השיר יצא משהו כמו שנה וחצי לפני אלבום הבכורה. הייתי בן 25, וזה השיר הראשון שיצרתי לבדי – מילים ולחן. כתבתי המון עד אז, אבל לרוב מנגינות די מחורבנות, וכלום לא יצא. זה היה לילה חורפי ברחוב שינקין בתל-אביב, מלונה מתפוררת ומעופשת במיוחד, קור אימים. לא היה שם אפילו תנור חשמלי, כי לא היה לי כסף. הייתי עני ברמות שאי-אפשר לתאר.
לקחתי אם-די באותו לילה ועם הירידה של ההשפעה שלו, היה לי פשוט את כל החזון של השיר, כל מה שרציתי להגיד על פוליטיקה. לקחתי את הבס, חיברתי למגבר, שדווקא כן היה לי. התחלתי לנגן שמיניות, רצף אקורדים, הלחן פשוט נוצר תוך כדי. המילים ריחפו בראש, והרגשתי שהשיר פשוט נשלח אליי, עם כל העניין של להתחיל מאלוהים ומשטן.
"אחד אלוהים" נכתב על כל הטירוף המשיחי והמיליטריסטי, והחלטוריזם בישראל, ועל כך שאחרי כל הרקע הזה פתאום שואלים, “איך קרה שנפלו השמיים”. הוא שיר מכונן עבורנו ועבור הקהל שלנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שיר שיצא חמש שנים אחרי הקמת הלהקה. לא מעט.
הקמנו את איפה הילד כלהקת קאברים, בעיקר באנגלית. אסף שריג ואני הכרנו בגבעת ברנר מהילדות. הוא צעיר ממני בארבע שנים, היה בכיתה של רותי אחותי. עומר דגני הגיע כמתופף והכינוי שלו היה “הילד”. מארק, הבסיסט הראשון שלנו, היה מתעצבן כשעומר מאחר לחזרות והיה שואל: Where is the fucking kid. יום לפני הופעת הבכורה, בנובמבר 1985 במועדון לחבר בגבעת ברנר, לא היה שם ללהקה. אחי הגדול רוני בא עם ההברקה של איפה הילד, בזכות האיחורים של עומר. אבל לא הופענו רצוף. אסף התגייס שנה אחרי ואז היה פער בלי הופעות, שבו אני עזבתי את גבעת ברנר. בהתחלה עבדתי בקיבוץ חניתה, במפעל לעדשות מגע. שם הכרתי את אופיר בר־עמי, הגיטריסט. הוא היה ילד בן 17 וידעתי כבר שם שאנחנו ננגן יחד כל החיים.
בינתיים הצטרפתי כבסיסט לכל מיני להקות תל־אביביות. אסף ואני התאחדנו שוב ב־1988, ההרכב התייצב. התחלנו להופיע בכל מיני מקומות בתל־אביב, הרוקסן נפתח, הלוגוס גם. התחיל להתעניין בנו קהל וזה היה בעיקר בזכות “אחד אלוהים”, כי בהופעה, כשניגנו אותו, כל הקהל היה מתחיל להזיז את הגוף קדימה ואחורה ופתאום הבנתי שיש לי את הכוח להזיז אנשים.
מקור ההשראה העיקרי לשיר הוא באמת סיפור הפרידה של ירמי קפלן ודנה ברגר, שהיום מבצעים איתי לא מעט את “נפלת חזק” במופעים, וזה מאוד מרגש כל פעם מחדש. הטקסט מביא חבר שמסביר כמה דברים לחבר שלו וגם יורד עליו. אבל כאן אוסיף ש”נפלת חזק” הוא לא רק על דנה וירמי; גם לי היו את התסכולים שלי עם אלה שאהבתי, הבחורות שזרקו אותי, כל מיני חברות שרצו להיות רק ידידות שלי, בלי להזכיר שמות. אז זה לא רק על ירמי ודנה, אבל ידעתי גם שזה סיפור טוב שיעזור למכור את השיר. אני אוהב ב”נפלת חזק” את העובדה שהוא חצוף וחתרני. כי להגיד, “אין אהבת אמת” זה בעיניי דבר מאוד נועז ואנטי־דיסני.
“נפלת חזק” התחיל מהלחן. למדתי לנגן גיטרה בעצמי, בלי הכוונה, וכל מיני דברים שקשורים במהלכים של פריטה ניחשתי בצורה לא מלומדת. בכל פעם שהייתי מגלה רצף אקורדים מגניב, הייתי נפעם מהתגלית, וזה מה שקרה בעבודה על “נפלת חזק”, יש שם רצף אקורדים דומה מאוד לזה שיש ב”מישל” של הביטלס, פשוט במקצב אחר. ואני כל כך נגנבתי על רצף האקורדים המוצלח שניגנתי, עד שהרגשתי מחויב לכתוב על הלחן הזה טקסט. ואז חשבתי, על מה יהיה נושא הטקסט. הפרידה של ירמי ודנה הייתה בכותרות של הביצה שלנו, לקחתי את זה משם.
