התואר "החבר החמישי בביטלס" השתנה לאורך השנים - בכל פעם מישהו אחר נשא אותו בשמחה ובגאון. לפרקים ארוכים הוא היה שייך למנהל ואמרגן הלהקה בריאן אפשטיין. בהרבה מאוד רגעים של הרביעייה באולפן, התואר הזה היה רשום על שמו של המפיק המוזיקלי סר ג'ורג' מרטין, שעיצב את הסאונד של אלבומיהם. היו כאלו שקיבלו את התואר הזה לתקופה קצרה יותר - לרוב באלבום אחד, ולעיתים רק בזכות שיר או שניים מתוכו. ולמרות זאת, תרומתם להתפתחות, למורשת, ובעיקר ליופי הרב ששב ומתגלה כמעט בכל פעם שמתיישבים להאזין מחדש לאלבום גדול של הביטלס - עודנה מכרעת.
אחד מאלו שקיבלו את התואר היה ג'ף אמריק, האיש ששימש כטכנאי ההקלטות ב-Revolver, אלבומם השביעי של הלהקה, שיוצא עכשיו עם מיקס חדש, במהדורה מורחבת עם הרבה מאוד בונוסים. זוהי קופסה מלאת הפתעות שהיא חגיגה גדולה לכל אוהד של הלהקה. היא זמינה כמובן בכל שירותי הזרמת המוזיקה הדיגיטליים, אך המהדרין ישימו יד על הגרסאות הפיזיות הנפרשות על פני חמישה דיסקים או חמישה תקליטי ויניל. חוץ מגרסאות אחרות לשירים ודמואים מהאולפן, היא כוללת גם את שני הסינגלים שהביטלס הוציאו במקביל לאלבום ולא נכנסו אליו לבסוף - Rain ו-Paperback Writer. שניהם מופיעים כאן פעמיים; בגרסת הסטריאו ובגרסת המונו. למאזינים נשאר לשפוט מי מהשתיים עדיפה.
עוד במדור מוזיקה:
אדם נוסף שתרם רבות להישג המזהיר שהוא Revolver וקשור לצד הטכני, אך השפיע רבות על התוכן, הוא כמובן טכנאי הסאונד קן טאוסנד, שחתום על המצאת שיטת ה-ADT (דאבל-טראקינג מלאכותי) ששינתה את הדרך שבה מקליטים שירים באולפן. במהלך העבודה על האלבום הביטלס קיבלו את ההמצאה פורצת הדרך של טאוסנד בזרועות פתוחות ושיחקו בה בהתלהבות של ילדים. ההורים, כלומר - חברת התקליטים EMI, הצוות הטכני באולפני אייבי רואד, וגם ג'ורג' מרטין, המפיק המוזיקלי של האלבום - אפשרו להם חופש פעולה נרחב. בדיעבד, כולם הרוויחו ממנו. האלבום זכה עם צאתו לביקורות משתפכות ולמכירות נאות ביותר.
4 צפייה בגלריה
הביטלס של לפני Revolver וזו שהמשיכה אחריו, לא הייתה ממש אותה להקה. עטיפת האלבום Revolver
באוגוסט 1966, עם צאת האלבום לאור בפעם הראשונה, הביטלס הבינו מיד שיש להם משהו שונה ביד. אך כלל לא בטוח שהם יכלו לשער את המהפכה שהאלבום יוליד - הן מבחינת הדרכים שבהן יתאפשר להקליט מוזיקה מעתה והלאה, והן בכל הנוגע ליחסי הכוחות בתוך הלהקה. הביטלס של לפני Revolver וזו שהמשיכה אחריו, לא הייתה ממש אותה להקה. היא הפכה לטובה, מעניינת, עשירה ונועזת יותר, אבל גם הפכה ללהקה שהחלה בחישוב קיצה לאחור.
בדרך לאלבום הזה הרביעייה הבינה שהיא יכולה (וצריכה) לכתוב שירים בעלי מבנה מוזיקלי מורכב מבעבר, ושאהבה הוא לא הנושא היחיד שאפשר לשיר עליו. במהלך ההקלטות הארבעה קלטו דבר חשוב אפילו יותר - שהעבודה באולפן תהיה מכאן והלאה ליבת הפעילות שלהם. בריאיון שהעניק לנון כחודש לפני שהביטלס נכנסו לאולפן להקלטות של Revolver, הוא אמר שהאלבום הבא של הביטלס יהיה שונה מכל מה שהוא עשו עד לאותו הרגע. לנון הבטיח והחברים קיימו - ובגדול. הביטלס הציעו כאן מניפה מוזיקלית רחבה שנעה על הציר שבין בלדות קלות להאזנה מהאגף של מקרטני, שירים מבריקים של לנון כמו I'm Only Sleeping (עם סולו גיטרה של האריסון שנוגן הפוך) ונגעו גם באוונגרד. אין הרבה אלבומים מ-1966 שנתנו למאזין כל כך הרבה בתמורה על הזמן שהוקדש להם.
