הפוליטיקה הישראלית התגרשה מישראל. המחאה הנדרשת היא לא להצביע, למרות שמוכרחים. זה אפשרי
נו, כבר מתחשק לכם לא להצביע, או שאתם עדיין מאמינים שבלי ההצבעה שלכם בבחירות הקרובות יקרה למדינה אסון נורא ורק אתם ושכמותכם מסוגלים להציל את המצב?
נו, כבר הבנתם שהפוליטיקה הישראלית התגרשה מישראל, או שאתם עדיין משוכנעים שהאנשים האלה בירושלים פשוט מתים לעבוד למענכם אם רק תיתנו להם את הכוח ותעצרו את ההם מהצד השני – הנוכלים, העוכרים, המשת"פים עם טרוריסטים/כהניסטים – מלהפריע?
לא רוצים להחמיץ אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נו (כן, אני יודע שאני הופך לשלמה ניצן מסביבות האייטיז. תכף אני אתחיל ללבוש חליפות לבנות), אתם באמת הולכים להצביע לאנשים – או נגד האנשים – האלה? אתם באמת מאמינים שאלו, גם אלו, הבחירות הגורליות בתולדותינו?
כמובן שאתם מאמינים. מבין אתכם לגמרי. גם אני שבוי של הדימוי. גם אני עדיין מאמין שאם אני לא אצא לקלפי, יקרה אסון. האסון הוא, כמובן, שהאיש הלא־נכון ינצח, ויביא לאסון. מה לא ברור.
עוד כתבות למנויים:
רק שהאסון כבר קורה, בין קלפי לקלפי; האסון הוא שהפוליטיקה הישראלית נטשה את ישראל לגורלה ומרחפת מזמן בחלל החיצון, שם היא עסוקה במלחמותיה הנצחיות, הכוחניות, הרדודות כשלולית קיא – תוך שהיא מקפידה להשאיר רושם שכל זה נורא גורלי לי ולכם, נורא משפיע על חיינו, נורא קובע אם נחיה או נמות, אם איראן או לא, אם טרור או לא, אם גז במים או אצל תשובה או לא.
אבל בשלב זה – השלב שבו פרויקט לחילוץ מדינת ישראל מהפקק בעשורים הבאים נופל בכנסת רק כי לאף אחד שם לא אכפת ממדינת ישראל או מהעשורים הבאים – כבר אין דרך להתכחש לאמת; האנשים בירושלים, האנשים שאמורים לשנות משהו, לא משנים כלום. מדינת ישראל – היומיומית, האזרחית, היחידה שבאמת מכתיבה את חיינו – קורסת לי ולכם על הראש: המורים בשביתה, הרופאים מותקפים, הפקקים והתחבורה תקועים לעוד שני עשורים, כל שירות שקשור למדינה – משרד הפנים, הרווחה, הבריאות, התשתיות, הרישוי, הדיור – הוא תור של שבועות וחודשים, או פשוט לא קיים יותר, וכל זה אומר רק דבר אחד:
שלשלטון לא אכפת מכם בשיט.
שאנחנו מתקרבים במהירות לרוסיה הקומוניסטית או לרודנויות דרום אמריקאיות, שבהן לכולם ידוע שהמושחתים שם למעלה דואגים רק לעצמם, ופה ושם גם אנחנו צריכים לדאוג להם – עדיף במזומן – כדי שידאגו, נקודתית, לנו. פרוטקציות, קשרים, שחיתות וקומבינות הן דרכו היחידה של האזרח לקבל את מה שמדינה מתוקנת אמורה לספק לו כבסיס.
אבל אתם עדיין תצביעו להם – למישהו מהם – בבחירות הקרובות, לא? עדיין תצאו מהבית לקלפי השכונתית, נחושים בעמדתכם הבלתי־מתפשרת, ותרגישו שזה ממש חשוב ושמוכרחים, פשוט מוכרחים, למנוע מהנורא מכל לקרות, לא?
ובכן, והנורא מכל כבר קרה: הנורא מכל הוא שאף אחד לא יחדש לכם דרכון בזמן. שאין לימודים וספק אם יתחדשו אחרי החופש הגדול. שהתור לבדיקת הסי־טי שלכם, או של היקרים לכם, נקבע לעוד חודשיים. שאין לכם מרווח נשימה כלכלי ושכל ביקור בסופר מריץ אתכם לבדוק את מצב העו"ש. שפרויקט המטרו נדחה אבל מימון המפלגות לבחירות יגדל ב־31 מיליון שקל (לבקשת הליכוד) כי בכל זאת, בחירות הן משהו שקורה כל הזמן, בזמן שמטרו זה משהו שקורה פעם בחיים, אז שיחכה לחיים של מישהו אחר.
ועדיין אתם תצביעו לאנשים האלה בבחירות ותאמינו שזה ממש חשוב.
עדיין תהיו כחולים בפנים רק מהמחשבה על שובו של נתניהו, או תיאלצו לנשוף לתוך שקית חומה רק מהמחשבה על העוול הנורא שנגרם לנתניהו בגלל, נו, ישראל הראשונה וגדי סוקניק.