עכשיו תראה, אני רוצה שיכתבו על המצבה שלי מילה אחת – נהפוכו – כי זה מה שאני באמת, תמיד דבר והיפוכו. ב”נפלת חזק” זה נורא בולט כי זה שיר סופר־רומנטי. בהופעות כל הזוגות מתחבקים ורוקדים יחד את הוואלס, שזה כנראה הריקוד הכי רומנטי בעולם. ואז הם שומעים שאין אהבת אמת.
לדעתי אין להקה בתיכון, כולל היום, שלא מנגנת את השיר וזה מעיד משהו על הכוח שלו. שמעתי את “מה שעובר עליי” במאות ביצועים לאורך השנים. הסיפור שלו מתחיל, שוב, ברצף של אקורדים שאני מגלה תוך כדי נגינה ואני משתגע מכמה זה יפה. הייתי אז כמו ילד שפוגש את הביטלס בפעם הראשונה. זה כמובן חייב שיר. יש פה שני פנים, אחד קצת מלנכולי, אחד קצת קליל, בעיקר בבתים, קצב של מוטאון, מאוד רקיד, יש מתיקות מסוימת. הפזמון הוא השריטה הכי גדולה שיכולה להיות לבחור מאוהב ומבטא ייסורים קשים, כך שכולם צורחים בענק. הטקסט נכתב בהשראת רומן מקסים שהיה לי עם רונית ברגמן, שהייתה סולנית של פלסטיק ונוס, להקת הארדקור, פאנקיסטים זועמים. קצת שברנו את הלב זה לזה ומה שבאמת רצינו זה לכתוב שירים ולהופיע. אולי קצת ניצלנו אחד את השנייה. רונית חשפה אותי למוזיקת אינדי, הכירה לי כל מיני להקות מסצנות בסן־פרנסיסקו. אז הכאסח בפזמון של “מה שעובר עליי” מביא לביטוי קצת מאווירת הדיסטורשן שהייתה בדירה שלנו.
אעז לומר שהוא מבטא קול של דור שלם. הזעקה שבו והסאונד נורא מגדירים את התקופה. העוצמה מגיעה לשיא במונולוג בסוף: “אני לבד עכשיו שיכור במיטה, לא משקה את העציצים, בועט בחתולה”. היום אסור היה לכתוב את זה, ואני הכי אוהב חתולים בעולם ובחיים שלי לא בעטתי בחתולים
הקהל נכנס לאקסטזה בהופעות מהשיר הזה.
הוא במקום השני מבחינת צפיות אחרי “נפלת חזק”, אבל אעז לומר שהוא מבטא קול של דור שלם. הזעקה שבו והסאונד נורא מגדירים את התקופה. העוצמה מגיעה לשיא במונולוג בסוף: “אני לבד עכשיו שיכור במיטה, לא משקה את העציצים, בועט בחתולה”. היום אסור היה לכתוב את זה, ואני הכי אוהב חתולים בעולם ובחיים שלי לא בעטתי בחתולים.
שמע, אני עד שיש פה כרגע שניים שמתרוצצים בבית.
ועובדה שלא באו בטענות נגדי אז על השורה הזו. וגם אם כן היו באים, אז יש פה את האלמנט של האצבע השלישית. זה רוקנרול, אני מרדן, אני לא משחק את המשחק. עד היום אני מת על זה. מבחינתי אני עומד על במה כל עוד אני יכול לצעוק את הצעקה הזו בסולם המקורי. אם אתחיל להחליד שם, אולי אשקול את צעדיי.
“מה שעובר עליי” מושמע גם היום. פרנסה יש מזה?
באופן מסוים השירים המצליחים עזרו לי ולנו להתפרנס בהרבה דרכים. “מה שעובר עליי” הביא לי המון שפע ואני מודה מכל הלב.
דווקא את השיר הפשוט הזה כתבתי הכי הרבה זמן בחיים שלי. שנתיים עבדתי עליו. נתתי לעצמי תרגיל כתיבה, לכתוב שיר על ריף גיטרה שגנבתי מלד זפלין, מ”מובי דיק”. הגונב מגנב פטור וברוקנרול לא מותר לגנוב, חובה לגנוב. כמו שרוברט פלאנט מלד זפלין אמר פעם: “הגענו מאומה של קבצנים וגנבים. זה מה שאנחנו”. המרכיב העיקרי ב”השמיים הגבול” הוא הומור, גם נונסנס, אדם שחוגג את הפרידה שלו, את זה שהוא שוב חופשי. יש בו המון מהאבות המוזיקליים שלי, זפלין, סטונס. גנבתי שם שורה משיר של טוקינג הדס, Memories Can't Wait: “בראש שלי יש מסיבה, לא הוזמנתי, כמה זה נורא”. הסולן של הלהקה, דיוויד ברן, היה ההשראה הראשונה שלי למה זה זמר רוק. “השמיים הגבול” הוא בעצם מכתב אהבה להמון מוזיקה שאני אוהב.
