם יש סיפור אחד שראוי להיקרא "היצירה המכוננת שלי".
הספר היה הדרך להבין את מכלול יצירתו של הסופר; ההשתנות וההתקבלות, והיחס שהוא חש כלפי היצירה בקרב קהילת הקוראים. אבל, כל סופר ומערכת היחסים המורכבת שלו עם יצירתו, כמו עולם ומלואו; כך למשל, כשביקשתי לשוחח עם עמוס עוז על "מיכאל שלי" הוא פסל את הבחירה וביקש לדבר על "סיפור על אהבה וחושך". יהושע קנז סיפר כי הוא אוהב יותר את "מחזיר אהבות קודמות", רונית מטלון התוודתה שהיא רואה ב"קול צעדינו" צעד יותר משמעותי ביצירתה, ומאיר שלו אמר שהוא מעדיף את "עשו" על פני "רומן רוסי".
החזרה אל הראיונות, והתמלולים שנשארו ברצפת חדר העורך, העלו בי שוב געגוע. לא מתוך התרפקות על העבר, אלא בגלל הריגוש שבמסע היצירתי. עד היום זכור לי הסופלה שאכלתי עם דויד גרוסמן בבית הקפה של מלון שלוש הקשתות בימקא, בירושלים; הספרייה החובקת מקיר לקיר בביתו של עוז בתל-אביב, הטנדר שאיתו הגיע מאיר שלו אל הפגישה בבר בפלורנטין. השקט בגינה הפנימית שאליה ברחנו אתגר קרת ואני מן ההמון ברחוב דיזנגוף. הכלב, אדם, של יורם קניוק. והגינה שבה עבדה אורלי קסטל-בלום. לאחרונה, בזמן שהצצתי בשערי המוספים המיוחדים לשבוע הספר, הבנתי שמחציתם כבר לא בחיים. שישה מתוך המרואיינים הלכו לעולמם בעשר השנים שעברו עלינו. מה הם היו אומרים על היצירה המכוננת שלהם במציאות הישראלית של ימינו אין לדעת. אולי היו פוטרים את העניין כפי שא.ב. יהושע אמר לי בשעתו: "איך אני יושב בבית הזה, עם הנוף הזה, ובמרחק כמה קילומטרים מתחוללים מאבקים ואנחנו לא נותנים להם יד מספיק".
את "המאהב" כתב א.ב. יהושע בגיל מאוחר יחסית, בעקבות פצעי מלחמת יום הכיפורים. במרכזו העמיד את הילד הערבי, נעים, שדיבר חופשי וציטט ביאליק ואלתרמן, כמין פיצוי לערבי כרות הלשון בסיפורו "מול היערות".
"ואנחנו במלחמה האחרונה איבדנו מאהב. היה לנו מאהב, ומאז המלחמה הוא איננו. פשוט נעלם [...] ואנחנו אומרים תמיד: ארץ קטנה, אינטימית, אם מתעקשים יתגלו קשרים אפילו בין האנשים הרחוקים ביותר – והנה, כאילו תהום נפערה ואדם נעלם מבלי להשאיר עקבות" (מתוך "המאהב")
א.ב. יהושע עדיין מחפש את המינון הנכון שבין אמנות ומציאות. "בדיוק לפני שבאת ראיתי את הסרט 'חמש מצלמות שבורות' וכאב לי הלב", הוא זורק לעברי בפתח ביתו. "איך אני יושב בבית הזה, עם הנוף הזה, ובמרחק כמה קילומטרים מתחוללים מאבקים ואנחנו לא נותנים להם יד מספיק."
איך באמת?
"אין לי מושג. לא יודע להסביר את מנגנון ההגנה האנושי. אבל אני חושב שהרבה אנרגיה הולכת על תרבות ופחות על פעילות פוליטית".
אבל למה זה סותר לדעתך?
"אני לא יודע, אני מרגיש אשם על כך שאנחנו כל היום עסוקים בתיאטרון, במחול, בספרות. ומה עם הפעילות הפוליטית? כדרכו של העם היהודי — שהוא המומחה הכי גדול להיכנס לתוך בשרם ודמם של עמים אחרים — הסתבכנו שוב. זו המומחיות הגדולה שלנו בהיסטוריה: מתקופת חורבן בית ראשון, דרך בבל ומצרים, בכל מקום נכנסים יהודים להווייתם של עמים אחרים. באנו סוף־סוף לכאן, לארץ ישראל, לחיות בעצמנו, ושוב אנחנו נכנסים לפלסטינים לתוך אדמותיהם ומשם לתוך ההוויה הערבית. אנחנו כבר לא יודעים אם אפשר יהיה להפריד את זה".
אבל זה לא ראיון רגיל. כלומר, אנחנו חוזרים עכשיו ליצירה הגדולה שלך.
"מי קובע מהי יצירתו הגדולה של סופר?"
זו שאלה מעניינת, ואני לא חושב שיש לי תשובה ברורה. אולי אהבת הקוראים? החשיבות של הקהילה הממסדית? כדי לא לסבך עניינים נגיד, שבמקרה הנוכחי בי האשמה. בי ובלימודי הספרות בתיכון.
"טוב, אני לא אתווכח על ההתקבלות של 'המאהב'. הוא באמת התקבל יפה ואני באמת אוהב את הרומן הזה. כתבתי אותו בכלל מכאב. אבל גם מתוך הקונפליקט שבחיים המשותפים. זאת תופעה מאוד מסובכת בחיים שלנו, ואנחנו לא נצליח לפתור, אלא אולי באמנות עצמה. החיים לא מסמנים כיוונים טובים. לא בחיי, בכל אופן".
"עצה לסופרים אחרים - אל תמהרו לכתוב רומן. פירסמתי את הרומן הזה ב-1977 כשהייתי כבר בן 40. כדי לכתוב רומן אתה צריך שתהיה לך תמונת עולם שלמה"
אכן אי-אפשר להפריד בין סיפוריו של יהושע לבין ההוויה הישראלית ותלאות המלחמות שעברו עליה במהלך השנים. את "המאהב", הרומן הראשון שלו, הוא כתב ארבע שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהעלתה בו כאב וזעזוע — לא רק נוכח הקורבנות הרבים וההרס שיצרה, אלא בעיקר בגלל האובדן הגדול שנותר עם שוך הקרבות. המלחמה, שהייתה שונה מכל המלחמות לפניה, הגיעה בהפתעה, גדולה וחזקה ומהפנטת, ורבים הלכו בה לאיבוד. גם לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים חיילים רבים לא שבו לביתם, נעלמו כלא היו.
יהושע, שנודע עד אז רק כסופר של סיפורים קצרים, ישב וכתב מונולוג על אדם שניצל את המלחמה כדי להיפרד מההיסטוריה היהודית. "המונולוג של גבריאל היה באמת הראשון שכתבתי בספר. הוא היה הדמות הראשונה, ועדיין לא ידעתי מי יהיה לצידו. עם הכתיבה נולדו דמויות חדשות, שלושת בני המשפחה: אדם, אסיה ודאפי, שנתנו לגבריאל חיים חדשים".