עדיין תקנו את הסחורה הזו. כולנו קונים אותה. כמעט בעל כורחנו, אבל קונים. אני יודע שגם אני קונה; אני יודע שהמחשבה על שובו של נתניהו ומכירת החיסול של הדמוקרטיה הישראלית – שמובטחת לנו כרגע כמצע רשמי יחיד של הליכוד – גורמת לי לשקשק. אסור לי לתת לזה לקרות, ואני יודע שאי־הצבעה היא למעשה הצבעה לצד השני. לכן אני חייב להתייצב בקלפי ביום הבחירות. מה להתייצב, לנהור.
אבל בו־זמנית, אני יודע שזה בולשיט. שברגע שאני יוצא להצביע, אני משתף פעולה עם השיטה ומאפשר לזה להימשך; ממלא את התפקיד היחיד שהם מועידים לי כיום – לתת להם את קולי כדי שיוכלו לספסר בו, לבגוד בו, לעשות בו ככל העולה על רוחם ולהפוך אותו חסר משמעות, ובעיקר לסדר לעצמם עוד כוח, מאבטחים, קרבה לצלחות עמוסות.
הגירושים בין הישראלים לבין הפוליטיקה שלהם הם מצב נתון. הפוליטיקאים לא יעבדו בשבילי. הם לא עשו את זה ב־12 שנות נתניהו, והם אולי ניסו לעשות את זה בשנה הבודדה של ממשלת השינוי, אבל זה לא קרה; אולי כי הפריעו להם כל הזמן, אולי כי הם באו לעבוד אבל לא באמת יודעים איך
"הנבחרים לא פועלים לטובת האינטרס המשותף, הכללי, הרחב, של אזרחי המדינה, ומוכנים לעשות הכול – לנטוש את אחריותם ולצאת למערכת בחירות חדשה – כדי להמשיך להחזיק במוקדי כוח אישיים", מתארים בפשטות ד"ר יובל קרניאל וד"ר עמית לביא־דינור בספרם החדש "משבר אמון", שמתעסק בתופעה החברתית־פוליטית המשמעותית ביותר בעולם כיום. "ברור שהשיח אינו שיח של אמון, אלא של מאבק על הגמוניה או על נתח בשלל", הם קובעים.
ואני יודע שהגירושים בין הישראלים לבין הפוליטיקה שלהם הם מצב נתון. הפוליטיקאים לא יעבדו בשבילי. הם לא עשו את זה ב־12 שנות נתניהו, והם אולי ניסו לעשות את זה בשנה הבודדה של ממשלת השינוי, אבל זה לא קרה; אולי כי הפריעו להם כל הזמן, אולי כי הם באו לעבוד אבל לא באמת יודעים איך. לא יודע.
הפוליטיקה הישראלית נמצאת שם כיום בשביל עצמה בלבד. חונטה של 120 איש ועוד כמה אלפים שחגים סביבה, שמדינת ישראל – אתם ואני – לא מעניינים אותם. מחנה נתניהו אפילו לא טורח להסתיר את זה; כוח, כסף, כבוד – השילוש הקדוש של מיקי זוהר – הם הסיבות היחידות שאנשי ליכוד קמים בבוקר לעבודה. זו רק הגישה המיידית לג'ובים, לכסף גדול, למשרות אמון, ליכולת להלך אימים. יאיר לפיד מצידו נכנס לפוליטיקה עם ההבטחה לשים לזה סוף; להחזיר את הפוליטיקה לציבור שאותו היא אמורה לשרת. זה לא קרה.
המחאה היעילה היחידה בשלב זה תהיה פשוט לא להצביע. פשוט להגיד: עד כאן. שוברים את הכלים, כי המשחק כבר לא קשור אלינו או לרווחתנו.
ומכיוון שאני לא יכול, מצפונית, להרשות לעצמי להבריז מהקלפי – כי אז הצד השני ינצח – הנה מה שאני מתכוון לעשות: להתקזז. אני אמצא לי מצביע ימין מורעל שיתחייב, כמוני, למחאה השקטה. מחאת הלא־מצביעים. הוא לא ילך לקלפי, וגם אני לא אלך. נתקזז לנו, ונעביר יום חופש מושלם. ואם רק יהיו עוד כמה מאות־אלפי ישראלים מקוזזים שכמותנו שיורידו את אחוזי ההצבעה לרמה מביכה, המחאה האזרחית הזאת תתרומם והמסר החד־משמעי יעבור: המשחק נגמר. אנחנו כבר לא מובנים מאליהם, ולא בכיס של אף אחד. אנחנו דורשים ממשלה שמתפקדת למעננו. תראו לנו אחת כזאת, ועד אז, עזבו אותנו. אנחנו מנסים לחיות פה, ואתם רק מפריעים.