זה שיר של איפה הילד שאני לא יכול לומר שאני הכי אוהב, אבל אני הכי מתרגש לשיר אותו בהופעות. זה שיר שממלא אותי בהרבה אהבה ואני חש כמעט בלתי נסבל כשאני עושה אותו על הבמה כי הוא פשוט נורא יפה. איריס הייתה השותפה שלי בדירה ברחוב הרב קוק 29 בתל־אביב ומאוד התיידדנו. היא התגלתה כיוצרת חכמה ורגישה. אגב, אסף שריג החליף אותי באותה דירה כשהייתי צריך לעזוב. “העצב שלה” הוא שיר שבו אני מתבונן על דמות של אישה דמיונית, לא צעירה, ומנסה להרגיש מה היא מרגישה. יש לה נפש רומנטית והיא מפוזרת וקצת מלנכולית. כשאנשים חווים את השיר בהופעה הם לא מפסיקים לחייך וזה שוב הנהפוכו שדיברנו עליו: שיר עצב שגורם לאנשים לשמוח. יש בו גם משהו פמיניסטי כי יש לאישה הזו כוח.
באיזשהו שלב חשבתי שהשיר ראוי לסי פארט מנקודת מבט נשית. היה לי את הלחן, ביקשתי מאיריס לכתוב מילים והיא חזרה עם אחת השורות הגאוניות בעיניי: “כשדורכים על קוצים היא אומרת, צריך לחייך, לא נופלים כשנוגעים בשמיים. אם אני צוחקת זה בגלל ש...”. בעיניי זה מבטא משהו נשי עם המון עוצמה ורגישות. כשאני מדבר עליו יש לי דמעות, גם עכשיו.
הסינגל הראשון מהאלבום “שדים”. אם אמרתי ש”העצב שלה” הוא השיר שאולי הכי מרגש אותי באיפה הילד, אז “לבן בחלום שחור” הוא אולי השיר הכי נשגב שלנו, הכי מיסטי. שיר שסוגר את ההופעות שלנו וזה אומר משהו על מעמדו, זה אנחנו, איפה הילד.
הסיפור מאחורי השיר הוא באמת די מדהים. זמר ויוצר שהוא חבר שלי, אהוב מאוד, לא נגיד את שמו, חלק איתי אז את הדירה ברחוב יוחנן הסנדלר 18 בתל־אביב. מה זה חלק? זו בעצם הייתה דירה שכולנו גרנו בה, ירמי וג'נגו ואני ודנה לאיזו תקופה. אז אותו חבר זמר אומר לי יום אחד, “אני רוצה להשמיע לך שיר שכתבתי ללחן שאסף שריג נתן לי”. הראש שלי ישר נכנס לאלרט – כלומר, באיזה קטע אסף נתן לחן שלו למישהו אחר – אבל אני ממשיך לחייך, כאילו אומר “יאללה סבבה, תשמיע”. ואז הוא משמיע לי את הלחן עם מילים שלו. ממש מיד אני קולט כמה דברים בעת ובעונה אחת: 1. שאני רוצה לחנוק את אסף. 2. זה הלחן הכי גדול של אסף ששמעתי בחיים שלי. 3. מה אני עושה כדי לתקן את הסיטואציה המעוותת הזו? כל זה עובר לי בראש ואני מתאפק להיפרד בנימוס. אמרתי לאותו זמר שזה יפהפה, והוא הלך.
המשך יבוא, כמו שאומרים.
ההמשך לא חיכה שנייה. סגרתי את הדלת, התקשרתי לאסף בעצבים, “תגיד, יש לך כל כך הרבה להיטים שאתה נותן למישהו אחר?!” אסף לא הבין מה אני רוצה. אמרתי לו, הדבר הזה ששמעתי עכשיו הוא לחן מושלם שלך - וקיבלנו לחנים מדהימים ממך - אבל זה כבר בליגה משל עצמו. השיחה הפכה להיות עימות בינינו. באיזשהו שלב חתכתי ואמרתי לאסף: תראה שאני תוך עשר דקות כותב טקסט יותר טוב ממה שיש שם, ואז אנחנו מחזירים את זה לאיפה הילד. ישבתי וכתבתי את הטקסט קומפלט בחמש דקות, בלי מחיקות בלי כלום. הייתי אחוז טירוף. המנגינה הייתה מושלמת ולא נגעתי בה. השמעתי לאסף ולמרות שהוא נורא כעס על השיחה, הייתה בו מספיק חברות כדי להגיד סבבה, הולכים על זה.