הרומן יצא לפני 36 שנה, ומן ההתחלה היה לאחת היצירות האהובות ביותר שנכתבו בספרות העברית — הן משום החידוש הצורני שבו והן משום התוכן והשפה שהיו נגישים לכל אחד. העלילה המתפתחת באמצעות מונולוגים של שש דמויות פתחה צוהר למחשבותיהם ולמעשיהם של הגיבורים וקירבה אותם ללב הקוראים. "זה היה הרומן הראשון שכתבתי, לפני כן כתבתי סיפורים קצרים. אני אומר את זה כעצה לסופרים אחרים - אל תמהרו לכתוב רומן. פירסמתי את הרומן הזה ב-,1977 כשהייתי כבר בן .40 באמת נזהרתי מהרומן ולא מיהרתי. כדי לכתוב רומן אתה צריך שתהיה לך תמונת עולם שלמה".
אבל היום בקושי מפרסמים סיפורים קצרים. זה לא מוכר.
"זה נכון. אבל בין הכתיבה לפרסום יש פער וחשוב להבין אותו. חשוב להתנסות בכתיבה, במציאת הקול והצורה הנכונה. אלה הדברים שהנחו אותי בדרך. כדי לגבש דמויות לרומן זה לא אותו תהליך כמו בסיפורים קצרים".
מה באמת עמד מאחורי הדמויות של 'המאהב'?
"הדמויות נולדו בן רגע. את גיבור הסיפור, אדם, בניתי מתוך הערצתי למכוניות. באותה תקופה הייתה לי מכונית מאוד עלובה והייתי מבלה שעות במוסך, והייתי מסתכל בהערצה על בעל המוסך שמסתובב שם. הייתי אומר לעצמי, 'מתי הוא ייגש גם למכונית שלי כדי לטפל גם בי'. כשאני מעריץ מישהו אני תמיד אומר שאבנה אותו בסיפור ואהפוך להיות הוא".
11 צפייה בגלריה
א. ב. יהושע ושחקני ההצגה "המאהב" ב-2013. ''לא נתתי טיפול מספיק טוב לאסיה''
(צילום: יריב כץ)
ומה עם דמותו של הנער הערבי, נעים?
"כשכתבתי כבר את הפרקים של אדם ואסיה נסענו לאוקספורד. הייתה לי שנת שבתון באוקספורד וחיפשתי שם מקום לכתוב, כי לי ולאשתי היו שלושה ילדים קטנים בבית והייתי צריך שקט. אז הלכתי לספרייה הגדולה והתיישבתי בין כל הכרכים הלטיניים, ושם הגיע נעים, הילד הערבי. זה היה באיזשהו מקום גם פיצוי לערבי כרות הלשון שבסיפור שלי 'מול היערות'. נעים דיבר חופשי וציטט ביאליק ואלתרמן. זה אגב יוצא מן הכלל. נורא חשוב — אנשים תמיד אומרים לי שכפינו עליהם את זה. למה? שילמדו את ביאליק, שילמדו את טשרניחובסקי, שילמדו גם כמובן שירה ערבית, וגם אנחנו צריכים ללמוד את מחמוד דרוויש ואחרים, אבל הם חיים בתוכנו אז הם צריכים גם להכיר את הקלאסיקה שלנו, כמו שיהודים הכירו בכל מקום את הקלאסיקה של העמים שבהם הם חיו".
היום, כשאתה מסתכל לאחור, אתה מזהה חולשה כלשהי בסיפור?
"תמיד הרגשתי שלא הצלחתי לתת לאסיה טיפול מספיק טוב. כסופר לא הצלחתי להביא את הלשון של אסיה. התחמקתי מלהתמודד עם הדמות הנשית המלאה הזאת של אם המשפחה. את זה אני רואה כחולשה בתוך 'המאהב'".
יהושע קנז נסע לאוקספורד, אנגליה, כדי לכתוב את "התגנבות יחידים", אבל את הסוף הלא-פתור שלו הוא גרר לארץ יחד איתו, וכך נולד אחד הרומנים החשובים בספרות העברית.
"ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיניי. כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה. תמונות-תמונות בשחור ולבן, באיכות גרועה למדי, כאילו נשחקו קצת במשך השנים" (מתוך "התגנבות יחידים")
יהושע קנז לא מיהר להסכים לדבר. בכלל, הסופר שממעט לדבר ומעדיף להתמקד בכתיבה, עוטה סביב חייו וסיפוריו מסתורין. אבל רשימה של יצירות גדולות, שלא כוללת בתוכה את 'התגנבות יחידים', כמו חוטאת למהותה. "אבל מה אני כבר יכול להגיד", הוא אמר לי בשיחה הראשונה שלנו, "מה עוד יש לספר?"
נפגשנו בקפה במתחם בזל בתל-אביב, לא רחוק מביתו. קנז, קליל ומחויך, דילג ברחבה הלבנה והבוהקת מאור שמש אביבי, לבוש ג'ינס ונעלי הליכה שחורות וחולצת גולף פשוטה. מבטו הטוב והחייכני זיהה אותי. הוא שאל לשלומי ואמר שכתב על דף A4 את כל מה שצריך לדעת על "התגנבות יחידים".
אז מה צריך לדעת?
"את הספר כתבתי על פי ניסיון חיי. אני זוכר לפרטי פרטים את הדברים שהיו שם. אני זוכר את החוויות הקשות והזרות, אבל לא ציפיתי שהסיפור הזה ייגע באנשים בצורה הזאת. כשאתה כותב, אתה נבלע בתוך העולם שלך. אתה מנותק לחלוטין מרחשי הסביבה והפרסום. אבל אני אתוודה שאני מעדיף רומן אחר שכתבתי ואני חושב שהוא טוב יותר".
איזה?
"'מחזיר אהבות קודמות'. זה הספר שלי שאני הכי אוהב, אם יורשה לי להעיד על העדפותיי".
"היו שביקרו אותו מן ההתחלה, יש שהתבטאו כלפיו כ'פטפטת' וגם הייתה הצעה מעניינת במיוחד לקצר את הספר ב-200 עמוד. אלה דברים שלא נשכחים ממני"
אתה יודע להסביר למה דווקא אותו אתה אוהב?
"אני לא יודע בדיוק להסביר. זה פשוט הרומן שנכנס לי ללב. אולי משהו בכתיבה. אני מבין את מקומו של 'התגנבות יחידים', אבל מעדיף את 'מחזיר אהבות קודמות'".
ההתקבלות של "התגנבות יחידים" הייתה אירוע בפני עצמו, ולצד חיבוק הממסד היו שביקרו אותו.
"היו שביקרו אותו מן ההתחלה, יש שהתבטאו כלפיו כ'פטפטת' וגם הייתה הצעה מעניינת במיוחד לקצר את הספר ב-200 עמוד. אלה דברים שלא נשכחים ממני. אני כתבתי את 'התגנבות יחידים' באוקספורד, אנגליה. רחוק מהכל. היה לי השקט לצלול לתוך מלאכת הסיפור והזיכרון. וכשהסיפור התעורר ויצא לאור הייתי צריך להתמודד עם הקריאות וזה לא היה פשוט. היום אני כבר מתמודד עם זה טוב יותר. בעבר זה היה קשה מאוד. תמיד הייתי המצחיקן בכיתה. כתבתי פיליטון על המורים. זו בעצם הספרות הראשונה שכתבתי. זה חיזק אותי והעמיד אותי במרכז. אבל עכשיו אני כבר עייף מכל זה".