או: איך מאפה אטריות לקידוש שבת, הפך לוויכוח נוקב בבית הכנסת
יש לי חבר שהיה מתפלל לפני כמה שנים בבית כנסת בפתח־תקווה, והיה שם מנהג כזה שבכל שבת מישהו אחר עושה קידוש לאחר התפילה: מביא קוגל מאיזה מקום, קצת הרינג לנשמה, מִטבלים עם קרקרים. מי שמכיר את הז'אנר, יודע כמה טעים זה לנפש היהודית לאחר התפילה, איי־איי, כמה שזה טוב. והנה הגיע תורו, והוא היה די חדש בבית הכנסת, אז כדי להרשים הוא השקיע והביא קוגל מהמקום הכי טוב שיש, משהו בבני־ברק, קוגל שיש בו גם מתיקות וגם חריפות, והגדיל לעשות והביא גם צ'ולנט ביתי. התפילה החלה, והוא גילה לפתע שפלטת השבת שאמורה לחמם את האוכל לא מחוברת לחשמל. הייתה איזו טעות שלו או של הגבאי, וכולם ייאלצו לאכול קוגל קר, וגם הצ'ולנט שאשתו הכינה במיוחד כדי שהקידוש ייזכר כמשהו מיוחד, מה אפשר לעשות איתו? לאכול צ’ולנט קר זה כמו לפתוח לסבתא טיקטוק, מעשה חסר סיכוי ותכלית.
בהחלטה של רגע, ואף שהוא שומר שבת הוא הכניס את הפלטה לחשמל, עשה זאת "בשינוי", וחזר לתפילה. הוא הרגיש שזה לא הגון שבגלל טעות אנוש כל הקהילה תאכל צ'ולנט קר. האחריות הייתה גדולה מדי. הוא העדיף לשלם את המחיר, וחשב שאחרי 120 ישפטו אותו על זה לטובה בשמיים.
נחזור לפרשיית הקוגל בהמשך, לפני כן כמה עניינים אקטואליים.
שייקה אופיר היה אומר שעם הזיכרון אין לו בעיה, הבעיה היא שהוא שוכח. אנשים שוכחים דברים, משני צידי המערכת הפוליטית. מעדיפים לא לראות את מה שלא עוזר להם להאמין בצדקת דרכם. אלה שהתנגדו לממשלה מדחיקים, למשל, את הפעילות הביטחונית שהביאה שקט לדרום, את המבצעים בג’נין ואת המלחמה מול איראן. איך אפשר לטעון שהתנועה האיסלאמית שלטה במדינה כשברקע הייתה כזו פעילות ביטחונית ענפה? אלה שתמכו בממשלה מדחיקים את העובדה שמשפט נתניהו רחוק מלהיות טיול שבת בבוקר עבור הפרקליטות, והחשש שיש לציבור גדול בישראל מכך שתיקים תקדימיים שלא יגיעו להרשעה גרמו להדחת המנהיג הפוליטי הכי פופולארי בישראל, הוא חשש שאי־אפשר לבטל כלאחר יד. יש פה אירוע. יש עוד אינספור דוגמאות משני הצדדים, אבל המסר מובן: יש לנו נטייה לראות מה שאנחנו בוחרים לראות. וזה מוזר.
לפעמים אנחנו לא רואים משהו, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים, זה רק אומר שהוא לא קיים עבורנו. וזה שאנחנו לא רואים טעויות לא אומר שאין כאלה
עשיתי פעם חולצות. הדפסתי אלף חולצות, שהיה כתוב עליהן “החייים הם תקופה קשה”. כך קראו לספר שהוצאתי וזה שמו של סיבוב ההופעות שלי ואמרתי, נחלק חולצות בהופעת פורים חגיגית. מה אומרים, רעיון טוב? שמתם לב למשהו מוזר? “החייים הם תקופה קשה”: משהו פה משונה לכם? או שזה בסדר? תסתכלו שוב.
החולצה עברה כמה שלבים. המעצבת עיצבה, אנחנו הערנו הערות, היא שלחה שוב מתוקן ואמרנו, יאללה, תדפיסי. החולצות הגיעו, היינו מרוצים, שכבו מקופלות יפה בחדר האמנים, מוכנים שנחלקן בהופעת פורים. ולפתע אפרת אמרה: "תגידו, למה כתבתם 'החייים' בשלוש יו”דים? זה בכוונה?"
מה בכוונה, איך בכוונה, למה בכוונה? למה שנעשה את זה בכוונה? ואיך לא שמנו לב? הגהה לשלוש מילים, איך זה ברח לנו? ולא תגידו עשינו את זה בחטף. הקדשנו מחשבה לחולצות. התלבטנו בין ורסיות, קיימנו דיון בעניין, אפילו לבשנו אנחנו את החולצות כשהגיעו ואיש לא העיר לנו. אז איך לא שמנו לב שהמילה 'החייים' כתובה עם עוד יו"ד בטעות? ומה שמוזר שגם הקהל שקיבל את החולצות לא שם לב. עד שאמרתי לו. ומרגע שאמרתי, החולצה הפכה מוזרה כזו, גם אני לא לבשתי אותה יותר. יש לי עכשיו מאות כאלה במחסן, אבל אם אפרת לא הייתה שמה לב, הטעות המשונה הזו הייתה נמשכת ואיש לא היה שם לב. טעות ללא נפגעים. וזה העיף לי את הראש, כי מאז בדקתי את זה על מלא אנשים, הראיתי להם את החולצה ושאלתי איך היא, ואיש לא העיר על הטעות. אפילו כשאמרתי לאנשים "תחפשו טעות", הרבה לא שמו לב. זה משהו כזה במוח שלנו: לפעמים אנחנו לא רואים משהו, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים. זה רק אומר שהוא לא קיים עבורנו.
מוסר השכל? החיים מוזרים. גם החייים. וזה שאנחנו לא רואים טעויות לא אומר שאין כאלה.