מה זה “לבן בחלום שחור”?
לא יודע. זה שיר מורבידי. יש בו משהו פסיכדלי ואני באמת חושב שזה שיר מיסטי שמביא דברים אפלים נורא יפים. זה השיר הכי גותי ואפל שאי פעם כתבתי וביצעתי. המון זמרות וזמרים ניסו לבצע את השיר בכל מיני תוכניות ריאליטי - אבל יש רק בן אדם אחד שהביא לזה ביצוע ראוי, יורם חזן מכנסיית השכל.
השיר יצא מהלחץ של כולנו להביא תוצאות. האלבום “זמן סוכר”, שקושרים לו היום את כל הסרטים, לא היה הצלחה בהתחלת הדרך. חיים שמש, מנהל המחלקה הישראלית של הד ארצי, עשה איתנו פגישה בקיץ 1993. הייתה תחושה שהמכירות לא משיגות את ההייפ שהיה ברדיו. התחרינו אז בקספרים, בכנסיית השכל, ולהם זה עבד יותר טוב. זו הייתה בעצם שיחת יחסינו לאן.
עכשיו, “מישהו שומע אותי” הוא אחד השירים הראשונים שאסף ואני כתבנו יחד. השיר נוצר מג'אם, על הבייס ליין של אסף. אני אילתרתי ושרתי סתם ככה, “הלו, מישהו שומע אותי”. את הפזמון כתבנו קצת אחרי והשיר היה כל כך פשוט, שחשבנו שהוא בכלל דרעק ולא הבאנו אותו ללהקה. כשחיים עשה לנו את השיחה, השיר בדיוק חזר לעניינים בתוך הלהקה. אמרנו לחיים, אולי נקליט את “מישהו שומע אותי”? והוא אמר יאללה, נעשה. ההקלטה באולפן היא בפירוש הכי טובה של איפה הילד עד היום. באנו להקליט רק שיר אחד, לא אלבום שלם, עם המפיק שלנו יובל שפריר ואיל דפנה, הטכנאי. זה צילצל נהדר מההתחלה. הייתי אז מכור לטטריס, אז הבאתי אותו לפתיחה של השיר. יצא פאן טהור, חתיכת להיט אגרסיבי.
הרגשת שלא מספיק מקשיבים לך אז?
זה קול של אדם אלמוני שרוצה שישמעו אותו, וזה התאים למצב שלי; אבל זה לא נכתב במחשבה תחילה. זה התת־מודע שהציץ והרבה שאכטות, לא נכחיש.
אנחנו מדברים כמובן הרבה על הניינטיז. מניח שראית את הסדרה “שנות הירח” של אביב גפן, כי צילמת סרטון סאטירי שיורד על ההתייחסות אליך שם.
כשאביב גפן פנה אליי כדי להשתמש בדמות שלי, איפשרתי ובירכתי. אני עדיין מברך על היצירתיות, המופרזת לעיתים, שיש בסדרה שלו. אני רוצה גם להודות לאביב, מכל הלב, באהבה, שהעניק לי השראה להיפגש עם יחיעם ברקו, שמשחק את הדמות שלי בסדרה, ולהגשים את החלום הכי כמוס שלי, לעשות קומדיה בסרטון שהזכרת. אז תודה אביב.
המכה של המוזיקאים זו תמיד המוזיקה השחורה, המעיין הנובע, וזה אחד השירים הכי שחורים של איפה הילד. יש לו גרוב. ויש מחווה שלי לגיבור שאני מעריץ, מיק ג'אגר, כי זה שיר שחורץ לשון וסקסי ופרובוקטיבי, לגמרי מוב לייק ג'אגר. הוא מדבר על טאבו ופרוורסיה מוחלטת ומצטט את ביאליק, “הכניסיני תחת כנפך”, והוא שוס בהופעה, אחד הנאמברים שאני הכי אוהב. המילים נעות סביב מישהו שחושק באחותו אבל בעצם נכתב על הצימוד המוכר בעברית של “אחותי כלה”, ישירות מהתנ"ך.
מה אמרה האחות היוצרת בעצמה, רותי רודנר?
היא מתה על זה, עופרה מתה על זה, הדס גם, ואיריס. יש לי ארבע אחיות וכולן אוהבות את המוזיקה שלי. הן לא שאלו על מי זה, למשפחה אני לא צריך להסביר את הראש שלי. זו הרי פרובוקציה, כמו “לא משקה את העציצים בועט בחתולה”. בעיניי זה שיר חמוד, מוזר וסקסי - ואני מת עליו.