מי שקרא את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, יתקשה לשכוח אותו. הרומן, שראה אור בשנת 1986 הוגדר כאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בעברית, בעיקר משום שהיטיב לתאר את החברה הישראלית ותסבוכותיה בשנות ה-50 דרך עיניה של חבורת צעירים בטירונות כלל-צה"לית בבה"ד 4. גם היום, עשרות שנים אחרי ש"התגנבות יחידים" פרץ לתודעה הישראלית, אומר קנז: "אני לא יודע לענות על השאלה מדוע הספר הצליח כל כך. גם לא ידעתי מה יהיה בסוף העלילה כשהתחלתי לכתוב, אבל הדמויות שבספר אמיתיות, פשוט כתובות מזיכרוני".
קנז נולד בפתח-תקווה בשנת 1937, הושפע מהכנענים - תנועה ששאפה להתנתק מן המסורת היהודית-גלותית - למד פילוסופיה ושפות רומאניות באוניברסיטה העברית בירושלים ושם גם הכיר את חבריו הטובים: עמוס עוז וא.ב. יהושע.
"עמוס ובולי, וגם אברהם (יבין, העורך של קנז - א"ז) היו תמיד חבריי הטובים. היינו יושבים פה וצוחקים בבית הקפה ופותחים סעודות. ואנחנו גם קוראים הדדית זה את יצירתו של זה. חברי ספרות ומחוץ לספרות".
במשך שנים קנז היה נאמן לשתיקתו ולא התראיין לתקשורת. כזה הוא גם בכתיבתו - ברגע שעולה רעיון לספר, הוא עוזב את הארץ לתקופה וכותב הרחק, בבדידות מוחלטת. "כשאני כותב, אני צריך שקט. טלפונים וכל שאר הדברים מפריעים לי. כמו שכתבתי את 'התגנבות יחידים' באוקספורד, כך גם לשאר הספרים שלי אני מחפש שקט. אני צריך להתרחק, לא תמיד במקום גיאוגרפי".
איך היה לכתוב את "התגנבות יחידים" באוקספורד?
"נהדר. קיבלתי שם את התנאים הטובים ביותר לכתיבה: שקט ושלווה. אהבתי מאוד את הסביבה. ישבתי שם שלוש שנים ובאתי הביתה עם חבילה גדולה של עמודים והספר כבר היה כמעט כולו גמור, מלבד הסוף. על הסוף צריך לחשוב הרבה. לפעמים, תוך כדי כתיבה, הרגשתי שזה חזק ממני ולא יכולתי לעצור". †
ספר שואה מצחיק? ב-1968 זה נראה מוזר. שנים רבות עברו מאז ש"אדם בן כלב" יצא לאור ועד שהוא התקבל בארץ כיצירה פורצת דרך ומורכבת על ההתמודדות של ניצולי השואה. יורם קניוק לא שוכח, אבל הוא שמח שבסוף הבינו.
"מדרכו של עולם, סבור אדם שטיין - שהיה ליצן מפורסם, אך בצעירותו למד אסתטיקה ופילוסופיה בהיידלברג - מן המפורסמות הוא שיופי, כל יופי, צריך שיהיה בו מעט מן השבור, מן המעוות. יופי הבנוי על סימטריה מוחלטת, אינו יופי באמת. היופי האמיתי, כך למד אדם, חייב להיות מצוי קרוב מאוד אל הכיעור." (מתוך "אדם בן כלב")
"אני חשבתי שיהיה בספר הזה הרבה יופי, הרבה חן וכאב - ואף אחד לא אמר מילה אחת טובה על הספר", אומר קניוק. "זה נשאר לי מעין צריבה כזאת וכאב לי מאוד, ועדיין כואב לי עד היום על אדם, גיבור הספר, שלא הבינו אותו. או יותר נכון שסירבו להבין אותו".
סירבו להבין אותו?
"סירבו, בהחלט. לאחר שהספר פורסם כתבו: איך איש מבוגר בן 38 יכול לכתוב ספר כל כך גרוע. ואיך עושים צחוק מהשואה. אף אחד לא באמת קרא את הספר. אבל אני התרגלתי לדברים האלה. גם כשהייתי צעיר ועני ולא אהבתי את עצמי, ידעתי שאני לא בין כל החבורה שחיבקו אותה תמיד. ויתרתי על הרעיון שאי פעם אתקבל. אפילו שעשו סרט מ'אדם בן כלב' ואנשים התחילו להבין מה אני עושה פה בכתיבה, זה לקח זמן. שנים לא התייחסו אליי. היו לי הרבה כישלונות. עכשיו זה קצת יותר מנחם, אבל אני עדיין סוחב שנים של התעלמות".
חשבת אולי שאנשים פחדו מהנושא המורכב. אולי חשבו שאתה לועג לניצולים?
"אין לי מושג מה חשבו. אבל הספר רק נתן כבוד לניצולים. לגבורתם. הם לא הבינו שהספר לא היה על השואה אלא על ניצולי השואה. השורדים האמיתיים. הם שרדו בעיקר בגלל שהם הצליחו לצחוק על עצמם. לקח עשרות שנים עד שבכלל הסירו את המגבלות והבינו שהומור זה חלק מדרכו של האדם להתמודד עם עצמו. מה אני אעשה, זה לוקח זמן עם הספרים שלי".
"החיים, גם החיים של ניצולי השואה, הם גם הומור וגם כאב, לא רק כאב. בניו-יורק מצאתי את החיבור הזה במוסד לחולי נפש, דרך הקשר בין בחור בשם יואי וילד שחשב שהוא כלב. הם ריפאו אחד את השני. אין דבר יותר אנושי מההישרדות הזאת"
אתה יודע להסביר למה?
"אין לי מושג, מה אני יכול להסביר. תמיד רציתי להצליח, ושיאהבו אותי, ולהיות כמו כל אחרים. אני חושב שזה כן מתקשר לאדם (גיבור 'אדם בן כלב' - א"ז). רצון השייכות הזה, הדואליות. מאז שאני ילד רציתי להיות כמו כולם. ולא הצלחתי. התלבשתי אחרת ודיברתי אחרת ונסעתי לאמריקה וציירתי. הייתי שיכור. הייתי ברמן. עבדתי על אונייה. הסתובבתי בחורים, אללה יסתור. היו לי הרבה נשים והרבה חברים. וכשחזרתי לא עבדתי לפי הכללים. החלום הציוני דיבר דברים אחרים. היו פה אנשים שהתחילו את המסע בעולמות הספרות כשהם עטופים מכל וכל. עמוס עוז קיבל פרס ישראל בגיל 13, אני יודע, בולי בגיל 15. אצלי הדברים עובדים הרבה יותר לאט. ושלא תבין, אהבו אותי הרבה אנשים. אבל לממסד הספרותי קשה איתי. הם לא מצליחים לעכל טיפוס כמוני. לא ייתנו לי פרסים. ובאוניברסיטת תל־אביב לא ילמדו אותי. לקאנון אני לא יכול להיכנס."
אני יכול לחשוב על הרבה סופרים אהובים שעדיין לא הצליחו להיכנס לקאנון, אבל בסוף זה קורה.
"אני שונה. אני לא מובן להם. אני כותב על דברים שקורים לי, לא על החברים שלהם או על התנ"ך. אני לא עושה תחקיר. אני אחד הסופרים היחידים בארץ עם ביוגרפיה שמעמידה בפני עצמה כמה עשרות רומנים. הסתובבתי בעולם. לא למדתי באוניברסיטה. לא למדתי אף פעם ספרות. אני קורא את כל התיאוריות האלה שלהם וזה משעמם אותי".