חזרה לקוגל. באמצע התפילה הגבאי הגיע אל חבר שלי חיוור. אל תשאל, אמר לו, שכחתי לבוא בשישי ולחבר את הפלטה. יש שעון שבת והכול, אבל זה ברח לי מהראש. הלך הקידוש.
אבל הפלטה מחוברת, אמר לו החבר שלי. לא, לא, אתה טועה כנראה. היא בטוח לא בחשמל, כי אני תמיד מסדר את זה בשישי, אבל ברח לי לגמרי. אבל הייתי שם קודם, גימגם חבר שלי, הייתי במטבחון למטה, כנראה מישהו סידר את זה במקומך, כי הפלטה חמה והאוכל עליה והכו
ל מעולה. זה לא הגיוני, אמר לו הגבאי. אני היחיד שיכולתי לעשות זאת.
האמת שאני באתי לפני שבת וסידרתי את זה, אמר לו החבר, ובכלל, העיקר שיש פלטה.
לא, לא, מה זה העיקר שיש פלטה, שאל הגבאי, אם מישהו הכניס אותה לחשמל בשבת, זה אוכל שאי־אפשר לאכול.
למה בשבת, עשיתי זאת בשישי.
איך עשית את זה בשישי, שאל הגבאי, בית הכנסת היה נעול.
אבל בית הכנסת היה פתוח, החבר אמר.
הוא אף פעם לא פתוח, ענה הגבאי, בוא נשאל את הרב מה לעשות.
בוא לא נשאל את הרב, ענה לו החבר. בוא נגיד תודה לה’ על הנס שעשה לנו ונהנה מהקידוש.
הוויכוח נמשך ונמשך ועוד אנשים הצטרפו. בסוף התפילה היה דיון האם אפשר לאכול מהקידוש או לא. החבר שלי שינה גרסאות, ורוב המתפללים, בגלל לחץ חברתי, לא נגעו באוכל. זה דבר עצוב לראות קוגל ולא לגעת בו. אבל כמו בכל מעשייה יהודית, גם פה הגיע גוי צדיק שפתר הכול: פיליפיני שמלווה אדם מבוגר לתפילה נכנס ואמר שהוא סידר את הפלטה. הוא הגיע בבוקר וראה שהיא בחוץ אז טיפל בה. גם גוי, חבר שלי חשב לעצמו, גם שקרן, וגם מציל נפשות.
החייים הם תקופה יפה. שבת שלום.
המטרה: למצוא את הגשר לילדים שלנו. האמצעי: לגייס את הכוחות המאגיים של קייט בוש
ביום רביעי, בעודי מקפלת סדינים בתנועות מונוטוניות ומרגישה כמו טחנת רוח סיזיפית מסוג אמא, אחת הילדות שלנו עברה לידי עם האייפון שלה. אני כבר רגילה לסאונד היומיומי הזה. לפעמים שומעים שם חברה שצורחת בקולי קולות, "נו, מאיה, יא דפוקה, את מאחרת לי", אבל לרוב שומעים את המוזיקה שבוקעת מהטיקטוק שלהן.
בטיקטוק המוזיקה מושמעת במהירות כפולה, כמו להקת סנאים פסיכוטית שלקחה שאיפה אחת יותר מדי של גז הליום. הורג אותי לחשוב שהילדות שלנו באמת מאמינות שככה אמור להישמע שיר אמיתי. גם ככה אני שונאת את הלהיטים העכשוויים של זמרות כמו קארדי בי, שמספרת לי כמה היא מהממת, סקסית וביצ'ית ושלא כדאי להתעסק איתה. אפילו אנה זק, שהייתה פעם ילדת בית ביישנית, פתאום נובחת עליי: "מי זאת שקמה על הבוקר / עם לוק של הביוקר". "את, אנה, את", אני עונה לה בלב, "את הכי יפה, הכי מסוכנת, בסדר? עכשיו תעזבי אותי עם השוויץ־פופ המשמים הזה שלך ותני לי לחפש את הגרב השחור השני".
זה אחד הדברים שהכי מבדילים ביני לבין המתבגרים של היום: הם מאמינים בשחצנות, ביהירות, בלכתוב שיר ראפ שמתאר אותך כסופרסטאר שכולם מקנאים בו כי הוא מתכרבל בלילות עם שטרות מאה דולר ושתי תאומות ג'מייקניות זהות בשם שניל. המתבגרת שאני הייתי, זאת שגדלה בחיפה של שנות השמונים־בואכה תשעים, הייתה מעדיפה למות ולא להתפאר ככה. אותנו חינכו שזו תכונה מגעילה, לעוף על עצמך.
היינו כולנו גנדרניים אבל רגישים. לא להיות שחצן היה אז ערך בפני עצמו, וילדים חסרי ביטחון הפגינו את חוסר הביטחון המיוסר שלהם. אף אחת לא רצתה להיות אז נסיכת הנשף השחצנית; העדפנו להיות הילדה הרגישה לובשת השחורים, שיושבת בקצה האוטובוס וחושבת על דברים עצובים ועל מוריסי.
