מוקדם יותר השבוע הוזמנתי להופעה על גג תל אביבי מצופה דשא סינטטי בדרום העיר. לא מועדון מוכר, אירוע על גבול המחתרתי-משהו. בקהל - עשרות בודדות של אנשים, חלק מוכרים יותר וחלק פחות אבל מה שבטוח הוא שאף אחד לא נקלע להופעה הזו בטעות. חברים ויוצרים בעשייה המקומית שבאו לתמוך בזוג מוזיקאיות, סלומה - פרקשניסטית ומבצעת מופלאה שכל שיר שלה הוא מסע רוחני, ורומי או, שמצטיינת בכל ז'אנר אותו היא כותבת מחדש, ומציבה סטנדרט פורץ דרך, מרגש וחסר גבולות. אם השנייה מוכרת לכם ועוד לא עשיתם אחד ועוד אחד עם הכותרת, מצוין. "כל אחד רוצה להצליח בזכות עצמו," היא אומרת בריאיון ל-ynet. "אבל כל אחד מקבל קלפים שונים. זה הקלפים שקיבלתי".
"בתעודת הזהות 'רומי חנוך', עכשיו יוצאת לקריירת סולו והשם הוא 'רומי או'" היא מסבירה. "אני כן באיזשהו מקום מנסה לפנות לשוק העולמי, חנוך לא עובד באנגלית - סורי, גם בעברית זה קשוח". שם הבמה, היא מסבירה, נובע מהחיבור שלה לדמותו של רומיאו ב"רומיאו ויוליה" של שייקספיר. "זה גם הקעקוע הראשון שעשיתי, בגיל 16", היא מספרת, בעודה חושפת את כתובת הקעקע על שוקה הימנית. "זה גם מתחבר לי לתקשורת בין האנרגיה הגברית לבין האנרגיה הנשית שלי. וגם אני אוהבת שבעברית זה, 'רומי או- זה או זה…'" ("או" כמו מילת ההשוואה, ע"ט) חנוך מעידה באותה הנשימה שהיא "מלאה בסתירות".
למי שהייחוס עוד לא ברור לו, אביה של רומי הוא כוכב הרוקנ'רול הבלתי מעורער של המוזיקה הישראלית, שלום חנוך. נתוני הפתיחה אומנם מבטיחים למי שגדלה בבית שעשייה מוזיקלית הייתה מבורכת ורצויה בו, אבל חנוך שמאז ומתמיד רצתה לעשות מוזיקה משלה - ברחה הכי רחוק כדי לעשות זאת.
"הייתי מאוד בדיכאון כל החיים ובארץ הרגשתי מאוד לא שייכת. רק רציתי לעוף מפה", מתארת מי שניסתה מספר פעמים להגשים את חלומה הגדול ולעבור לניו יורק. אבל לחנוך הייתה להקה בארץ בשם Bar Vase ("ברווייז, עיוות של המילה 'ברווז'") והם הופיעו ב"רוק עצמאות" וחיממו את פורטיס. על האלבום עליו עבדו במשך ארבע שנים, היא אומרת שמדובר ב"אחד האלבומים הכי יפים שיצאו פה, אבל שמעו אותו לדעתי 50 איש".
רק כשהתחילה לעבוד עם שי רוט, בעזרתו המוזיקלית ובתמיכתו החברית, משהו זז. אותו הפרויקט התרחב לכדי להקת פאנק, PowerSnap (פאוורסנאפ) וחנוך זכתה לנסוע סוף סוף לתפוח הגדול להשלים את ההקלטות לאי.פי הראשון שלהם. חמושה בחברתה הטובה מימי התיכון, הבסיסטית נגה דוידסון ("אמרתי לה, פסנתר זה לא מגניב. בואי תנגני בס. היא הפכה להיות אחת הבסיסטיות הכי טובות בעולם"), השתיים יוצרות מניו יורק, וחנוך מוסיפה בכנות שהיא מקווה שהצלע השלישית בהרכב, המתופף החדש, ישרוד: "יש לי עניין עם מתופפים, הם כל הזמן מתחלפים". הרוקנ'רול זורם בדמה.