ישיר. כן. מצחיק. מערער. יורם קניוק הוא כמו יומן פתוח, שנגלה בפני כל מי שיושב איתו לשיחה. 20 שנה לפני שההיסטוריון יהודה אלקנה פירסם את המאמר המפורסם שלו, "בזכות השכחה", וביקר את האופן שבו החברה הישראלית עיצבה את זיכרון השואה והפכה אותו למרכיב מרכזי בזהות הישראלית - קניוק היה שם לערער על הקיבעון ועל הרצינות התמידית, שמייחסים בחברה הישראלית לתקופה האפלה שידע העם היהודי.
"אדם בן כלב", ספרו השלישי, שראה אור ב-1968, היה ללא ספק מהפכני בייצוג ובתפיסת השואה שבו. במרכזו עומד אדם שטיין - יהודי-גרמני, בדרן מצליח ובעל קרקס, שהיה לכלבו האנושי של מפקד מחנה ההשמדה בתקופת השואה. אחרי המלחמה הוא מאושפז במוסד פסיכיאטרי בערד יחד עם ניצולים אחרים, והעלילה מתמקדת בהחלמה המשותפת ובהתמודדות של השורדים עם הטראומה.
קניוק יושב על הכורסה בסלון ביתו ברחוב ביל"ו. דירת קרקע ישנה ומלאת חיים. הכורסה צמודה לחלון. החתולים מטפסים, מציצים מבעד לתריסים. אין דרמות גדולות בתוך החממה השלווה והקיבוצית, שהקים פה עם מירנדה אשתו ושתי בנותיו, נעמי ואיה. הוא מכיר תל-אביב אחרת, בימים שלפני קום המדינה. משפחתו התגוררה ברחוב בן-יהודה; אביו, משה, עלה לארץ מברלין והיה למזכירו האישי של מאיר דיזנגוף ומנהלו האדמיניסטרטיבי הראשון של מוזיאון תל-אביב לאמנות. "גרנו בבן־יהודה והכל היה חולות עד לשם והיית קופץ לים. מה נשאר מהעיר הזאת? בולעני נדל"ן, כלום לא נשאר".
11 צפייה בגלריה
עיבוד בימתי ל''אדם בן כלב''. הביקורות קטלו את הספר בזמן אמת
(צילום: ארכיון תיאטרון גשר)
בגיל 17 וחצי פרש מלימודיו בתיכון, הצטרף לשורות הפלמ"ח ונלחם במלחמת העצמאות בקרב נבי סמואל. קניוק נפצע, החלים והשתתף בהפלגה של אוניית המעפילים לשעבר פאן יורק, שהשיטה ניצולי שואה מאירופה לישראל. לקח לו שנים רבות לפענח את הקשר בין ההישרדות להומור ולכתוב את הספר.
"ב-1949, כשעבדתי כמלח באוניית עולים, היו 400 יתומים ניצולי שואה על האונייה בהפלגה אחת. לא ידעו עליהם שום דבר - מי הם, איפה ההורים שלהם, מה בדיוק עבר עליהם. והם היו שם לבד אחרי כל התלאות שעברו".
מה אתה זוכר מהם?
"הרבה דברים אני זוכר מהם. את החיוך והמבט. אני זוכר שהם היו גונבים לי את השעון ומחזירים לי אותו, שאראה שאי-אפשר לסמוך על אף אחד. והם צחקו תמיד והיו מצחיקים מאוד למרות כל הזוועות שהם עברו. אתה יודע מה זה להוציא יהלומים מרקטום של אנשים? כן, ממש ככה. אחד מהם סיפר לי איך הוא שרד כשהוא הוציא יהלומים מהפות של אמא שלו".
מזעזע.
"אי-אפשר באמת להבין או לצפות לאן החיים ייקחו אותך. החיים - גם החיים של ניצולי השואה - הם גם הומור וגם כאב, לא רק כאב. בניו-יורק מצאתי את החיבור הזה. הייתה לי שם חברה, סנדי, שהייתה יוצאת ונכנסת למוסדות לחולי נפש. היינו חברים טובים. יום אחד באתי לשם והיה שם איש זקן, יואי, שהיה כל חודש מחלה את עצמו במחלה אחרת. יואי היה אומר, 'עוד חודש תהיה לי סוכרת'. ובאמת הוא היה חוטף סוכרת חודש לאחר מכן. היה שם גם ילד שחשב שהוא כלב, שהיה קשור אל הקיר. הייתי יושב עם יואי והוא היה מספר לי איך הוא והילד מרפאים אחד את השני. משם הדבר הזה צמח. אני התאהבתי בשני האנשים האלה ושם החלטתי שהם יהיו הקשר שלי לניצולי השואה. הם ריפאו אחד את השני. אין דבר יותר אנושי מההישרדות הזאת".
מאיר שלו החליט להיות סופר רק בגיל 40. התוצאה: "רומן רוסי" - מהספרים החשובים והנקראים בעברית. אז איך הוא מסביר את הקסם שהצליח להביא את בני הנוער בישראל לקרוא על אנשי העלייה השנייה.
"שכבתי על הנרקיסים, עיניי מעלה. להקות של חסידות נודדות, מגביהות, כיבחושי מים זעירים על פני אגם שלו ושקוף, דאו עיגולים. על ארובת ביתו של סבא, באוקראינה, קינן זוג חסידות. 'ידעתי שהן מבקרות כל שנה בארץ-ישראל ושבות בכרס מלאה בצפרדעי כנען', סיפר לי סבא. האם נכדי החסידות ההן עפים כאן מעליי"? (מתוך "רומן רוסי")
מאיר שלו מתעורר בארבע וחצי בבוקר. מין "חלום ליל קיץ כיד הדמיון", אם נאמין ליהודית רביץ. אך למי שמתקשה להאמין, כדאי להקשיב לקולות הטבע המתעורר. כך, לפי שלו, כמו חקלאי אדוק ומסור לעבודתו, הוא כותב את ספריו. עם קול הציפור הראשונה. בצהריים הוא חוזר לישון לשעה ואז עובד עוד שעתיים או שעתיים וחצי. לפנות ערב הולך לישון מוקדם. כל חייו מכוונים לעבודה. כך היה מתחילת דרכו.
"יש משהו מאוד חקלאי באופן העבודה הספרותית שלי," הוא מסביר. "אמרתי פעם לדודים שלי שאני קם בארבע וחצי להתחיל לכתוב. אז הדוד שלי - שאיתו הייתי חולב בנעוריי - אמר לי, 'כמו פעם כשהיית קם איתי לרפת'. אמרתי לו, 'נכון, רק שאתה קם לחלוב את הפרות ואני קם לחלוב את עצמי'. יש משהו כבד בכתיבה רומן; יושבת לך על הכתפיים אבן גדולה. אין כזה דבר שאני אומר, 'היום אין לי השראה'. אין כזה דבר לקום מהשולחן. זו עבודה קשה, שגרתית ומאוד אגוצנטרית".
"רומן רוסי" סלל דרך חדשה למאיר שלו. הצלחתו הן בקרב הקהל הצעיר בישראל והן בחו"ל, הייתה רק ההתחלה בכתיבת ספרים מוצלחים נוספים. "'רומן רוסי' נחת כמו פצצה. בדרך כלל סופרים מתחילים לכתוב בגיל 20-30. אני מעולם לא חשבתי להיות סופר, זה אף פעם לא עניין אותי. מאוד אהבתי לקרוא ספרים וגדלתי בבית מאוד ספרותי, אבל כתיבה לא הייתה בתכנון. רציתי לכתוב ספר אחד ולראות מה קורה. אחרי 'רומן רוסי' רציתי לכתוב את 'עשו' - שהוא גם הספר האהוב עליי מבין הספרים שכתבתי - וכך הדברים המשיכו".