חזרה לקיפול הכביסה. הילדה, בת 13 כולה, המשיכה לכיוון המדרגות עם הטיקטוק מתנגן, אבל הפעם השיר ששמעתי משם היה לי מוכר. "מה את שומעת?" שאלתי, "אה", אמרה הילדה, "את לא תכירי". "בטח שאני מכירה", אמרתי לה, "זה 'רנינג אפ ד'את היל' של קייט בוש". בשלב הזה כבר ידעתי שבוש חווה קאמבק מטורף. כל העולם מדבר על הפלא הזה - איך אישה שקטה, שכבר מזמן לא מופיעה ולא מוציאה שירים, חוזרת להיות כוכבת ענקית.
זה התחיל כשהשיר הזה שלה הופיע בפרק חזק של הסדרה הפופולרית "דברים מוזרים". ילדי דור ה־Z מיד התאהבו בו והתחילו להשמיע אותו עד שהוא טיפס למקום הראשון במצעד האנגלי. מאז, מה שקורה זה שקייט יושבת בבית הכפר המרוחק שבו היא חיה כל השנים האחרונות, משקה עציצים ומקבלת לתיבת הדואר שלה, בלי שתצטרך לעשות כלום, משהו כמו רבע מיליון יורו מדי שבוע.
זה כמעט בלתי נתפס, אנחנו חיים בעולם כל כך אייג'יסטי שכבר התרגלתי לחשוב שבגיל שישים את הופכת לדודה שקופה, והנה היא, בגיל 63, מרוויחה מיליונים מיצירה ישנה שלה, והרבה יותר מזה - היא הפכה לסמל של קוליות ואדג'יות בדור שעבורו אפילו אדם לוין נחשב קשיש.
"מה מדבר אלייך בשיר הזה?" כמעט שאלתי את הילדה שלנו, אבל ראיתי שהיא כבר ממהרת לסמס לחברים שלה ומותירה אותי מאחור. בני דור המסכים לא נוהגים להמשיך שיחה אם הם יכולים להתנער ממנה. זה גם מה שרוב החברות שלי מדווחות לגבי הקאמבק של בוש. שלמרות שגם הילדים שלהם מקשיבים לה עכשיו, הם לא ממהרים לדבר עם ההורים שלהם עליה. זה כמובן עצוב, ובכל זאת יש משהו משמח בזה שהם מבינים אותה, שומעים אותה שעות בחדר בדיוק כמונו. זה אומר מבחינתי דבר אחד - לדור הזה נמאס להיות מזוגג, אדיש ושחצן; הדור הזה הולך להיות הרבה יותר דומה לנו, דור האיקס.
יש משהו משמח בזה שהילדים שלנו מבינים את קייט בוש, שומעים אותה שעות בחדר בדיוק כמונו. זה אומר מבחינתי דבר אחד - לדור הזה נמאס להיות מזוגג, אדיש ושחצן; הדור הזה הולך להיות הרבה יותר דומה לנו, דור האיקס
קייט בוש תמיד הייתה הקדושה הפטרונית של הדרמה. המלכה הבלתי־מעורערת של הרגשות הגדולים. בגלל זה היא גם הייתה כל כך שנואה על מבקרי מוזיקה מסוימים. לא רק הדרמטיות שבה שרה/צרחה את השירים שלה, גם הדרך שבה התלבשה: תמיד גדול מהחיים, תמיד תיאטרלי. אוברול פרווה עם ראש אריה או כותנת לילה ויקטוריאנית שקופה מהסוג שרוחות רפאים אוהבות להסתובב איתן על גגות בארבע בבוקר. "כמעט כל התקליטים שלה", כתב עליה פעם מבקר המוזיקה של מגזין מאוד נחשב, "מסריחים מקלפי טארוט, מווילונות מטבח ישנים ומכריות נוי בצבע לבנדר". שנאת הנשים בוקעת מכל שורה בטקסט הזה. אני לא מאמינה שהוא היה מעז לכתוב ככה על אמן מאוד רגשי ודרמטי אחר, דיוויד בואי. ואגב, בואי העריץ את קייט בוש, וגם פרינס, מה שאומר שכשמישהי היא עד כדי כך טובה ואותנטית, פשוט אי־אפשר להחזיר אותה למטבח בכוח.
היא התפרסמה בשנת 1978 עם עולם פנימי שתמיד היה מאוד־מאוד שלה. מין ארון סודי מעץ אגוז מלא בתחפושות וברעיונות שקצת מזכיר את הארון המכושף של סדרת ספרי נרניה. כששמעתי בפעם הראשונה את להיט הבכורה הענק שלה, "אנקת גבהים", גם אני חשבתי שהיא יותר מדי. כי בהתחלה אתה פשוט לא יכול שלא להיבהל. הקול הגבוה ומנפץ הזכוכיות הזה, ה"הית'קללללליף" הזה שהיא צווחת עליך, כאילו שהפכה לאיזה מלאך חבלה שמרחף בשמיים אפלים. לא הבנתי אותה ולא רציתי להבין אותה.