אני פוגשת את חנוך בבית קפה בתל אביב, בשוק לוינסקי החביב עליה, לשיחה כנה ובלתי מתנצלת. מוזיקה ויצירה בוערת בה כשמש יוני שצורבת את פניה, בהחלטה משותפת אנחנו עוברות לשולחן מוצל. גיאוגרפית, חנוך מחלקת את חייה בין ניו יורק ותל אביב והביקור הנוכחי בארץ צפוי להסתיים אחרי הופעה משותפת שלה ושל סלומה שתתקיים ב-30 ביוני, בגן מאיר תל אביב, כחלק מאירועי הלילה הלבן בעיר.
הסיוט של כל לייבל
מלבד פאוורסנאפ, המוזיקאית חברה גם בסופר-גרופ Ghost Funk Orchestra (גוסט פאנק אורקסטרה) שמשלבת נשפנים ושלוש זמרות ובדיוק השלימו סיבוב הופעות בחוף המערבי ובדרום ארצות הברית. בין היתר ביקרו בנוואדה, קליפורניה, טקסס, ג'ורג'יה וניו אורלינס. "היה טירוף", העיניים שלה בורקות. "שלושה שבועות שכל ערב מופיעים במקום חדש שלא הייתי בו אף פעם".
"אני לא יכולה שלא ליצור בכל כך הרבה מקומות", היא משתפת כשנשאלת על הפעילות המוזיקלית שלה, זו שמדלגת בקלילות בין ז'אנרים. "פעם הייתי יושבת על המיטה ובוכה מזה שאני לא יכולה לעשות פופ כי בחרתי ברוק. עכשיו אני בקטע של 'פאק איט', אני אעשה הכול. יש לי להקת פאנק, אני בלהקה ששרה סול וג'אז ועכשיו בפרויקט הסולו זה אקלקטי ברמות - ארבעה ז'אנרים לפחות ושלוש שפות, הסיוט של כל לייבל".
אני מנחשת שניסית להתחמק מהיצירה פה לאורך השנים, מאיפה נבעה הבחירה לחזור וליצור בארץ?
"עברתי לניו יורק וגם כשהיה לי נורא קשה שם לא הייתה לי כוונה לחזור. רציתי להיטמע, להתבולל. אבל אז בקורונה, אחרי שאני והאקס נפרדנו, באתי לפה להירגע. הייתי הכי מבולבלת וקרו כל מיני דברים שגרמו לי להתאהב בישראל, בתל אביב ובעברית. בכלל, בקורונה שמעתי מלא יהודית רביץ, מלא הכבש השישה עשר, מלא היהודים," היא צוחקת, "באתי לארץ עם רוגע ופחות אנטי לשפה. משהו בלשיר בעברית הרגיש לי כל כך ישיר".
השיר החדש שלך "תאומים אדומים" יצא היום.
חנוך נושפת החוצה, "הייתה מלא חרדה, עכשיו זה לחץ רגיל". היא שמה אצבעות על צווארה, "הדופק סבבה".
עוד במדור מוזיקה
למה? בגלל השפה והמקום?
"בגלל הכול. בעיקר בגלל שזה סולו, בגלל שזה בארץ, בגלל שאני מסכימה קצת להפסיק לברוח. זה שיר שכתבתי לפני יותר משנה. אני מאוד מקווה שגם אנשים חדשים שלא מכירים אותי יאהבו אותו. ואני בהחלט קצת מפחדת שלא יאהבו אותו או אותי. בא לי לגרום לאנשים להרגיש כמו שמוזיקה של אחרים גורמת לי להרגיש. בא לי לתת משהו".
את היצירה בשפה העברית חנוך מייחסת למוזיקאים שלטענתה היו הכי משמעותיים בתהליך. "ספציפית גון בן ארי (סופר, יוצר ומוזיקאי, ע"ט), חבר ממש טוב, בן אדם חשוב נורא בחיים שלי. וגם אלון עדר", בכל הזדמנות בריאיון, חנוך מבקשת להזמין פנימה בדלת, שהייתה פתוחה עבורה באופן יחסי, מוזיקאים ומוזיקאיות שעברו איתה כברת דרך. "גם דניאל רובין היא חלק עצום מלמה התחלתי לכתוב בעברית. "'האלבום שיעיר את אמא' הוא נכס צאן ברזל, אלבום שלם על התמודדות עם מחלה נפשית במשפחה. זה מטורף בעיני! היא מדהימה".
8 צפייה בגלריה
רומי חנוך: "דניאל היא חלק עצום מלמה התחלתי לכתוב בעברית. היא מדהימה". דניאל רובין
(צילום: טל שחר)
איך הקשר שלך ושל אבא שלך? אתם בקשר טוב?