הדבר היה ככה: תקופת העלייה השנייה. משפחת איכרים המתיישבת בעמק יזרעאל. ברוך שנהר, גיבור הסיפור, נחשף לסיפורי סבו ולקבוצת העבודה שלו בימי החלוצים. דבר לא נוסטלגי או מתרפק לעבר - לא לעבודת הפרך של המושבניק בשנות ה-,50 שלדבריו היא "עבודה איומה ואכזרית, שבין היתר הייתה מיותרת ונוצרה מאידיאולוגיה ולא ממחשבה תכנונית;" וגם לא נוסטלגי למיתוסים המכוננים של הציונות. בספריו הוא לא רוצה להטיף או לחנך, אבל היה חשוב לו להציג את הגיבורים באור שכולם שכחו שקיים - אנושיות. "הספר הציג את האנשים בצורה יומיומית, גם ביקורתית לפעמים, קצת סאטירית, אבל עם המון אהבה והערכה. היחס שלי גם לדור של סבא שלי וגם לדוד המלך - גם עליו אני מסתכל כעל בן אדם ולא כעל איש מיתולוגי".
"קראתי ספרים לא רק כי אהבתי לקרוא, אלא גם כי לא היה שום דבר אחר. להורים שלי לא היה כסף לשלוח אותי לקולנוע, הם היו מורים. תיאטרון ראיתי אולי פעם עד הצבא, טלוויזיה לא הייתה"
אתה מזהה את גיבורי התנ"ך עם אנשי העלייה השנייה.
"אנשי העלייה השנייה, מכל שאר העליות, הם אלה שהצליחו למקם את עצמם כגיבורים תנ"כיים בהיסטוריה היהודית, והם עשו את זה בכוונת מכוון. ב'רומן רוסי' אני כותב שהסבא עומד ליד תעלת הזבל של הפרות ומשתין, ופתאום הוא רואה צבוע חולה כלבת והוא הורג אותו. לאחר מכן כתוב בעיתון שהוא הרג את הצבוע והציל את הנכד שלו, ואז הנכד אומר לו, 'לא כתוב שהשתנת'. הוא מסתכל על הנכד ומשיב לו, 'לא כותבים בעיתון על חלוצים משתינים'. זאת אומרת, החלוץ הוא מעל הדברים האלה. התנ"ך למשל מתאר את דוד גם ברגעיו הנמוכים, אבל הפרשנות המסורתית בהמשך עשתה מין דוד אידיאלי כזה, וזה מה שאנשי העלייה השנייה עשו מעצמם בהמשך. כולם לומדים על החלוצים שייבשו ביצות ורקדו הורה".
כתיבתו של שלו יסודית מאוד. ב"רומן רוסי" הוא מצליח לחדור אל תוך ההוויה של ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הוא מדייק בפרטים, אפילו בקטנים ביותר - בסוגי הצמחים, החרקים ואופן הכנת מאכלים. "אני מאוד אוהב פרטים קטנים של עבודה וחיי יומיום," הוא מסביר. "כלים, מכשירים, שמות, אני אוהב את משלח היד של אנשים. במהלך הכתיבה שלי ישבתי שבועות עם רופאים, סתתים, צפרים, רפתנים, סוחרי בקר. אני לא יכול לעשות את העבודה שלהם, לא אפיתי כיכר לחם אחת בכל ימיי, אבל אני יודע לכתוב בצורה שהקורא ירגיש שהמספר שלי יודע עליה הרבה."
ולא רק משלח יד מתואר בספר להפליא. גם סיפורים אישיים, דמויות והומור מאותה תקופה. "כשכתבתי את הספר ראיינתי כ-20 מזקני העלייה השנייה, שהיו בעצם השרידים האחרונים," מסביר שלו" .הזקן שבהם היה מישהו בשם סלוצקין בעין חרוד איחוד, שדי ליגלג על עצמו ועל החלוצים. הוא אמר לי שהוא אוהב לראות סדרות דוקומנטריות בטלוויזיה, ושהוא רואה סדרה על החלל ועל הגלקסיות ביקום. אז הוא חשב לעצמו, 'סלוצקין, ואתה עוד חשבת שדגניה זה מרכז היקום'.
"השיחות איתם נתנו לי זווית אחרת. איך הם הסתכלו לאחור. אחד אמר לי, 'סוף-סוף בא בחור ולא שואל על ברל .'ןוסלנצכו לא עניינה אותי ההיסטוריה, עניינו אותי הם עצמם, החיים שלהם, האהבה שלהם. איך אדם בן ,95 שבאמת עשה מהפכה יוצאת מן הכלל, מסתכל לאחור. שתבין, כל הצעירים הפוחחים של היום הם כאין וכאפס מול החבר'ה של העלייה השנייה. היו ביניהם חבר'ה שבגיל 17 קמו והלכו ברגל פחות או יותר מרוסיה לישראל. ברחו מהבית, הגיעו הנה, והם היו פורקי עול מרדנים, אבל אמיתיים, הם לא היו מרדנים שההורים מפרנסים אותם, אלא מרדנים בכוחות עצמם. הם ריתקו אותי, ואני חזרתי אליהם כי זאת המשפחה שלי. סבא שלי היה אחד מהם".
לא ברור איך הצליח שלו לפענח את רצון הקהל. "רומן רוסי" הפך בן רגע לרב-מכר. "אני חושב שיצרתי איזה מין עברית שהייתה גם נינוחה עם עצמה וגם מאוד עשירה, וקוראים אהבו את העברית הזאת. אני הצגתי את הדור הזה כבני נוער. פתאום הראיתי שהזקנים האלה היו פעם נערים ונערות, וכשהם היו נערים ונערות הם היו יותר פראיים ופרועים מאיתנו. הם עשו דברים שאי־אפשר להעלות על הדעת - הם אמנם לא עישנו גראס, אבל הם היו די מסוממים מדברים אחרים. והם ברחו מהבית והם גידלו שערות וזקנים והלכו יחפים וחיו בקומונות וכן, היו מקרים של סקס משותף. אני חושב שקוראים צעירים אהבו את הפראות הזאת מצד אחד, ומצד שני הם אהבו את העברית שלי. פתאום הייתה להם עברית ספרותית שהם נהנים ממנה".
אז אין לך ביקורת על מצב הקריאה היום?
"יש לי ביקורת על כל מיני דברים, אבל בסך הכל למדתי שלאורך כל ההיסטוריה האנושית תמיד אנשים מבוגרים מבקרים את הילדים. אני חושב שבראש ובראשונה זה נובע מכך שהם מקנאים בהם. משם זה מתחיל. זה נכון שאני נתקל הרבה פעמים בילדים ובנוער בורים ועמי ארצות, מצד שני אני פוגש הרבה אנשים צעירים שיודעים דברים שלי אין שום מושג עליהם דווקא בגלל הפתיחות שלהם לעולם דרך הרשת ורשתות חברתיות שאני לא מתקרב אליהן.