אבל שנה אחר כך ניגשתי לבגרות שלי בחינוך גופני, עם ביצוע משלי לריקוד של השיר הזה. מי היה מאמין. כל כך נרתעתי מקייט בהתחלה, ופתאום, כאילו בלי שליטה, נפלתי לסם הזה. יום אחד, ראיתי את הקליפ של "אנקת גבהים", והכול נהיה לי ברור; אני זוכרת את זה כמו שצמח זוכר את הרגע הראשון שבו העז לשלוח ענף ירוק בהיר, מתוך האדמה אל השמש. הסתכלתי עליה רוקדת בשמלה האדומה, רוקדת כמו שלא ראיתי אף אישה רוקדת קודם. היא עשתה תנועות עם הידיים כאילו היא מקישה על זגוגית של חלון דמיוני. היא עירבלה את הזרועות שלה כמו עץ מסכן שנטרף ברוח הסופה. היא שלחה רגל מדויקת בפוינט מתוך השמלה האדומה ושוב הרימה את זרועותיה, הפעם כמו נשר שמאיים על הטרף שלו; היא פשוט הביעה את עצמה במלואה. התחפשה בתנועות שלה לנשר, לעץ, לרוח רפאים ולנערת קרקס שדופקת גלגלונים ברצף, ולא הזיז לה כמה הזוי זה נראה לאנשים.
ברגע שראיתי את הקליפ ההוא לא היה לי ספק - אני אלמד לרקוד כמוה. לא ארפה עד שגם הגוף שלי יקבל על עצמו את התנועות המעוגלות הטבעיות האלו. במהלך השנים גם אגלה שאני לא לבד. ידעתם, למשל, שבכל שנה חוגגים בכל העולם את "יום אנקת גבהים?”. קבוצות של נשים ברחבי הפלנטה, בצרפת, בקליפורניה, בלונדון, במלבורן וגם בישראל מתכנסות באיזה שדה או גן שסוכם מראש, מגיעות לשם לבושות בשמלה אדומה, ורוקדות בשקיעה את הריקוד של "אנקת גבהים".
בשבת האחרונה, בריקוד השנתי בפארק הלאומי רמת־גן, היו נשים מכל הגוונים והגילים, מבחורות ענוגות וארוכות־שיער בנות שלושים עד נשים פוסט־גיל המעבר, עם שיער כחול ומשקפי גלריה. וכמו תמיד, הגיעו גם שניים־שלושה גברים שלבשו שמלה אדומה כנדרש, ואף אחד לא שאל אותם, "מה אתה עושה פה עם שיער החזה השחור שלך בתוך שמלה", כי יום קייט בוש הבינלאומי הוא מקום שבו לא שופטים אף אחד.
זה מה שהנשיות של בוש הביאה אל המפה. כן, אני רגישה, כן אני מתלבשת כמו קוסמת או פיה - אבל אל תטעו בי, אני לגמרי באד־אס. היא הייתה בין הנשים היחידות שהפיקו לעצמן תקליט שלם, ואחרי זה גם הייתה מספיק חכמה כדי לקנות מבעוד מועד את כל הזכויות לכל השירים שלה מחברת המוזיקה. מה שאומר, שכל שיר שלה שחוזר לתודעה היום מכניס אך ורק לקייט בוש את הכסף. בנוסף, היא המשיכה לכתוב וליצור גם בשנים הארוכות האלו שבהן היא התבודדה בבית הכפר שלה. היא הבינה בחוש שאמנות טובה אף פעם לא הופכת ללא רלוונטית, אם מתמידים ולא מוותרים בסוף הגלגל מסתובב שוב לכיוון שלך, ואנשים מגלים אותך מחדש.
באחד הראיונות הנדירים שלה סיפרה על דיכאון שנמשך שנים, ואיך התרגזה כשהטבלואידים ציירו אותה בתור "תימהונית מתבודדת שעברה התמוטטות עצבים", למרות שזו הייתה תקופה שבה לא הפסיקה לשיר ולכתוב. ואחרי זה, כשיצאה מהאבל שלה בגיל ארבעים, היא התאהבה בנגן שלה ועשתה איתו ילד. את הבן היחיד שלה, ברטי, אותו היא מגדירה כדבר הכי טוב והכי משמח שיצרה בחייה.
ועכשיו הילדים שלנו מטורפים עליה. הם מבינים אותה כי בדומה לדור שלנו, גם הם דור דרמטי, חובב גלאם ומאמין ברגשות גדולים. כמו שהפגינו בהתאהבות הפתאומית שלהם ב"רנינג אפ ד'ת היל", לרוץ במעלה הגבעה, שהם גילו בסדרה "דברים מוזרים": בסצנה שבה נוגן השיר אנחנו רואים את קאסי, שאחיה האהוב בדיוק מת והיא שקועה בדיכאון עמוק. היא כל כך עצובה, שהיא מרגישה כלואה במערה עם מלך השדים, שמעוניין לקחת לה את הנשמה. אבל אז החברים שלה משמיעים לה בווקמן את השיר האהוב עליה, של קייט בוש, והיא מתחילה לרוץ החוצה מהמערה, בדיוק כמו בשיר, רצה ורצה לעבר האור עד שיוצאת ממנה וחוזרת אליהם. תסכימו איתי שזה זה לא בדיוק תסריט היפר־ריאליסטי של לנה דנהאם; זה רגע דרמטי מדי, רגשני - ובכל זאת הם מבינים אותו. הם דור שאוהב רגש גדול, אוהב עצב, אימה, ניכור. כי זה סודק לו את המסך האדיש שהוא רגיל אליו.
