נכון לכתיבת שורות אלו, העסקה למכירת קטלוג השירים של פינק פלויד טרם נחתמה. לפי הערכות היא אמורה להכניס לכיסיהם של חברי הלהקה כחצי מיליארד דולר - לא רע בכלל עבור הרכב שלא ממש קיים כבר עשרות שנים. סביר להניח שהסיבה שהעטים עוד לא נשלפו והצ'קים טרם החליפו ידיים, קשורה גם לסכסוך הארוך בין רוג'ר ווטרס, הבסיסט ומנהיג הלהקה שעזב אותה בתחילת שנות ה-80, לבין מחנה ה"רק לא ווטרס" המורכב מהגיטריסט דיוויד גילמור, המתופף ניק מייסון והקלידן המנוח ריק רייט. לכאורה, הם היו אמורים לסיים את המחלוקת על הזכויות והאפשרות להשתמש בשם הלהקה עוד ב-1985, אבל מתברר שהם עדיין נהנים לריב ולסנוט זה בזה.
4 צפייה בגלריה
צילום עטיפת האלבום Animals, פינק פלויד
(צילום: Keystone / Hulton Archive / GettyimagesIL)
הסיכוי לאיחוד בין החברים הנותרים של פינק פלויד נראה די אפסי כרגע. ווטרס ממשיך להופיע לבדו ולפזר את ה"אהבה" שלו לישראל ברחבי העולם. גילמור נמצא כרגע בחופש ואמור להשלים מתישהו את העבודה על אלבום סולו נוסף שלו. עד שזה יקרה, מעריצי הלהקה הרבים יכולים להתנחם בהוצאה המחודשת שיצאה היום (ו') לאחד מהאלבומים החשובים בגוף העבודות של הלהקה - Animals. האלבום שיצא במקור לפני 45 שנה זכה לעטיפה חדשה ולמיקס חדש ומוצלח, שנעשה כבר ב-2018. במשך ארבע שנים הוא המתין במחסנים, בין היתר גם בגלל שחברי הלהקה פשוט לא מסוגלים להסתדר ביניהם.
הצגת היחיד של ווטרס
גם ב-1977 חברי פינק פלויד כבר לא ממש הצליחו להסתדר ביניהם. ההצלחה המסחררת לה הם זכו עם יציאת האלבומים The Dark Side of the Moon מ-1973, ו-Wish You Were Here מ-1975, הפכה אותם ללהקת הפרוג החשובה בעולם, ולאחד מהרכבי הרוק העשירים. שני האלבומים האלו נמכרו בטירוף. הם המשיכו להימכר - פחות או יותר באותו הקצב - גם כשהלהקה נכנסה לעבוד על האלבום הבא שלה, Animals.
לא מעט להקות רוק מתקדם עברו טלטלות במהלך שנות ה-70. ולא רק בגלל שהפאנק שהחל לשטוף אז את הממלכה המאוחדת ביקש להציג את פינק פלויד ודומותיה כדינוזאורים עשירים ומסואבים שמוטב להם להיכחד. ג'נסיס הפכו תוך שנתיים מחמישייה לשלישייה ושינו את סגנונם המוזיקלי. גם יס עברו כמה זעזועים טקטוניים ואיבדו מזוהרם. ג'טרו טאל המירו את הפרוג שלהם בפולק אקוסטי. קינג קרימזון יצאו להפסקה ארוכה והרכבים מצליחים וחשובים פחות החלו לפזול בהדרגה לעבר מחוזות הג'אז-רוק. אצל פינק פלויד, לפחות כל חוץ, כמו מאומה מכל זה לא קרה. הרביעייה עדיין עבדה ביחד והיא גם המשיכה להופיע בהצלחה לא מבוטלת במסגרת סיבוב ההופעות In the Flesh באירופה ובארצות הברית.
אבל בתוך הבית הייתה סערה. הלהקה אומנם נכנסה לאולפן החדש שלה בצפון לונדון כרביעייה וגם יצאה ממנו באותו הפורמט, אך יחסי הכוחות בה השתנו ללא היכר. Animals אמנם יצא כאלבום של פינק פלויד, אך למעשה הוא היה הצגת יחיד של ווטרס שבה החברים האחרים משמשים - במקרה הטוב - כמעט כניצבים. ווטרס כתב את כל השירים וגם את הלחנים, והביא איתו מהבית שני שירים Raving and Drooling ו-You've Got to Be Crazy שנכתבו עוד במהלך העבודה על האלבום Wish You Were Here.
ווטרס אומנם השאיר לגילמור סולו יחיד ונהדר ביצירה הארוכה והמרכזית של האלבום, Dogs, שבה גם השני קיבל קרידט ככותב שותף. שמם של רייט ומייסון לא הוזכר באגף הזה. מייסון פחות התרגש מהסטטוס החדש שלו בהרכב וגילמור המתוסכל התנחם בבן החדש שנולד לו. הוא היה צריך להירגע איכשהו מהעובדה שווטרס לא דוחק אותו הצידה אלא שהוא גם הביא לו עוד גיטריסט על הראש - את סנואי וואייט כדי שזה ינגן את הסולו ב-Pigs on the Wing. רייט שכמעט ונבעט החוצה מהלהקה (הבעיטה הסופית הגיעה זמן לא רב לאחר מכן) היה כבר שבר כלי. גם ככה המצב שלו היה קשה: הנישואים שלו התפרקו והוא התמכר לסמים.