"חוץ מזה, אני חושב שאני קראתי ספרים לא רק כי אהבתי לקרוא, אלא גם כי לא היה לי שום דבר אחר. להורים שלי לא היה כסף לשלוח אותי לקולנוע יותר מפעם בחודש, הם היו מורים. תיאטרון ראיתי אולי פעם או פעמיים עד הצבא, טלוויזיה לא הייתה, המחשב והאינטרנט לא היו קיימים עוד. לכן ספרים היו בילוי זול, זמין, תרבותי, היו ספריות בכל שכונה וזה מה שעשיתי. יכול להיות שאם היו לי בילדותי כל מה שיש לילדים היום, הייתי קורא עשרה אחוזים ממה שקראתי. קראתי לא בגלל שאני ילד כל כך מוצלח, זה מה שהיה לי".
אמרת לי פעם שלא חלמת להיות סופר אלא דווקא איש מדע, אולי אֶנְטוֹמוֹלוֹג.
"זה נכון. אבל אני היום חושב שאני אוהב להיות סופר. יחד עם זאת, אני כל הזמן ער לעובדה שגם הספרות יכולה להיות שלב בר-חלוף בחיי. עברתי בגיל 40 מטלוויזיה לספרות. עכשיו אני בן 65 אולי בגיל 70 אני אעבור לצילום. אני מאוד אוהב צילום סטילס".
בגיל 60 עמוס עוז רצה לפתוח את הדלת למתים שלו ולהתפייס איתם. עכשיו, שנים אחרי ש"סיפור על אהבה וחושך" יצא לאור, ברור שלא מדובר רק בסיפור אישי אלא ביצירתו השאפתנית ביותר של עוז, ובניסיונו להקיף תקופה שאיננה עוד.
"אם לפעמים נדמה לרגע שבכל זאת יודעים משהו זה עוד יותר גרוע, מפני שמוטב לחיות בלי לדעת שום דבר מאשר לחיות בטעות, אבל מי בעצם יודע? במחשבה שנייה, אולי דווקא הרבה יותר קל לחיות בטעות מאשר בחושך" (מתוך 'סיפור על אהבה וחושך')
"זה סיפורה של משפחה שהולכת ונהרסת על רקע תקופה, שלכאורה היא תקופה הרואית - היא גם רואה את עצמה כתקופה הרואית - ואני מציג אותה כעלובה ומרופטת, ובכל זאת היא בעיניי הרואית".
אז חשבת יותר על התקופה או על הסיפור המשפחתי?
"כתבתי את הספר הזה כספר של תקופה. המשפחה היא בקדמת הבמה והתקופה היא ברקע, אבל רציתי להכין דיסקט גיבוי בתקופה שבה הדיסק הקשיח של הזיכרון הקולקטיבי הולך ונמחק. אנשים, לא רק שהם לא זוכרים אם טרומפלדור היה לפני בר כוכבא, מילא, זה לא נורא. הם לא זוכרים למה באנו הנה, מה עזבנו מאחורינו, מה רצינו למצוא כאן, מה מצאנו כאן, על מה היה כל העניין".
וזה מבחינתך היה העניין?
"זה כמובן רק דיסקט גיבוי קטן, סובייקטיבי לגמרי, זה לא הזיכרון של היישוב, זה רק הזיכרון שלי ויש מקום בשפע לעשרות זיכרונות אחרים שונים — זיכרון דתי, זיכרון מזרחי, זיכרון נשי, זיכרון ערבי — כמה שיותר זיכרונות יבואו לידי ביטוי, התרבות רק תתעשר".
בגיל 60 הצליח עמוס עוז לשחרר את העבר. כמעט שלא נותרו אנשים שחיו את התקופה שעליה כתב עוז ב"סיפור על אהבה וחושך". אף על פי כן עוז לקח על עצמו לספר את התקופה הנשכחת הזאת. להאיר אותה מחדש; ועל הדרך לטפל בשדים שרדפו אותו כל חייו.
ההצלחה הייתה היסטרית. "סיפור על אהבה וחושך" תורגם ל-30 שפות ("ביניהן למהדורה פיראטית בכורדית, בלי הסכמתי") ובין היתר פורסם בלבנון ועורר מחלוקות חריגות בעולם הערבי. הוא נמכר במיליון ורבע עותקים וזיכה את עוז בפרס גתה לספרות היוקרתי ובפרס היינריך היינה.
"ההצלחה של 'סיפור על אהבה וחושך' מעידה שככל שספרות היא יותר פרובינציאלית, גדלים הסיכויים שלה להיות אוניברסלית. כשכתבתי את הספר הזה הייתי בטוח שיקראו אותו רק ירושלמים, שהם או מאותו הכפר או מאותו הבציר כמוני. הייתי בטוח שבתל-אביב לא יבינו אותי. הבינו. זה קרה כאילו שקדחתי בחצר שלי קידוח פרטי למטרות של ארכיאולוגיה משפחתית, והמקדחה פגעה באיזה עורק של מתח גבוה ומכל החלונות התחילו להבהב אליי אלפי תגובות של אנשים בארץ ובעולם."
עוז בלט בשמי הספרות העברית כבר מתחילת דרכו. הוא נולד בירושלים ב-1939 בשם עמוס קלוזנר, עזב את הבית בגיל 15, הצטרף לקיבוץ חולדה והשתייך לסופרי דור המדינה, יחד עם א.ב יהושע, אהרן אפלפלד, יהושע קנז ואחרים.
"נוהגים לקרוא ל'סיפור על אהבה וחושך' אוטוביוגרפיה או ממואר. בעיניי זה לא אוטוביוגרפיה ולא ממואר כי לא אני הגיבור של הספר הזה. זה ספר על הוריי, ובמידה מסוימת על הוריהם, על הסבים והסבתות שלי. זה בעצם סיפור שבמרכזו שני אנשים טובים, הוריי. אנשים מדהימים, אנשים מתחשבים, רגישים, שנישואיהם מסתיימים באסון גדול. זה לא 'מי מפחד מווירג'יניה וולף?' זה גם לא 'מאדאם בובארי' ו'אנה קארנינה', מפני ששני בני הזוג הם אנשים טובים, הם שוחרי טוב. שאלתי את עצמי, כיצד זה באפשר שחיי נישואים של שני אנשים עדינים, מתחשבים, רגישים, מסתיימים באסון גדול? אמי איבדה את עצמה לדעת כשהייתי בן 12 וחצי, אבי הלך ודעך והבן היחיד שלהם נשאר לבדו בעולם. איך זה באפשר?"
איך באמת?
"האמת היא שבמהלך הכתיבה איבדתי עניין בשאלה הזאת. מי שיקרא את 600 העמודים של 'סיפור על אהבה וחושך' בתקווה לגלות בעמוד האחרון מי היה הנבל או מי היה הרוצח, שלא יקרא את הספר. מי שיקרא את 600 העמודים של 'סיפור על אהבה וחושך' בתקווה שבסוף יתברר לו מי הטובים ומי הרעים, שלא יקרא את הספר. אין טובים ורעים. במקום השאלה איך זה באפשר ומי אשם, מילאו אותי בזמן הכתיבה הפרטים - ריחות, צבעים, צלילים, טעמים; מה לבשו, איך דיברו, על מה חלמו, למה התגעגעו, מניין באו."
למה חיכית כל כך הרבה זמן?