"הסיפורים שיש בשיר הם שילובים של כל מיני פרשיות שקרו באמת בקיבוץ בגבעת ברנר. נטלתי כאן חירות אמנותית מאוד גדולה בשביל לתאר משהו. והמשהו הזה הוא מה שחשתי בקיבוץ. הייתה בשבילי הרבה אימה במקום הזה, ואני יודע שלאחרים היו דברים אחרים וטובים, גם לי. אבל אני חשתי בעיקר אימה והיא הייתה קשורה בדברים מזוויעים שהתחוללו שם. את חלקם ראיתי, על חלקם שמעתי. בסוף מדובר פה גם באנשים שחיים איתנו היום ואני לא רוצה לפגוע בהם.
“בקיבוץ אני חשתי בעיקר אימה והיא הייתה קשורה בדברים מזוויעים שהתחוללו שם. את חלקם ראיתי, על חלקם שמעתי. היו שם הרבה פגיעות בחלשים, בחלשות, בחסרי ישע. ראיתי מופעים מקפיאי דם של סאדיזם. דברים שחבלו את נפשי לנצח”
מה עורר את האימה שאתה מדבר עליה?
היו שם הרבה פגיעות בחלשים, בחלשות, בחסרי ישע. היו שם אוכלוסיות, כמו עולים חדשים מדרום אמריקה, שהיו טרף קל לבנים של הוותיקים, לנוער הזהב סו קולד. אני ראיתי מופעים מקפיאי דם של סאדיזם כלפי אנשים וכלפי בעלי חיים, בלי שאף אחד יעצור, גם ניצול קטינים וקטינות למשל. ראיתי שם דברים שחבלו את נפשי לנצח. לתת לך דוגמה קטנטנה? כשהיינו בכיתה ו' היו חבר'ה שאירגנו מלחמות כלבים שהסתיימו במוות - וזה עוד הדבר הקל שראיתי. שתבין, דברים כמו אלה היו חלק מהיומיום וגם מהלילה. רותי הייתה נערה בכיתה י' ובאומץ בלתי רגיל יצאה, בביטאון של בני הנוער, נגד ההתעללות בבעלי חיים – ועשו לה את המוות. היום אנשים היו יושבים בכלא לכל החיים על מה שעשו שם, ובצדק.
הפגום זה אתה?
גם אני, ברור. הדמות שמספרת היא של ילד קטן שרואה כל הזמן את מה שמתחולל. בקיבוץ לכל אחד היה כינוי ואני השתמשתי בכינויים אותנטיים, אבל בלי שיזהו את הנפשות הפועלות. עשיתי שם ערבוב וסלט שלם.
רצית לסגור חשבון עם מישהו?
לא מאמין בסגירת חשבון. בקורונה יצא לי לעלות הרבה להופעות חצר. באחד המופעים ניגש אליי בחור שבא במיוחד לראות אותי, טייס ואיש עסקים מאוד מוצלח, חכם. הוא אמר לי: 'חמי, אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לבקש ממך סליחה על כל מה שעשינו לך כשהיית ילד'. חיבקתי אותו ואמרתי: 'בזכות זה שהדברים האלה קרו, אני עומד פה עכשיו ושר לכם. אז תודה על זה'. לסלוח זה דבר חשוב מאוד.
מה היה הטריגר לפתוח את הכול?
לאלבום קראו “שדים” ובאמת הוצאנו את השדים שלנו והתעסקנו בדברים קשים. גם “לבן בחלום שחור” הוא כזה, רוקדים־רוקדים־רוקדים עד שמתים.
האלבום “מסעותיי עם עצמי” היה הכי כושל והכי קשה שלנו. כל ההפקה, ההקלטה, היציאה עצמה, הלכו קשה. הופעת הבכורה הייתה אמורה להיות בפסטיבל ערד ב־1995, לפני ההופעה הגדולה של משינה. הליינאפ היה טיפקס, איפה הילד, משינה. טיפקס עלו על הבמה ובאותם הרגעים מתחולל האסון ובני נוער נמחצים. אנחנו יושבים מבוהלים מאחורי הקלעים, אנשים בפאניקה, אמבולנסים מגיעים. הבנו שמשהו נוראי קרה.
צריך לזכור שהמצב של איפה הילד היה חרא ממילא, והאסון בערד העצים עוד יותר. אחר כך יצחק רבין נרצח. באותה תקופה גם התחיל “סופשבוע רגוע” בגלגלצ, מה שכמעט הרג את הרוק הישראלי. 1995 הייתה תקופה קשה ברמה הלאומית וקשה מאוד ברמת הלהקה. הפיגועים והמצב הפוליטי כמובן שלא עזרו לרוקנרול, ואז גם גנבו לנו את כל הציוד היקר מהמחסן, מגברים, גיטרות, כל מה שהיה לנו. מכה־מכה. אופיר עזב, ואסף הודיע שהוא מתחיל לכתוב שירים באנגלית וחולם על קריירה באנגליה. נראה שהאלבום הזה הוא הסוף של איפה הילד. בהתאם, זה היה אלבום פסימי, משהו בסאונד שלו עירום ולא מפנק. מצד שני, יש בו מלא אומץ, לא ללכת למיינסטרים ולא ל”סופשבוע רגוע”, עם אמירה שאנחנו עדיין פה ונהיה פה אחרי שאף אחד לא יקשיב לדבר הזה שנקרא רדיו. על כל זה יחד מדבר “זוהי סדום”.