ועכשיו, מלא מתבגרות קטנות יקבלו מקייט שיעור מעולה בנשיות אלטרנטיבית. נשיות שלובשת מה שבא לה, מאיזו תקופה היסטורית שמגרה לה את הדמיון, ולא משנה אם זה מוצא חן בעיני העורכת של “ווג” או לא; נשיות שאין לה בעיה לרקוד משונה ולא לכתוב שבעה שירים ברצף על אישה ששוכבת במים ומחכה למוות שלה. כי זה מה שבא למוח החופשי שלך לשחק איתו, וזה מה שמתחבא לך בארון הנרניה הסודי שלך בקצה מסדרון הלב.
קיץ 1965
"החופש הגדול זה הדבר הכי כיפי שיש", אמרה נעמי בת ה־11. אז היה לי לרגע טוב, ונזכרתי בתלמידים בני־מזל שחצו את הרחוב מבית הספר בקיץ 1965 עם שיר של פינק פלויד בלב אל החופש הגדול. גם אני חשתי בר־מזל, אבל הלכתי במורד הרחוב מאופק כמו טרזן שנתקע על עץ והביט בשמחה בעולם שמנגד. מצד אחד עוד שנה שחלפה, ומצד שני חשתי כיף מזה שההיסטריה המופגנת של הוריי המוטרדים, "שאם לא אביא ציונים טובים בתיכון לא אהיה אדם בעל משמעות" תפנה מקומה לחודשיים חופש.
כן החופש הגדול. חיבקתי אותו ולא רציתי שייגמר, ובין "מבין משהו ללא מבין כלום" אהבתי מבצעי קיץ כמו שני שלגונים בלירה, סיבוב על גלגל ענק בשקל, או מיטת מים שמישהו הניח באמצע הסלון שלנו כדי לשכשך עליה.
מיטת המים
והנה הבוקר. יום שישי, תחילת יולי שנת 2022. כשפעמון בית הספר נדם והתלמידים מבית הספר (שמצוי בקצה הרחוב שלי) יצאו מהשער, נכנסו למכוניות היונדאייס האפורות של הוריהם ונסעו לחודשיים חופש גדול, נהייתי מוצף רגשית. מיד בא לי ללבוש בגד ים, לצלצל לחבר'ה לשאול: מי פנוי ובא לים? מה כרגע במודה (באופנה) מבחינת ביגוד ומוזיקה, והאם כדאי לעשות קעקוע בגלל געגוע?
"נסה להיזכר אילו זמרים אהבת אז, בחופשים”, אני לוחש לעצמי - והנה זה בא. למשל הצמד סוני ושר I Got You Babe או צמד הקרפנטרס (ריצ'רד וקארן שהיו אח ואחות, וקארן מתה לימים מסיבוכי אנורקסיה), ששרו:
"מדוע כוכבים נופלים מן השמיים
בכל פעם שאתה עובר
בדיוק כמוני, הם משתוקקים להיות
קרוב אליך"
אבל שוב אני מתבלבל במילים, בחופשים ובזמנים, כי בגילי מותר כבר. ולרגע נזכר במיטת המים (שהמציא בשנות ה־70 סטודנט לעיצוב מסן־פרנסיסקו), שהתפוצצה אצלנו בסלון בחופש מרוב הילדים שקפצו עליה והפכה את הסלון שלנו לבריכה. אוי כמה צחקנו אז... רטובים, כמו שלא צחקנו מעולם.
סוף הקדנציה
וכך הסתיימה עוד קדנציה קצרה של ראש ממשלה. וכיוון שבינתיים לא משאירים כיסא ריק (חוכמת הרחוב של המורה שלי לטבע), ישב עליו עכשיו האיש שלא סיים אומנם בגרות, אבל מצד שני כתב בכישרון את "אהובת הספן" ו"צעיר לנצח".
אבל עם כל הכבוד לממשלות ושלטון, "מגיע לך חופש" זה משפט ישן שקיים עד עצם היום הזה. בערך כמו "מגיעה לך אהבה". ובעניין זה דבר אחד בטוח, שמהרגע שבו הצטרפתי לכיתה אל"ף ועד החופש הגדול האחרון בסוף שמינית, רציתי שהמורים יאהבו אותי. אבל די מהר למדתי שלא תמיד זה מצליח (תשאלו את ראשי הממשלה). חלק מהמורים אהבו וחלק התבלבלו ביני לבין שמשון מטור 2 ספסל 3, כי היינו דומים.
מדביק מעטפות בחירות
אנחנו הרווחנו את החופש הגדול בגדול, כי עבדנו בלהיות תלמידים. למשל כבר בכיתה אל"ף: היינו מגיעים לבית ספר שנקרא איילון בגבעתיים לא כשאנחנו מעופפים על מטאטאים כמו הארי פוטר וחבריו, אלא בהליכה ארוכה ומיוזעת דרך שביל פרות בן שלושה קילומטרים. "יש מצב שנדבקת לחרא של פרה? כי אתה נורא מסריח", שאלה אמא. "יש מצב שהחרא נדבק אליי", עניתי.
בחופש הגדול של כיתה חי"ת הלכתי לעבוד בבניין ובחופש גדול אחד קודם, כשנשלחתי להדביק (עם הלשון) מעטפות עם פתקאות בחירות מומלצות כי הייתה שנת בחירות, נדבקה לשוני לחיכי כמו שאומרים.
