ללא צל של ספק, התחושה הראשונה שעולה בהאזנה ל"כאן לעולם" - הדואט החדש שנוצר בבינה מלאכותית בין זוהר ארגוב לעופרה חזה המנוחים - היא צמרמורת. לשמוע שניים מהקולות האהובים ואייקונים, שנים אחרי מותם, בשיר חדש ועוד כל כך מרגש ונוגה, זה באמת אירוע יוצא דופן שיצרו בתאגיד השידור הציבורי לרגל חגיגות 75 שנה לעצמאות המדינה. אבל לתחושה זו מלווה אחת נוספת, קשה יותר - של חרפה, על גבול ביזיון כבוד המת.
לאף אדם - כולל למשפחה ולאפוטרופוסים המשפטיים, כולל לגוף ציבורי בבעלות מדינת ישראל - אין את הזכות והיכולת להחליט עבור אדם אחר לאחר מותו או לקבוע עבורו מה נכון או לא לעשות בשמו. העובדה שהיום קיימת הטכנולוגיה שמאפשרת שימוש במשאב של אותם אנשים, ובמקרה הזה הקול האלמותי של חזה וארגוב המנוחים, אינה מהווה הצדקה מוסרית בהתערבות בשימוש בזכרם לטובת פרויקט חדש - יפה וחגיגי ככל שיהיה.
2 צפייה בגלריה
האם בעידן ה-MeToo הייתה מוכנה להקליט דואט עם אמן שהורשע באונס? עפרה חזה
(צילום: רויטרס)
כל התחום המתפתח של אינטליגנציה מלאכותית אינו מוסדר מבחינה חוקית ומשפטית, ומדי יום אנו קוראים על ממשלים שבוחנים חקיקה בנושא, כשלפני ימים בודדים אף נשמעה קריאה לעצור את פיתוח הבינה המלאכותית בשל הסכנות העצומות שטמונות בה לאנושות. והנה, הגיעו אנשי כאן והחליטו להיות ראשונים שייצרו דואט מקורי חדש באמצעות טכנולוגיה זו. אלא שבמקום לקרוא "שאפו!", בוער הרצון לצעוק דווקא "בושה!".
ראשית, נפתח במוזיקה עצמה. הקולות של השניים קרובים למקור - אבל רחוקים מלהידמות לו. גווני קולם נשמעים מסונתזים, וגם מאזינים חדשים יחושו מיד שנעשה פה שימוש במחשב. התוצאה אולי מרשימה מוזיקלית מבחינת המילים, העיבוד והלחן, אך כשהסאונד של הזמרים נשמע כל כך מתכתי ומנוכר - כבר היה עדיף להמתין בסבלנות ליום שבו הטכנולוגיה תשתדרג מספיק ותעניק כלים שידייקו אותו כך. זה כנראה מה שקורה כשהזמן דוחק ורוצים להספיק לסמן וי ליום העצמאות ה-75 - ולא ליום העצמאות ה-76 או ה-80.
אם להוסיף חטא על פשע - כאן לא הסתפקו בפרסום הנרחב שהשיר יקבל, אלא הגדילו לעשות וקראו לשיר בשם התאגיד עצמו - "כאן לעולם", תחת שם הפרויקט "כאן מתגעגעים" - למקרה שמישהו חס וחלילה יפספס שזה של כאן. אך האם מישהו קיבל הסכמה מצד הזמרים הללו להיות הפרזנטורים של הערוץ? הכנסת שם התאגיד לשם השיר היא לא רק חצופה אלא גם מהווה שפל חדש של שימוש מסחרי ציני.
2 צפייה בגלריה
האם מישהו קיבל הסכמה מצד הזמרים הללו להיות הפרזנטורים של הערוץ? זוהר ארגוב
(צילום: באדיבות ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון, מאוסף במחנה)
ומה לגבי הצימוד? הרי עפרה חזה וזוהר ארגוב עבדו במקביל בשנות ה-70 וה-80, וגם כשיכלו לשתף פעולה בחרו שלא. יתרה מזאת, האם מישהו עצר לחשוב על כך שלו עפרה חזה הייתה בחיים היום, בעידן ה-MeToo, אולי היא לא הייתה מוכנה להקליט דואט עם ארגוב - אדם שהורשע באונס ובהמשך שם קץ לחייו בתא הכלא?
גם הבחירה לקחת דווקא זמרים מזרחיים ולעשות בהם שימוש מסחרי לאחר מותם מעוררת תהייה. אם הרצון באמת היה להעביר מסר של אחדות - מדוע לא לחבר לדוגמה בין זוהר ארגוב למאיר אריאל? אותו ארגוב, אגב, שבקושי קיבל במה ברשות השידור - בוודאי ביחס להצלחתו באותם הזמנים. כמה נוח להתייחס אליו אחרי מותו ולעשות בו שימוש מסחרי. וכן, זוהי מסחרה, כי מעורב פה גם כסף. תמלוגים, זכויות שימוש בשם ובקול של האמן, ומי יודע - מחר אולי גם שימוש בפרסומת. למי זה הולך? ליורשים, כמובן. אך מי מעניק זכות למשפחה - גם אם היא כזו שאולי זקוקה לכסף - לקבל החלטה עבור בן משפחה מת, שלא ידע או דמיין שיום יבוא ויעשו מניפולציה לקולו בטכנולוגיה שעוד לא הייתה קיימת.
הגעגוע לעפרה חזה ולזוהר ארגוב משותף כמעט לכל אוהבי המוזיקה הישראלית. השירים שלהם, כמו גם סיפורם האישי, הם חלק מנוף חיינו ותרומתם המוזיקלית חקוקה בספר דברי הימים של מדינת ישראל. אולם הדואט בין השניים נולד בחטא ומחלל את זכרם. ראוי שידע כל אדם המאזין לו כי בכך הוא שומע יצירה שנעשתה ללא אישור, שפוגעת בזכרם ובזכות הבסיסית של כל אדם שלא יתקבלו החלטות על מורשתו מבלי שהעניק לכך הסכמה בחייו. ולמחוקק - כדאי שכנסת ישראל תתערב בנושא ותחוקק חוקים ברורים כך שלכל אדם יהיה ברור מה מותר ומה אסור ליורשיו החוקיים, או לשאר בעלי עניין, לעשות לאחר מותו.