לחן משגע, ממש מרהיב, של אסף. והמילים? רק לא לקלקל את המוזיקה. זה השיר שלקח את הלהקה הלאה כי הצליח להיות סוג של להיט, ועל כך אנחנו מודים.
הוא הכי “סופשבוע רגוע”, אגב.
אתה צודק. תמיד היו לנו את הבלדות. כשאסף בא עם הלחן, חשבתי על מה לכתוב וההשראה שלי הגיעה מעלי מוהר ז"ל והטור שלו בעיתון “העיר”, “מהנעשה בעירנו”. הייתה פעם שהוא דימה את תל־אביב בצורה אירונית לעיר אירופית שיש בה שלכת וסתיו, ואנשים לובשים בה מגבעות ומקטורנים. אהבתי מאוד את הכתיבה הזו. זה בעצם געגוע למשהו שאין, פנטזיה, כמיהה. ומה זו מוזיקה? געגוע. אתה שומע שיר, עולה בך משהו. “הביאו את הסתיו” הוא שיר אהבה לתל־אביב, מלא באירוניה. אני אומר שם את המנטרה של החיים שלי: מותר להיות עצוב, נעים להיות עצוב. זה הכי אני.
להיטים זה כיף, ממש, ושאף אחד לא יגיד אחרת. את השיר כתבתי בעצם כחלק ממה שאמור להיות אלבום הסולו הראשון שלי. איפה הילד הייתה להקה מפורקת, אמנם לא רשמית, אבל אופיר עזב, אסף לא היה בעניין ובובי מרוז (המתופף) היה עסוק בלגדל פעוטה ועבד מאוד קשה בדיי ג'וב כדי להתפרנס. היו המון מתחים בינינו. גם ההתמסדות עם בנות הזוג תמיד יוצרת סוג של אפקט מתח בלהקה. אני די בטוח שלחברים שלי באיפה הילד, הזוגיות של איגי וקסמן ושלי הייתה קוץ בתחת. היינו פאוור קאפל מאוד מתוקשר ומאוחד, הייתי מאוד עסוק בקריירה של איגי ועשיתי איתה דברים נהדרים. מאוד גאה בשני האלבומים שלה, שהפקתי.
אז איגי היא בעצם יוקו אונו של איפה הילד?
אני מת על יוקו ואני מעריץ אותה וזה הרי מה שחשוב בחיים, לאהוב. אני חושב שלא הייתי אז מספיק חם ורגיש לחבריי בלהקה, כסולן שלה. חיפשתי את עצמי, לא מצאתי והיה קשה להתפרנס פתאום. הלהקה הפסיקה להרוויח כסף. אבל כן כל הזמן כתבתי שירים. והנה, דווקא אביב גפן נתן לי אז שתי מתנות: טייפ שמונה ערוצים, והכיר לי את שיף ערד, גיטריסט שהמשיך איתנו אחר כך. חשבתי שדואט ביני לבין איגי וקסמן הוא דבר מתבקש וחשבתי שזה הולך להיות אלבום סולו שלי, שאני לא צריך יותר את הצנזורה של הלהקה. אז כתבתי שיר שמבוסס על ריב דומסטי כזה של איגי ושלי, ועל הדיבור בין נשים לגברים, נקרא לזה חוסר ההבנה הטרגי־קומי של החיבוק. הן מפנות את הגב ורוצות חיבוק, לא שתיעלב.
בכל זאת “רק בשביל לקבל חיבוק” הגיע לאיפה הילד.
בדיוק אז התאחדנו שוב. לאסף לא ממש הלך באנגליה, הוא חזר ואמרתי לו, “בוא נמשיך, אבל הפעם עם ערד שיף”. כך נוצר האלבום “איפה הילד 4”, שיש בו המון פצע ויופי. לא מזמן סגרנו מעגל עם הופעה בבארבי, יחד עם איגי. בסופו של דבר, אני חושב שזה שיר שקירב למוזיקה שלי יותר נשים.
שיר שיש בו המון נדיבות. אקורדים גדולים, סאונד חם, שיר שאני שואל בו את עצמי שאלות, על לאן הולכות השנים, ויש בו ליין גיטרה צובט לב של אסף. זה בעצם שיר על נדודי שינה, “מתהפך מצד לצד, את ישנה, אני לבד”. זה על המוח שלי שלא מפסיק להפגיז כל הזמן לפני השינה. דני סנדרסון אמר לי פעם: “אני יודע כמה אני קשה. אבל אתה יודע מה זה להיות אני 24 שעות ביממה?” אז גם אני קשה, אבל מזה נוצרים השירים.