"הרבה שנים כעסתי מאוד. כעסתי על אמי שאיבדה את עצמה, כאילו היא ברחה עם מאהב ולא השאירה לנו פתק. כעסתי על אבי שאיבד אותה, חשבתי שהיה בו משהו נורא אם הוא איבד אישה כל כך נפלאה. ובעיקר כעסתי על עצמי, כי הייתי בטוח שלו הייתי ילד טוב אמא שלי לא הייתה עוזבת אותי. אם היא עזבה אותי סימן שאני ילד נורא. כל כך כעסתי, שבמשך שנים לא דיברתי על משפחתי הקודמת בכלל. גם לא עם המשפחה החדשה שלי. כעבור שנים הכעס פג ובמקומו באו הומור, אמפתיה, חמלה וסקרנות, ואלה הכוחות שמניעים את הסיפור על האהבה והחושך. כתבתי על הוריי כאילו הם היו ילדיי. כתבתי על הסבים והסבתות שלי כאילו הם הנכדים שלי, וכתבתי עליהם באמת מהפרשי גיל כאלה שיכולתי להיות הורה של הוריי. כשהאסון קרה במשפחתנו הוריי היו בשנות ה-30 המאוחרות לחייהם. כשאני התחלתי לכתוב את 'סיפור על אהבה וחושך' הייתי בן קרוב ל-60".
הרבה סופר על הספר אחרי יציאתו לאור. אתה זוכר מה הניע אותך לצאת לכתיבה?
"הכוונה שלי בספר הזה הייתה להזמין את המתים הביתה. להגיד להם תיכנסו, תכירו את אשתי וילדיי שאף פעם לא הכרתם. תשבו, תשתו כוס קפה, תאכלו עוגה ונדבר. כשהייתם חיים לא דיברנו אף פעם; זאת אומרת, דיברנו בלי סוף, דיברנו על סטאלין ועל בן־גוריון ועל הספר הלבן ועל הבריטים ועל המחתרות ועל הקיבוצים. דיברנו בלי סוף, אבל אף פעם לא דיברנו על הדברים החשובים באמת: מניין באתם? מה השארתם מאחוריכם? למה אתם מתגעגעים? מה קיוויתם למצוא פה ומה מצאתם? לא דיברנו על רגשות. עכשיו כשאתם מתים תשבו, תשתו כוס קפה, נדבר על הדברים שלא דיברנו עליהם אף פעם, ואחרי שנדבר לכו, אני לא רוצה שהמתים יגורו אצלי בבית. אבל מפעם לפעם אתם מוזמנים לחזור לקפה ועוגה ושיחה."
בסיפור אירופה משחקת תפקיד מרכזי לא פחות מישראל.
"אני רציתי לספר את אהבתם הנכזבת של הוריי לאירופה. הם היו יהודים חילונים והם היו אנשים אירופאים מאוד. הם ראו את עצמם אירופאים. הם אהבו את אירופה, הם ידעו הרבה שפות, הם אהבו את הספרויות, את המורשת, הם אהבו את המוזיקה עד דמעות. הם אהבו את הנופים ואת השלג ואת האחו ואת הנחל עם הגשר עליו ואת בנות האיכרים ואת הערים העתיקות עם הכיכרות המרוצפות אבן ואת מגדלי הכנסיות, ואפילו את צלצולי הפעמונים הם אהבו. כל זה הם עזבו מאחוריהם כי אירופה בעטה אותם החוצה, למזלם. אילו לא הייתה בועטת אותם באלימות בשנות ה-30, היא הייתה רוצחת אותם בשנות ה-40".
ההגירה והתלישות של הוריך, ושל כל היהודים שאתה כותב עליהם, מקבלות היום תפנית לאור הקריאות של ישראלים רבים להגר לברלין. איך אתה רואה את זה?
"אתה יודע, מהגרים הם אנשים שעוזבים ארץ ישנה מתוך החלטה נחושה למתוח קו ולשכוח אותה. אבל הם לא ישכחו אותה לעולם - היא תחזור אליהם בגעגועים, בחלומות, בנוסטלגיה. הם באים לארץ חדשה ומקווים שהכל יהיה אחרת. 'פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות'. אבל לשום מהגר בשום מקום בעולם לא מתגשמות כל התקוות. הנאום הפוליטי הכי מרתק ששמעתי בימי חיי היה נאום של אברהם קריניצי בשנת 1954, בט"ו בשבט, בטקס הנטיעות של ילדי הגנים והגננים מכל רמת-גן. כל ילדי רמת-גן עמדו שם רון בלב ושתיל ביד וראש העיר גם כן עמד עם שתיל, והוא צריך לנאום לילדים הקטנים האלה. זה לא קל לפוליטיקאי לנאום לילדים בני חמש או ארבע. מה הוא יגיד להם, 'אילוצים קואליציוניים מנעו ממני לקיים את מה שהבטחתי'? אז מנהמת ליבו של קריניצי, במבטא רוסי כבד, יצא לו נאום של משפט אחד. הוא אמר: 'ילדים חביבים, אתם העצים ואנחנו הזבל'. זו אמירה של מהגר אל הילדים שלו".
עשר שנים לקחו לרונית מטלון לכתוב את הרומן הראשון שלה, "זה עם הפנים אלינו". בין לבין היו שם הרבה בדידות והרבה אמביציה, של ניסיון למצוא איזה קול שהוא אחר מהקולות הספרותיים שהיו סביב.
"הוא משגר תצלומים. סתם כך, תצלום אחד כל כמה חודשים, בלי תאריך, בלי מילה או שתיים, כלום. 'אנאלפבית זה', אומרת אמי בעיניים לחות וראש מתנודד מצד לצד, כביכול בחוסר אמון כלפי הקביעה הזו, אבל לא באמת, רק מחשד בלִבה שלה, ש'נשבר לחתיכות' מגעגועים אליו. אני גדלה על התצלומים האלה" (מתוך 'זה עם הפנים אלינו('
רונית מטלון לא רוצה לדבר על הסיפור אלא על מלאכת הסיפור. אלה שני דברים נפרדים. במובן מסוים הסיפור הוא רק אובייקט; חוטים שנפרמים לעשרות ומאות חוטים נוספים, במין מהלך דקונסטרוקטיבי אינסופי, כזה שדורש בירור. 'זה עם הפנים אלינו', הרומן הראשון שלה, לא היה הבחירה האינטיאוטיבית של מטלון. 'קול צעדינו' זרם לה טוב יותר על הלשון. "אתה יודע מה אני חושבת", היא אמרה לי בשיחת הטלפון הראשונה, לפני שקבענו להיפגש, "אני חושבת שזה בכלל צריך להיות החוויה המיסטית כמקרה מבחן".
תסבירי.
"תמיד לוקחים את 'זה עם הפנים אלינו' בהקשר החווייתי, נגיד האוטוביוגרפי. אבל הדרך אל הכתיבה לא מתמצית בנקודה אחת בחיים שלי. כל ספר הוא מכלול הרבה יותר רחב. הבחירה בספרות היא בחירה חוזרת ונשנית. כבר בתחילת דרכי, בגיל 19, הרגשתי שהכתיבה היא כמו משהו שקורא לי לשוב ולבחור בו. הוא אף פעם לא נבחר בצורה סופית ומוחלטת. כלומר, גם הדרך שלי אל הכתיבה ואל הספרות הייתה במובן מסוים סוג של בחירה ונסיגה".
פחדת מהכתיבה או שפשוט לא היית שלמה איתה?
