יש לא מעט רגעים בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן", הסדרה המהוללת של HBO שעלתה אתמול (ב׳) ב-yes, HOT ו-סלקום TV, שבהם נדמה שפס הקול האינטנסיבי שהוצמד אליה הוא השחקן הראשי. סצנות שעל פניהן נשמעות ונראות אלמנטריות או אגביות מוטענות פתאום במשמעות וברגש, באופן שגורם לך לתהות אם לא מדובר באיזה תעלול, דרך להסליל את הצופה להאמין שהוא צופה בסדרה יוצאת דופן אבל בעצם היא לא יותר משיקוף של המציאות.
"הלוטוס הלבן" עונה 2 – טריילר
האמת, במקרה הזה, הסדרה היא כנראה גם וגם. היכולת של מייק ווייט (יוצר הסדרה) לקחת סיטואציות רגילות מהיום יום - סצנות מראה מהסוג שגם אנשים שאינם תיירים עשירים במדינה אקזוטית יכולים למצוא את עצמם בתוכן - ולבזוק אליהן את שילוב התבלינים שמחלץ מהן את האיכות הפואטית שלהן, היא כנראה מה שהופך אותו לתסריטאי כל כך מוצלח. וכן, הקסם הזה קורה גם בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן", אנתולוגיית הקורונה שהתחילה כסדרה קטנה שהפכה למפלצת חייכנית שטורפת מבקרים, צופים ופרסי אמי לתה של השעה ארבע.
לכתבות נוספות במדור טלוויזיה:
יש משהו מאוד מרגיע בידיעה שהעונה השנייה של סדרה אהובה, גם אם נעדר ממנה אלמנט ההפתעה המענג של הפגישה הראשונה, לא נופלת מהמקור. "הלוטוס הלבן", שהתארחה במלון "ארבע העונות" בהוואי, הייתה שילוב בין סיפור מתח שבקצהו גופה לבין סאטירה אפקטיבית ועוקצנית על גזענות, זהות מעמד וקולוניאליזם עיוור וחסר רגישות. מערך הדמויות שווייט בנה כדי להבהיר את הנקודה שלו היה מפואר. הקורונה איפשרה לו ליהנות מהטוב ביותר – השחקנים הטובים ביותר, לוקיישן מושלם, איכויות עריכה, צילום וכאמור פס הקול של כריסטובל טפיה דה ויר, שגם גרף את פרס האמי על העונה הזאת.
2 צפייה בגלריה
עדיין עוסקת בדילמות שהן פריווילגיות של העולם הראשון. מתוך "הלוטוס הלבן" עונה 2
(צילום: Fabio Lovino/HBO, באדיבות yes)
אז הקורונה כבר לא פה אבל ההצלחה של העונה הראשונה בהחלט אפשרה לווייט לנסות להמשיך את המסע שלו עם "הלוטוס הלבן" מבלי לחזור על עצמו. העונה השנייה, שמתרחשת בסיציליה, מספרת סיפור חדש (כמעט) לחלוטין. מהעונה הראשונה המשיכו הלאה רק ג'ניפר קולידג' - שטניה קוייד שלה זיכתה אותה באמי ובשלל יוצרים הוליוודים שמתדפקים על דלתה בעשור השביעי לחייה - ג'ון גרייס, שהוא גרג, בן הזוג שלה שפגשה בעונה הקודמת וכאמור, טפיה דה ויר והכישרון שלו להלחין התקפי חרדה. שאר הדמויות חדשות לחלוטין וגם התמה של העונה הזאת. אלו עדיין דילמות שהן פריווילגיות של העולם הראשון, אומלל באופן מפונק, משועמם, כמה להרפתקאות ומרוכז בעצמו עד אימה. אבל הפעם הכל סובב סביב פוליטיקה מינית, בגידה, נאמנות, מערכות יחסים, וכל זה אפוף ביצריות הטבעית והחום הסיציליאני.
ההצלחה של העונה הקודמת הביאה לפתחו של ווייט את הקרם דה לה קרם של אפשרויות הליהוק. בין מי שיספק את הסחורה הפעם אפשר למצוא את פ. מורי אברהם ("פני צלקת") ומייקל אימפריולי ("הסופרנוס") כשניים מתוך שלושה דורות של איטלקים אמריקאים שחוזרים לסיציליה לטיול שורשים; היילי לו ריצ'רדסון כפורשיה, העוזרת האישית של טניה; טום הולנדר כמקומי ממוצא אנגלי שמספק כתף לטניה, ושני חברים ותיקים – וויל שארפ ותיאו ג'יימס ("אשתו של הנוסע בזמן") – שמגיעים עם בנות הזוג שלהם (מייגן פאהי ואוברי פלאזה) לחופשה משותפת. ארבעתם מהווים את הדמויות המרכזיות בעלילה. מאבקי הכח ביניהם הם מפגן מרהיב של סאבטקסט והדינמיקה בינם ובין הצופים היא רכבת הרים. רגע אחד אתה אוהב מישהו ושנייה אחרי זה מתעב אותו. ווייט, כמו שאמר הולנדר בריאיון לקידום העונה השנייה, מעודד אותך לשפוט את הדמויות שלו ואז מכריח אותך לסלוח להן איכשהו.
2 צפייה בגלריה
הנאה היא אחד המוטיבים הבולטים בסדרה. מתוך "הלוטוס הלבן" עונה 2
(צילום: Fabio Lovino/HBO, באדיבות yes)
גם העונה הזאת נפתחת עם גופה, סיפור רצח שווייט משלב אותו בעלילה באופן שגובל בבדיחה, והפעם היא גם לא הגופה היחידה. זאת לא תעלומת Who Done IT והשאלה מי ביצע את הרצח היא שולית. מה שווייט רוצה שנתמקד בו זה היחסים בין הדמויות. בחמשת הפרקים הראשונים, (מתוך שבעה סך הכל) שנשלחו לביקורת, ניכר שגם הפעם ווייט בהחלט נמנה על קליקת היוצרים שנהנים מהעבודה שלהם ולא מתייסרים ממנה. זה מורגש. למרות העיסוק בנושאים מורכבים הנאה היא אחד המוטיבים הבולטים בסדרות של ווייט. הכתיבה קולחת מאוד, אותנטית, טבעית, הדמויות מורכבות אבל לא אניגמטיות, הן אנושיות, והסאטירה והעצמה הרגשית לא באות האחת על חשבון השנייה. "הלוטוס הלבן" חוזרת, והיא בהחלט באה להרים.