אלבום שהוא הישג טכנולוגי
הביטלס הפסיקו להופיע בקיץ שבו Revolver יצא ואת שירי האלבום הם לא הספיקו לבצע על הבמה. הם חדלו להופיע לא רק בגלל שנמאס להם מצווחות המעריצות שלא אפשרו להם לשמוע את עצמם מנגנים, ולא רק כי הם סבלו מהטיסות, מהמעברים התכופים בין חדרי מלונות ומהבריחה מהמעריצים שדלקו אחריהם בכל עיר שבה נחתו - ומכל אלה הם סבלו מאוד. הייתה סיבה נוספת. הרביעייה הבינה שאת החומר החדש שלהם אי אפשר היה לנגן אז מול קהל, מכיוון ששום מערכת הגברה באותם ימים לא הצליחה להתגבר על השאון מהיציע. Revolver היה הישג טכנולוגי מהפכני לא פחות משהוא אלבום ענק, שניצב גם היום על הפודיום של הלהקה לצד Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band ו-Abbey Road.
ההאזנה למהדורה החדשה עם הסאונד המשופר שרקח ג'ילס מרטין, רק מדגישה עד כמה העבודה של אמריק וטאוסנד לפני 56 שנה הייתה מרהיבה וחדשנית. היום, כשיש מחשב-על בכל אולפן, אפשר לעשות קסמים כמעט בלי מאמץ, ומפיקים מוזיקליים משתמשים בסמפולים בלי בעיה. אמריק נאלץ להסתדר עם מעט מאוד ערוצי הקלטה שעל חלקם הוקלטו מספר כלים (האלבום יצא גם במונו). למעשה הוא עשה את הכול פחות או יותר בעזרת עשר אצבעותיו ובזכות ההמצאה ההיא של טאוסנד, שמשייך כל תואר שבו זכה האלבום לאורך השנים גם אליו. תקשיבו למשל ל-Tomorrow Never Know, רגע השיא שחותם את האלבום (שדווקא היה השיר הראשון שהוקלט עבורו) ונסו לדמיין שהגיטרות המנוגנות הפוך, והלופים שנגזרו ביד מסרטי הקלטה, הודבקו מחדש ונוגנו לאחור, והצחוק המתגלגל של מקרטני שנשמע כלהקת שחפים היו אמורים לדמות שירה של אלפי נזירים טיבטיים, כפי שביקש לנון. זהו לא היה רק אחד מהרגעים הראשונים בתולדות האדם שבו מישהו הצמיד את המילה "פסיכדליה" לשיר פופ, אלא אחד מהשיאים של הביטלס, שלא היה יכול להגיע קודם לכן.
את החדשנות של Revolver חייבים שני הכוחות המרכזיים בביטלס להשראה שספגו מבחוץ. באגף הטקסטים היה זה בוב דילן שהשפיע בעיקר על לנון, שהתחיל לכתוב שירים יותר רציניים. את השינוי באופן הכתיבה היה אפשר לשמוע עוד באלבום הקודם של הלהקה, Rubber Soul, שיצא ב-1965, ונחשב לאחיו הקטן של Revolver. פה הגישה והטיפול במילים כבר היו רחבים ונועזים בהרבה. חלק מהקרדיט על הרחבת התודעה של חברי הלהקה ב-1966 קשור גם לסמים שבהם הם השתמשו. לפי האגדה במפגש של הרביעייה עם דילן הם לא רק למדו להתייחס לכתיבת שירי פופ יותר ברצינות, אלא גם שמומלץ להיעזר בדרך במריחואנה. האלבום מ-1965 נכתב ונוצר כשברקע עשן ירוק.