"כן, קשר טוב. אחלה אבא, איש חמוד. מאוד מופרד מהיצירה שלו מבחינתי, האבא שיש לי בבית ושלום חנוך שאני שומעת בספוטיפיי. אין לי כל כך מה להגיד על זה, יש לי מלא מה להגיד על אמא שלי".
כשהיא לא גרה בניו יורק, חנוך גרה עם הוריה בתל אביב, וכדי להתפרנס עבדה כברמנית וכמלצרית. "בגלל שאני נוסעת הרבה לארץ אני לא יכולה לברמן יותר, כל פעם מפטרים אותי כשאני נוסעת. התחלתי לעבוד בעריכת וידאו, אם מישהו צריך - דברו אליי" היא צוחקת. "כולם צריכים לעבוד ומוזיקה זה אחד התחומים שלא מכניסים כסף, אלא אם כן את אריאנה גרנדה או דרייק. בחצי השנה האחרונה אני קצת מתחילה לעשות כסף ממוזיקה, מהופעות של גוסט פאנק אורקסטרה ומהטור ומההקלטות מרוויחה קצת כסף אבל בקושי, בפרויקטים שלי אני רק מפסידה כסף בינתיים".
"כל חיי התבאסתי בטירוף שנולדתי בת"
הסינגל שונה מכל המוזיקה שחנוך הוציאה עד היום. כאמור, הוא נכתב בשפה העברית, הולחן במקצב בוסה נובה, אין בו פזמון וקופצת מתוכו תחושת נוסטלגיה. כשנשאלת על היצירה בסגנון זה, חנוך מעידה כי הייתה אובססיבית ליהודית רביץ ואסטרוד ז'ילברטו באותה התקופה בה נכתב השיר, "הייתי צריכה רוך," מוסיפה. אבל כמות סימני השאלה שעולים במהלך ההאזנה לו, בעקבות הבחירה לכתוב בלשון זכר או השפה המשעשעת, הכמעט חידתית, הופכים את השיר למסע קצר בתוך אוסף של רגעים פרטיים.
"תאומים אדומים" / רומי או
פעם הייתי יושב על האסלה
וכותב לך
והיו לי תאומים אדומים על הרגליים
מחר אני יורד לתל אביב
וגם שזה רעיון טוב מה שאמרת
שגם בשבת הבאה אני יבוא
אני בירושלים ומאושר לי
ואני לא מצייר
מחר עושים ארוחת צהריים
ולא הזמנתי אותך
(בטח נתקל בלילה)
(ועם נתקל את יכולה לקרוא לי שמעון)
את תבואי מתי שתרצי ואני מבטיח לעשות את זה שווה בשבילך
ובא לי לעשות ציור שלך ביחד עם נרצה
ואפשר ללכת וללכת
עד שידקרו אותי
או מה שתרצי
זה קצת רומנטי
אבל מותר לנו גם להיות חברים
תעשי מיקסים יפים בלב
תעשי מיקסים יפים בלב
"מה שמגניב לדעתי בשמיעה ראשונה של השיר, זה כמה שהוא מוזר", היא אומרת. את הבחירה בגוף ראשון ולשון זכר, היא מגבה כאנטי לעמימות המגדרית הקיימת בכתיבה באנגלית בגוף ראשון ושני. "חלק גדול מאוד בדרך שלי זה המאבק בין האנרגיה הנשית לאנרגיה הגברית שיש בי", חנוך ממשיכה. "כל חיי התבאסתי בטירוף שנולדתי בת, ואני לא טום-בוי ויש לי את כל הקימורים, ויש לי מראה ומניירות של בת, אבל לא אהבתי את ההוויה הנשית. חשבתי שאם הייתי בן הכול היה הולך לי יותר טוב ובכיוון שרציתי. אחת הסיבות שהתחמקתי מלכתוב שירים מתוקים ועדינים והלכתי לרוק ואני קשוחה - זה לגמרי בגלל זה. עכשיו אני כותבת שיר רך, אבל בלשון זכר".
8 צפייה בגלריה
"חלק גדול מאוד בדרך שלי זה המאבק בין האנרגיה הנשית לאנרגיה הגברית שיש בי". רומי או
(צילום: סי פיש)
"השיר הוא הודעת טקסט שקיבלתי ב-2015 מבחור שמאוד מאוד חיבבתי, ולא היה ברור מה הוא מרגיש כלפי כל כך. הוא חיבב אותי באיזושהי צורה אבל כמו שרואים בהודעה, זה מאוד לא ברור. ההודעה לא ערוכה בכלל - ככה זה נשלח".