ועכשיו? אומנם יש בחירות לנצח בארץ הזאת, אבל כולם רוצים לברוח. ואת החופש הזה כך מתברר, יבלו רבים בתורים הגדולים בנתב"ג. למזלי אני לוקח את הטרולי שלי, וזז מבמה לבמה ומעיר לעיר. לפני שבוע הופעתי בבאר־שבע, השבוע בלייב פארק ראשון, בעוד שבוע וחצי במודיעין. ככה זה בחופש הגדול של הזמרים.
הקבצות
כמו תרנגולות על הביצים שלהן, אגרנו ודגרנו מידע בבית הספר. אבל סחבק לא שוכח לשלטונות החינוכיים איך פעמיים בשבוע היו "הרעים בחשבון" ואני ביניהם, מתקבצים בהפסקה לכיתה אחת שעה ש"הטובים בחשבון" לאחרת. קראו לזה "הקבצות". מילה שהשאירה בי המון פצעי לימוד קשים.
מזל רק שתלמידים רבים שהיו אז "רעים בחשבון" הצליחו מעל ומעבר בחיים המחושבנים האלה. מי? נדמה לי שהגאון הזה אלברט איינשטיין, או הסופר היהודי הנערץ בשביס זינגר, או אחות של טום קרוז. או סמנתה פוקס.
כשהגיע אז החופש הגדול היינו אני והחבר הכי טוב שלי (מושג של אז שדומה ל"אני אוהב אותך נפתלי"), מורידים סנדלים ורצים יחפים על אספלט צורב, בהשראת אלוף המרתון אבבה ביקילה הרץ היחף והמהולל מאתיופיה. היו לנו נשמות פיוטיות שצרחו "חופש" שעה ששעטנו על אופנינו בלי ידיים בשדות הפתוחים לרווחה. חופש ממה? מהכול. מההורים, מהמורים, מהשלטונות, מהתעתועים, מאהבות נכזבות שתמיד פרצו יותר בימי החופש הגדול ושברו את הלב שלנו שהיה פרוץ וחופשי יותר לאהוב. רק שלא היו אז קרמים נגד אהבה ושיזוף מלבד קרם ולווטה ששימש להכול - משפשפת ועד חפפת. הייתי מלא תימהון כשמישהי אמרה: "אל תרוץ מהר מדי בחופש הגדול הזה, כי אני רוצה להשיג אותך כדי לחיות איתך לנצח".
דג הזהב השוכח
אני חש כאילו לא השלמתי לגמרי את לימודי הטבע, הפיזיקה, הגיאוגרפיה והתנ"ך. אז יש לי חלומות משונים, כמו לבנות פרויקט "מחדש תודעה" שבו מבוגרים כמוני יוכלו לחזור לבית הספר ההוא עם הכיסאות הקטנים (שלתחת אין מקום בהם), לאחוז גיר מחוויר ולבהות שוב בלוח. אנחנו קורבנות של אלה שלא ידעו ללמוד אז עד הסוף, ולכן נדמה שעדיין אנחנו לא יודעים הרבה על החיים האלה.
למשל, האם ידעתם שלדג זהב יש זיכרון של 15 שניות ואחר כך הוא שוכח הכול? נניח את ההקבצות. אבל אני לא דג ולא שכחתי כלום. לא את מוריי הנפלאים (כמו הרבה מורים נפלאים שיש היום) ולא איך נסענו בחופשים על עגלות לקטוף תפוחים בקיבוצים; לא איך נקלעתי לשדה מורעל מרעל פרתיון בחופש כשהאדמה הייתה שרופה מרוב קיץ; או איך יום אחד אמא אמרה, "אולי ניסע השנה לחופש בבית הבראה של ההסתדרות בזכרון יעקב?". אבל מהר מאוד התברר שאיחרנו ושלא היה מקום, לא בזיכרון, לא בנהריה אפילו לא בזנגריה.
חבל כזה
אני קורא בימים אלה את הספר המהנה, הפיוטי ומחמם הלב "ספינה לאמריקה" מאת יצחק בשביס זינגר וחושב איזה מזל שהתחלתי ללמוד לקרוא בכיתה אל"ף. וזה מזכיר לי שכשעפנו מהכיתות לאחד החופשים (לא זוכר איזה) אחזתי בו־זמנית בשתי חוברות טרזן ובשתי חוברות עבודה לחופש, בחשבון ובעברית. אז נכון שהייתי צריך לגלות אחריות ולהתחיל בלמלא את חוברות החופש, אבל בחרתי כמובן לבלוע את הרפתקאות טרזן בג'ונגל.
לא, לא, מעולם לא פחדנו מהחופש הגדול, גם אם היה לא פעם גדול למידותינו. אני זוכר אותנו שוכבים על הגג ובולעים את הרקיע, או מרימים משקולות בים כל החופש כדי להתחזק. בחופש אחר התאמנו על לרדת במעליות מהירות מבניינים גבוהים כדי לא לפחד מירידות. טוב, אז למה שאתבייש בפרץ נוסטלגיית החופש הזאת שתקפה אותי השבוע? אני ממש לא. רק משום מה אני חש לפתע מין חֲבָל כזה.
"חבל על מה, מותק?"
לא יודע. חבל כזה. כמו אחרי שקיבלת מתנה גדולה ואיבדת אותה לפתע.