קריירת הסולו שלי נולדה בזכות השיר הזה. השמעתי אותו לאיפה הילד ובלהקה כיווצו את המצח כי זה היה להם מתוק מדי. אמרו לי ביושר: “זה סנטימנטלי מדי לאיפה הילד”, והבנתי שהם צודקים, שאני צריך למצוא כרגע אפיק לביטוי בנפרד מאיפה הילד, שיש בי משהו שלא בא לידי ביטוי בלהקה, בעיקר הפן הסנטימנטלי שלי, שהפך אחר כך להיות יותר אקוסטי ופולקי. הבנתי שאני צריך ללכת לבד הפעם עם השיר וזה נעשה בצורה מאוד ישרה ובלי לכלוך.
“את ‘בואי ניפרד’ כתבתי, כמובן, על הפרידה מאיגי. בפזמון המילים המקוריות היו: ‘הו צפעונית שלי, פישלת בגדול’. ובעצה טובה של חברה, שאמרה לי שזה לא יפה, שיניתי ל’מתוקה’. ברגע ששיניתי ל’מתוקה שלי’, נתתי לשיר הזה להיות גדול”
את “בואי ניפרד” כתבתי, כמובן, על הפרידה מאיגי. מילה אחת הפכה את השיר מזניח - ליפה בעיניי. בפזמון המילים המקוריות היו: “הו צפעונית שלי, פישלת בגדול”. ובעצה טובה של חברה, שאמרה לי שזה לא יפה, שיניתי ל”מתוקה”. ברגע ששיניתי ל”מתוקה שלי”, נתתי לשיר הזה להיות גדול.
מה אמרה איגי על השיר?
היה לה קשה, אבל עובדה שאנחנו חברים היום.
“זה מזמן כבר מת”. משפט לא פשוט לעיכול.
אבל אם זה לא היה מהדהד לעוד אנשים, זה לא היה שווה שום דבר. הרבה פעמים זוגיות קמלה לפני שמנחיתים את הגרזן והשיר, בין היתר, מדבר על זה, אבל גם על רגשות מעורבים וגעגוע, ו”כל החפצים שלך אומרים אותך כהד”. ויש גם הומור. “הכינו את הממחטות” נלקח מסרט צרפתי באייטיז, סאטירה על הקורבנוּת ועל הרחמים העצמיים.
מאוד גאה שהכנסתי את המילה “נשמה” לפופ האשכנזי־כביכול. הטקסט נכתב על מישהי שהייתי איתה אז, והיא הצילה אותי ממקום נוראי שהייתי בו. הלהקה שלי התפרקה, אשתי עזבה אותי, עזבתי את המקום שעבדתי בו, נאלצתי להתפרנס כקופירייטר במשרד פרסום כי כל החלומות שלי התנפצו. “גאולה” הוא גם שיר על מוזיקה. הייתה לי בחירה קריטית בשנה הזו והחלטתי, לא משנה מה יהיה, שמוזיקה היא החיים שלי ואני בוחר בה. גאולה, באווירה שלו, הוא גם שיר מאוד ביטלסי, “לט איט בי” שלי באיזשהו מקום. בכלל, הביטלס זה המעיין הנובע שלי.
מי הנבחר שלך שם?
זה הקלקול בעולם המערבי. למה לבחור? פול וג'ורג' יחד עשו את העולם כל כך יפה. זה גם המקום לומר שבזכות הביטלס חזרתי לעשות מוזיקה. ב־1999 נפגשתי עם ג'ורג' מרטין, שהגיע לארץ להפיק מופע משירי הביטלס שבו השתתפתי. ביצעתי את I Am the Walrus ואחרי ההופעה הוא אמר לי, “הביצוע הזה היה, לדעתי, הכי טוב מאז ג'ון לנון”. יום אחרי המופע הזה הלכתי למשרד הפרסום שבו עבדתי, הודעתי על התפטרותי והתחלתי לעבוד על “גאולה”, שהרים אותי מחדש. נציין פה לשבח את להקת שליחי הבלוז שהקליטה איתי את האלבום.
השיר הזה הפגיש אותי עם בת זוגי הנוכחית. מישהו השמיע לה את השיר, היא לא הכירה את המוזיקה שלי לפני והתאהבה בי דרך השיר. יש ב”סוד הדברים הפשוטים” משהו מיסטי ויש פה גם משהו מאוד חילוני: “את הנצח בואי נשאיר לצודקים”. אפשר לקרוא את זה בצורה כפולה, כלומר עזבי את אלה שיודעים יותר טוב מאיתנו מה יהיה. מצד שני, אם אנחנו אלה שצודקים, אולי אנחנו הנצח. חברי הטוב ירמי קפלן מתופף נורא יפה ועידו אדמון, שהפיק את שלושת אלבומי הסולו, עושה פה עבודה נהדרת על הגיטרה.