גרסה מוזיקלית ל"חוות החיות"
אחד מהביטויים המפורסמים לעוינות (וכנראה שגם לקנאה) שהפגינו אנשי הפאנק כלפי הרכבי הפרוג, היה המנהג שלו ג'וני רוטן, סולן הסקס פיסטולס, להסתובב עם חולצה שעליה הכיתוב "אני שונא את פינק פלויד!". נדמה שגם בלהקה המצליחה, לפחות שני אנשים הסתובבו עם תחושות דומות. מהרגע שבו ווטרס נטל את המושכות והפך אותה למופע סולו, גילמור ורייט החלו לפזול החוצה. ב-1978, שנה לאחר צאת Animals, הוציא כל אחד מהם את אלבום הסולו הראשון שלו. פינק פלויד של 1977 עדיין הייתה בחיים, אבל היא עברה זעזוע עמוק. קו השבר הזה היה הצעד הראשון בדרך לעזיבת ווטרס את ההרכב - לא לפני שהוא השתלט עליו לגמרי.
עוד במדור מוזיקה:
זה לא היה אמור להיות כך. הרעיון שווטרס הביא ללהקה כשהיא החלה לעבוד על האלבום היה ליצור גרסה מוזיקלית לספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות". ברוח הספר, ווטרס מדמה בשלושת השירים המרכזיים באלבום את בני האדם לחיות: כלבים, חזירים וכבשים. הראשונים מייצגים את אנשי העסקים, השניים הם סמל לפוליטיקאים צבועים, צדקנים ותאווי כוח (ההשראה הגיעה מכיוונן של מרגרט תאצ'ר ומרי וויטהאוס) והאחרונים הם הרוב, עדר עצום ההולך בעיניים עצומות אחר היתר מבלי להבין עד כמה אלו מנצלים אותם. הרעיון יפה, גם הביצוע מרשים ברובו, אך היה משהו די צורם בעובדה שווטרס - צדקן ומטיף רועש למוסר כבר אז - נהג בחברי ההרכב שלו בדיוק באותה הדרך שנגדה הוא יצא באלבום הזה.
"חוות החיות" לא היה הספר היחיד של אורוול שהיווה השראה לאלבום ורק העצים את הצביעות של ווטרס באותם ימים. גם רוחו של הספר "1984" הדיסטופי, המתאר זוג שמנסה לחיות תחת שלטון טוטליטרי המדכא כל מחשבה עצמית, נשבה לתוך האלבום, כפי שאפשר לשמוע בשיר Pigs On The Wing. גם 45 שנה אחרי שהשיר היפה הזה יצא, ואותו ווטרס הקדיש לאשתו דאז, זה די מדהים עד כמה ווטרס התנהל בדו-פרצופיות: כתב ושר כנגד רודנות כשבפועל הוא פועל כטירן המבטל את שותפיו ללהקה. אבל יש פה גם מידה של צדק פואטי - האיש שמנגן את מרבית תפקידי הבס באלבום הוא דווקא גילמור ולא ווטרס.
כמו לכל אלבום חשוב של פינק פלויד, גם ל-Animals יש עטיפה אייקונית. הרעיון המקורי - גם הוא של ווטרס כמובן - היה לצלם בלון עצום של חזיר ממולא בהליום שירחף מעל לתחנת הכוח באטרסי של לונדון. בניגוד לחברי הלהקה המסוכסכת שהיו כבולים להרכב, החזיר ההוא עשה מה שבלונים אמורים לעשות: הוא התנתק מהכבלים שעיגנו אותו, התעופף בשמי לונדון והמשיך עד לגרמניה. המחדל הזה ששיבש את התוכניות הגרפיות של העטיפה, תוקן לבסוף בעזרת שילוב בין צילום התחנה החומה והמדכאת עם השמיים הכהים לציור של החזיר הסורר. החזיר ההוא מככב גם בעטיפה שיצאה לרגל המהדורה המחודשת. גם תחנת הכוח המפחידה עדיין שם, אך עכשיו היא מצולמת מזווית אחרת וסביבה אפשר למצוא מנופים ופסי רכבת רבים. האווירה התעשייתית והמנוכרת שהיא משדרת עדיין מערערת את שלוות הנפש.
כש-Animals יצא בשעתו הוא התקשה לשחזר את ההצלחה של שני קודמיו. למרות שהוא אלבום יחסית קל להאזנה הוא גם נמכר פחות טוב מהם. הוא עדיין מהנה, וגם המיקס החדש בהחלט מוצלח, אך שיריו יחסית נשכחו. בשני אלבומי ההופעות שהוציאו שלושת חברי פינק פלויד ללא ווטרס הם לא ביצעו אף שיר ממנו, אפשר להבין למה. אולי עכשיו, כשגילמור ומייסון יתיישבו להקשיב בנחת למיקס החדש של האלבום באחוזות שלהם, הם יוכלו להירגע סוף סוף מהימים המתוחים ההם מלפני 45 שנה.