ככה? עם השגיאות?
"עם הכול. הדבר היחיד שעשיתי זה להוריד שורה איפה שמתאים לי, אצלו זה היה בפסקה אחת. הוא שלח לי את זה ואמרתי, 'וואו, איזו הודעה הזויה ומהממת. יום אחד אני אעשה עם זה משהו'. זה ממש נשאר לי בלב ובראש שש שנים. ניסיתי לעשות את הלחן הכי משונה שאני יכולה לעשות, שיתאים לטקסט המשונה הזה. אבל גם נורא מתוק".
לכל מי שתהה אגב, מה המשמעות של שם השיר, "תאומים אדומים", התשובה חבויה בתחילת הטקסט. בשיא הריאיון חנוך מובילה אותי לתשובה, ומעידה בעצמה שלקח לה זמן רב להבין את כוונת המשורר. "פעם הייתי יושב על האסלה / וכותב לך / והיו לי תאומים אדומים על הרגליים", אני מנסה לחקות את מהלכיו של המשורר מולה, עם המרפקים על הירכיים והסמראטפון בידיים והכול, ומיד מבינה - פואטיקה מודל דור ה-2000. "זה כמו מתנה בעיני, ההודעה הזו" היא אומרת.
את השיר הפיק נמרוד גולדפרב (נימשי) שגם ניגן בס, ושותף בתהליך יצירת האלבום, על פרקשנס וקולות - סלומה שחנוך קוראת לה "הרופאה שלי. היא מחזיקה את השמיים מליפול". יונתן דסקל על הקלידים "לא יודעת איך השיר היה קיים לפני הליינים מושלמים שלו". וחנוך על הגיטרה הקלאסית, "זו שיש בה מלא טעויות אבל זרמנו איתה! יש קטע שהגיטרה ממש חורקת, כי אני לא לוחצת טוב על האקורד, אולי זה יהיה הרגע האיקוני". באלבום הבכורה שלה משתתף גם אחיינה של חנוך, עמרי קרן, מוזיקאי ויוצר בשפה האנגלית שפצח בקריירת סולו בשנה שעברה, עם צאת שירו Love In Mind. "יש לו שני שירים בעברית שהם הכי יפים בעולם אבל הוא לא מוציא אותם, החלטה שלו", היא מעידה.
אתם משתפים פעולה הרבה?
"לא יודעת אם הרבה, אבל כשהקלטתי את האלבום הבנתי שאני צריכה גיטרה, והוא אחד הגיטריסטים הכי טובים שיש. אמרתי לו 'בוא תנגן לי' והוא אמר 'בטח, יאללה'. אחד השירים באלבום זה דואט איתו" היא מגלה. כשנשאלת על הקשר המשפחתי, חנוך מעידה שעמרי, יהלי ומאיה - אחותה הגדולה "הם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם".
במשפחה מוזיקלית שכזו, חנוך מגלה שגם אחיינה יהלי קרן, הוא גיטריסט מופלא. "כשהיינו קטנים עמרי היה Lead (גיטרה מובילה, ע"ט) ויהלי היה מלווה, יש לו רית'ם היסטרי, וייב של ג'ון מאייר, דברים מסובכים נעימים וגרובים. הוא כותב שירים ומתחילים ללחוץ עליו להוציא את זה".
בבית דרבנו אתכם לעשות או לא לעשות מוזיקה?
"לעשות, ברור".
נשמע כיף בית מוזיקלי, אצל רוב האנשים זה בגדר חלום או תחביב.
"כן, אצלנו לוקחים את זה ברצינות" היא צוחקת.
8 צפייה בגלריה
"מאוד מופרד מהיצירה שלו מבחינתי, האבא שיש לי בבית ושלום חנוך שאני שומעת בספוטיפיי". שלום ורומי חנוך
(צילום: מוטי לבטון)
בבית חנוך מספרת שגדלה על הביטלס, "נראה לי כולנו, לא?" היא צוחקת. "גם כוורת, בטירוף. חולה על כוורת. אמא שלי (לימור ירון, ע"ט) הייתה המפיקה-מנהלת הצגה של דני סנדרסון, עבדה איתו הרבה שנים. ככה ההורים שלי הכירו. היא הכירה את המנהל הצגה של אבא שלי, ואז הוא שידך ביניהם, מאוד חמוד".