המנגינה שלו באה אליי בחלום בלילה. פשוט קמתי איתה, ואני שונא להתעורר בלילה אבל לא הייתה לי ברירה, רצתי לטייפ המנהלים הקרוב בבית והקלטתי את המנגינה בקול רועד וישנוני כזה. אחרי שהלחן כבר היה לי, שברתי את הראש על מה יהיה השיר.
הטקסט של “מלנכוליה אהובתי” מדבר על אמן שללא העצב לא יכול לכתוב, ועל המחיר שהוא משלם. ברקע הכתיבה שלי היו אז ימי האינתיפאדה השנייה, תקופה איומה. ברדיו בלט השיר “דרכנו” בביצוע של הבורגנים, “מלנכוליה אהובתי” הדיח אותו והיה הכי מושמע ב־2002. בשני השירים האלה יש הומור - והומור עצמי. אגב, חשבתי להציע את “מלנכוליה אהובתי” להמנון הלא־רשמי של האשכנזיות.
לא הופעת עם השיר בחתונות, אני מניח.
דווקא כן, תתפלא. מזמינים אותי להופיע בשמחות, למרות שבכל שיר שני שלי מופיע השורש ע.צ.ב, אבל אני שם בעניין של שורש ב.צ.ע, לא שואל שאלות, אומר “מזל טוב” ואז שר להם את “מלנכוליה אהובתי”.
לא מהידועים, אבל שיר שבו הסכימה להתארח יהודית רביץ, שהיא גאון וכוח טבע, תופעה שלא מהעולם הזה. זה שיר קאמרי על אהבה שנגמרת בגלל חרדות. הרבה פעמים, בגלל שאנחנו מפחדים להיות אותנטיים ולהוריד מסכות, אנחנו מפסידים את האהבה. מאוד מקווה שיהודית תחזור להופיע. היא מאוד חסרה.
לאה איני, סופרת, הייתה בטיול בארצות־הברית והלכה לדיינר עם ג'וק בוקס כזה, כשאלביס מלמעלה. היא חשבה עליי כשכתבה ושלחה לי את הטקסט, שוצף ופרוע ויפה. הרבה מהמילים נאלצתי לערוך החוצה, כדי להתאים ללחן. חשבתי על משהו דאנסי. “קוד־קוד־קוד” זו הברקה טקסטואלית של לאה, הברות שמלחינות את עצמן, שימוש מעולה במצלול. אני רק נתתי שירות פה.
את האלבום “מכונת השירים הגדולה” הפיק קובי אוז, וזה היה מהלך לא צפוי שלי, כי הוא בא מעולמות מוזיקליים אחרים ממני. הוא משך אותי בברק שלו. הדבר שאני הכי גאה בו בשיר זה הבייס ליין שלי, דיסקו מגניב, מעין מסאז' שלי לאוזן. אני זוכר שאסף אמדורסקי שלח לי הודעה כשהשיר יצא: “הבייס ליין שלך גאוני”. נושא את המחמאה הזו מאז כמו תג של כבוד.
מתוך אלבום האיחוד שלנו, “מתוק בחשיכה”, שהפיק החבר עופר מאירי. הרבה מהשירים באלבום מתעסקים בשברון של זוגיות. “היא אוהבת” הוא שיר על זוג בנתק ויש בו אלמנט ארוטי בלחן, משהו שמשרה אווירה של פתיינות, מאוד מושפע מ־Norwegian Wood של הביטלס וכמובן שהסיטאר בשיר הוא מחווה. השיר הזה עשה דרכו בגאון לסט ליסט בהופעות שלנו, וזה די אומר הכול.
השיר נכנס לפרויקט “יהומה”, אלבום מאוד קודר ואפוקליפטי. השמעתי את האלבום ליניב דוידסון, הבעלים של חברת עננה. הוא מחא כפיים, אמר שנפלא ורק אמר: “חסר שיר שינחם. הכול אכזרי פה”. באותו זמן הכרתי את יאיר הררי, בחור צעיר שהיה תלמיד שלי במזמור, מההתנחלות נצרים, מסלסל במרוקאית ובתימנית. הפכנו, במהלך הזמן, ממורה ותלמיד לחברים טובים. היינו נפגשים לדבר על החיים, פילוסופיה, פוליטיקה ודת. יום אחד נפגשנו בסטודיו שלי בתל־אביב והוא הראה לי תמונה שצילם ברחוב נחלת בנימין. מחלון אחד התנופף דגל הגאווה ומחלון אחר דגל המשיח של חב"ד. זה הרעיון של “יש יופי”; אנחנו יכולים, למען השם, לחיות פה יחד.
פורסם לראשונה: 07:12, 22.07.22