ב-Revolver התווסף לתפריט הנרקוטי גם LSD. ערפול החושים שהיה מנת חלקה של הרביעייה התבטא גם בדרך שבה נבחר שם האלבום. בין הרעיונות המטורללים שנזרקו בדרך היו הצעות כמו Abracadabra ו-"ארבע הצלעות של משולש הנצח", שלנון ירה בתור חצי בדיחה. בסוף הם הלכו על Revolver - פחות בהשראת האקדח, ויותר מכיוון שתנועת הסיבוב הזו הזכירה להם תקליט שמתנגן על הפטיפון. אגב, זו עדיין הדרך המומלצת להאזין לאלבום הזה, כשעטיפת השחור-לבן היפה שצייר קלאוס פורמן (עוד אחד שנחשב ל"חבר החמישי" בביטלס) ניצבת מולכם.
4 צפייה בגלריה
לפי האגדה במפגש של הביטלס עם דילן הם לא רק למדו להתייחס לכתיבת שירי פופ יותר ברצינות, אלא גם שמומלץ להיעזר בדרך במריחואנה. בוב דילן 1966
(צילום: AP)
בכל הנוגע ללחן ולמלודיה, היה זה מקרטני שקפץ פה שתיים-שלוש מדרגות ביחס לעובדותיו הקודמות. מקרטני התקנא מאוד במה שעשה בריאן וילסון מהביץ' בויז באותם ימים. מהתחרות הבריאה שהשניים ניהלו באמצע העשור ההוא נולדו כמה מהרגעים הכי מזהירים בפופ אז ובכלל, על הציר שבין לונדון ללוס אנג'לס. חלק לא מבוטל מהם מופיע ב-Revolver. מקרטני, שהאזין ברוב קשב לתזמורים של וילסון, הפנים שמותר להגיש שירי פופ רק עם כלי מיתר (כמו ב-Eleanor Rigby הנפלא), לשלב כלי נגינה קלאסי כמו קרן יער (ב-For No One), להוסיף כלי נשיפה ברוח אלבומי הסול של חברת מוטאון ל-Got to Get You into My Life, או להבריק בבלדה נוגה כמו Here, There and Everywhere, שהיא אחד מהפסגות שבהן נגע בימיו בביטלס.
האלבום נגע בלא מעט ז'אנרים ואפשר לחברי הלהקה לפרוח. מקרטני ולנון שרו חמישה שירים כל אחד (את אלו שהם כתבו), האריסון קיבל כאן סוף סוף צ'אנס אמיתי והכניס שלושה שירים לאלבום של הלהקה: Taxman - השיר הפוליטי הראשון של הביטלס שבו הם קבלו על מדיניות המיסים של הממלכה המאוחדת, Love You To - שבו החל הרומן של הביטל השקט עם המוזיקה ההודית, ו-I Want to Tell Youהפסיכדלי. רינגו סטאר, הנגן המקצועי ביותר מבין הארבעה, זורח כאן בלא מעט קטעים עם התיפוף החכם והמאוד לא משתלט שלו. הוא גם קיבל ממקרטני ולנון הזדמנות לשיר שיר ילדים שהפך לסרט מקסים ומסטולי (Yellow Submarine). אגב, במהדורה החדשה של האלבום מופיעה גם גרסה קצרה וכמעט הפוכה ברוחה של לנון לשיר. הביטלס היו כאן בשיאם לא רק ככותבים, אלא בעיקר כחבורה מגובשת שכל פרט בה מאפשר לשני לשגשג לצידו. הנוסחה הזו תשתנה בהמשך, כשמקרטני יהפוך לכוח המניע בהרכב.
מהרגע שבו יצא אלבום הבכורה של הביטלס ועד ליום שבו הם פסעו יחד על מעבר החצייה הסמוך לאולפני Abbey Road בפעם האחרונה, הם הציגו עקומת למידה מרשימה. כמעט כל אלבום שלהם סיפק רמז למה שהם שואפים לעשות בתחנה הבאה במסע הקסם שלהם. Revolver הוא לא האלבום הראשון של הביטלס שבו מרטין הבן מטפל מחדש באוצרות שהפיק אביו בסיקסטיז. הרומן שלו עם הלהקה החל באמצע שנות ה-90 כשהצטרף לאביו בהפקת האנתולוגיה של הלהקה.
לאחר מות האב התיישב מרטין הבן למה שהוא פרויקט חייו - פירוק והרכבה מחדש של אלבומי הלהקה, כשהוא משתמש בכל הטכנולוגיה הזמינה להאדרת הישגי העבר. הטיפול המקיף שלו ב-Revolver שיוצא עכשיו הוא תענוג גדול לכל חובב ביטלס. ובניגוד לשיר של לנון הגורס שהמחר אינו ידוע, ההוצאה המחודשת והמורחבת לקלאסיקה הנצחית הזאת, מבטיחה שהמורשת של הרביעייה תשגשג גם בשנים הבאות.