"מצאתי את עצמי בתוך זה והתחלתי לכתוב סיפורים קצרים בערך במקביל בגיל שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, 18־19. ואני מניחה שמה שאפיין אותי באותו הזמן זה מה שעניין כותבים מתחילים - הרבה בדידות, הרבה אמביציה, הרבה רגשות של אפסות, של ניסיון למצוא איזה קול, שהוא אחר מהקולות הספרותיים שהיו סביב. המאבק בספרות הוא לא אחר מאשר חיפוש אחר זהות. שתבין, כל סיפור אפשר לספר בהמון דרכים. הנושא חשוב, הדמויות משמעותיות, אבל מה שקובע יותר מכל הוא ה'איך'".
עשר שנים לקח לרונית מטלון למצוא את הקול וליצור ז'אנר חדש, ולקרוא תיגר על הספרות המקומית — זאת ששלטה בכיפה באמצע שנות ה-90. ובדרכה היא עשתה זאת באלגנטיות, צעד אחר צעד. "זהות זה לא משהו שמתגלה באקט אחד. הייתי מאוד-מאוד איטית. פרפקציוניזם מאוד גדול עם חרדה".
מטלון, שנולדה למשפחה ממוצא מצרי בראשית שנות ה-60, הרגישה לאורך השנים את הפרדוקס והפער בין תשוקה אישית לציפייה סביבתית. "אני נולדתי בארץ וחלו בי כל התופעות של ילדי מהגרים. לא דיברתי עם ח' וע', והרצון להשתלב או הרצון להיות ישראלית ולהתבייש בזה ששומעים מוזיקה ערבית בבית, הכל חל עליי. הייתי מה שהייתי וכן, פגעתי גם בסבתא שלי. גדלתי עם הידיעה על מה שרצו שאהיה".
מה רצו?
"כמו כל משפחת מהגרים, שרוצה בהצלחת הילד בחברה החדשה. אבל הילד גם גדל עם מסר כפול, שמצד אחד הוא צריך להשתלב, להצליח, ולשכוח את השייכות המשפחתית שלו; ומצד שני להישאר נאמן לבית. וזה פרדוקס שצריך לפתור. אני לא יוצאת דופן בזה. הרבה יכולים להזדהות עם הדבר הזה".
מן הפרדוקס הזה גם נולד "זה עם הפנים אלינו". סיפורה של הנערה אסתר, שנשלחת אל הדוד בקמרון בתקווה ש"זה יסדר לה קצת את הראש". ודרכה מתגלה סיפור המשפחה כולה, המתואר, בצעד מפתיע, תוך התבוננות בתצלומים.
"'זה עם הפנים אלינו' מושפע לגמרי מספרות המאה ה19. נערה שנשלחת על ידי משפחתה הפטריארכלית להתחתן עם איזה בן דוד שהיא לא מכירה"
"באופן מאוד מקרי הסתכלתי על תצלום משפחתי, וזה פתאום ביצבץ וידעתי שהשלד של הספר הזה הוא אולי תמונות שהיו ותמונות שלא היו. זאת אומרת התמונות שהיו הן אולי הזיכרון שיש לנו והתמונות שלא היו הן הזיכרון שאנחנו ממציאים אותו. מפני שכל סיפור על משפחה ואינדיבידואל מאחד את הסיפורים שהיו ואת אלו שהומצאו. כך זה התחיל. הסתכלתי על הצילום הזה והבנתי שזה הפרק הראשון. הוא הוליד את הפרק השני. אחריו הרגשתי צורך לכתוב פרק על תצלום חסר".
הבנת כבר אז שבתמונות גלומה הצלחתו של הסיפור?
"אני לא רוצה בדיוק להבין את זה. מספיק נכתב על הספר הזה. אנחנו לא יכולים לספר שוב את הסיפור על אברהם שהוליד את יצחק והוליד את יעקב, כי עשו את זה כבר ועשו את זה טוב. מה אני יכולה לחדש? אז הרגשתי, שעבודת הארכיטקטורה של הספר מאוד מעניינת אותי. אני זוכרת שהראיתי את הטיוטות הראשונות של הרומן לנילי מירסקי. הייתי אז בת 25. ולמן הרגע ההוא לקח לי עוד שמונה שנים כדי שהרומן הזה ימצא את צורתו, את האופן המיוחד לכתוב אותו. כשכבר התיישבתי לכתוב את הרומן בצורה שגיבשתי זה זרם יותר מהר".
לא חשבת אם זה יהיה מורכב מדי ויבריח קוראים?
"ברור לי. אני מבטיחה לך שהספר היה הרבה יותר מוכר אם הייתי בוחרת בדרך הרגילה של הסיפור העלילתי. אבל מה הטעם בכתיבה שכזאת? ספרות, כל ספרות טובה, מצליחה במקום שבו אחרים נכשלו. אנחנו במאבק תמידי על הקול. אתה ודאי מבין, שאם דגרתי על הספר הזה עשר שנים, היו לי רגעים רבים של שתיקה וחידלון".
אני יכול להבין.
"ובתוך כל השתיקה והחידלון נוצר הספר הזה, שבא לומר: 'אל תמיינו אותי כל כך מהר'. הספר הזה, שהוא יותר על לבנטיניות מאשר על מזרחיות, הוא נקודת מפגש בין אותה מזרחיות לתרבות המערב. אני דיברתי על מודרניזם ועל וירג'יניה וולף. על ספרות המאה ה-19. רציתי שבספר שלי תהיה מחשבה. אם תבחן את השלד הסיפורי שלו, 'זה עם הפנים אלינו' מושפע לגמרי מספרות המאה ה־19. נערה שקוראים לה אסתר, שנשלחת על ידי משפחתה הפטריארכלית להתחתן עם איזה בן דוד שהיא לא מכירה. והיא לא יודעת על הקנוניה המשפחתית אי שם אצל איזה דוד באפריקה, שקשר קשר מאחורי גבה עם הדודה והאמא כדי 'לסדר לה את הראש'. זה הניסיון של העולם הפטריארכלי הישן לסדר את ראשה של הנערה. זה ספר שקשה לראות אותו בהקשר הפמיניסטי של המאה ה-19, אבל הוא מהווה נקודת מפגש להמון דברים שאני אוהבת ואני מצביעה עליהם".
ועדיין, אי-אפשר בלי איזו שאלה על ההקשר האוטוביוגרפי.
"אני לא מתחמקת מההקשר הזה. אפריקה, כמקום גיאוגרפי, נכנסה מההקשר המשפחתי שלי. אני באמת הייתי באפריקה. יש בסיפור אלמנטים ביוגרפיים. הנערה לא רוצה את הדברים שמתכננים לה. היא מוקיעה את השקר הפוליטי או האישי, כמו מתבגרת. בתוך הסיפור הבסיסי הזה, סיפור הקנוניה המשפחתית, הצטרפו הסיפורים השונים של מצרים ושל האנשים שהגיעו לארץ. במרכז כל הזמן עמד הסיפור של אסתר, של הנערה שמסרבת לקבל את מה שמתכננים לה. היהודים שם באמת היו בנקודת המפגש של מזרח ומערב ובאמת זה יכול היה להיות הישראליות - אבל הישראליות לא אימצה את זה. זה חבל. אני חושבת שזה חבל מאוד. כמה אבד שם, כמה איבדנו. אתה לא חושב?".
פורסם לראשונה: 06:19, 16.06.23