בחודש אפריל שלום חנוך ביטל הופעותיו מסיבות רפואיות. "הוא בסדר וזה מה שחשוב" אמרה חנוך. מאז השניים עלו יחד לבמה ביום רביעי שעבר כחלק מהמופע "שרים מאיר אריאל" והעניקו ביצוע משותף ל"סוף עונת התפוזים". כשנשאלת על הזיקה למוזיקה של אריאל, היא משתפת שהיא "זוכרת אותו מאוד במעורפל, הוא מת כשהייתי בת שש בערך. אני זוכרת קצת מהביקורים בקיבוץ וזוכרת ספציפית שיר אחד שאבא שלי היה שר לי, "אולה בבו", שיר על מעין יצור-איש-מעוות 'במקום אצבעות ימינו יש אנקול'", היא שרה. "זה שיר שממש אהבתי. וגם 'נשל הנחש', 'זרעי קיץ', 'לא יכול להוריד ממך את העיניים' וכל המיליון שירים שאבא שלי הלחין".
ולעלות על הבמה עם אבא?
"כיף, עושה את זה מגיל 15. וגם זה מאוד, אוי, יגידו עליי 'היא מקבלת במה רק כי היא הבת של', 'בגלל אבא שלה'. אני מכירה המון מוזיקאים ישראלים מדהימים, שהוציאו מוזיקה מדהימה ולא קיבלו את הבמה הזאת".
שלום ורומי חנוך בביצוע משותף ל"סוף עונת התפוזים", "שרים מאיר אריאל"
(צילום: אליסף דעואל)
"מה שבטוח זה שאם המוזיקה שלי לא טובה, אז אני לא אצליח"
"אני בשלב בחיים שעבדתי מלא שנים וקרעתי את התחת וקוששתי מה שאני יכולה - בלי להשתמש בקלפים שקיבלתי, וחברים בניו יורק אומרים לי שאני מטומטמת, 'איך את לא משתמשת בזה'. אולי אם הייתי נולדת עם אותם סקילז מוזיקליים, אבל נראית כמו דוגמנית, אז יכול להיות שזה מה שהיה פותח לי דלתות. קיבלתי גם הרבה קלפים מבאסים".
למה את מתכוונת?
"אפילו זה שאני אישה וזה לא תואם את מה שרציתי, אם זה המבנה גוף שלי, איפה שנולדתי, השפה המדינה, הכול. אם זה הדיכאון באמת שמאוד עיכב אותי. גם אחרי המון שיחות עם אחותי, החכמה באדם, אז אני מאוד מתמודדת עכשיו עם מה יגידו וכמה ילכלכו עליי שאני משתמשת בדלת הזו שלאחרים אין. אבל גם לאחרים יש דברים שלי אין. כל הפרויקט סולו זה התמודדות עם כל זה, מה שבטוח זה שאם המוזיקה שלי לא טובה, אז אני לא אצליח. לא משנה כמה אבא שלי מפורסם או מצליח או עשיר".
חנוך מוסיפה שהאלבום צפוי לצאת בסתיו, "בא לי שהוא יהיה מוכן כבר". תאריך מדויק עוד אין אבל הוא צפוי להכיל תשעה שירים, כשאחד אפילו נכתב בשפה היפנית. "אני לומדת את השפה עשור, ויותר ברצינות מאז הקורונה. המורה ליפנית תיקנה לי רק שני דברים", היא מתגאה. בין מיקס הז'אנרים הצפוי באלבום הזה יש גם "שניים-שלושה ממש פולקיים, אפילו ארבעה. פולק אמריקאי ופולק ישראלי", ואם זה לא מספיק אז יש גם שיר אר אנ' בי, טעון באנרגיה של דיווה אמריקאית ואותו זכיתי לשמוע על הגג התל אביבי.
בתום אותו הביצוע שזכה לתשואות נלהבות, מישהו בגולדן רינג של קדמת המחצלות צעק "למה זה לא ברדיו?". התשובה נענתה על ידי יושב מתחם ה-VIP של הכיסאות, שלום, אביה של רומי: "למה הרדיו לא בזה?". השוואה זו נקודת פתיחה מעניינת למדי. טריקית, אין ספק - אבל יש בה עניין. בהופעה למזלי, לא יכולתי להתעסק בדבר מלבד המוזיקה. גם ברגעים בהם צלילי העיר התפלחו פנימה לתוך הביצועים המרגשים של סלומה ושל רומי או; הקדיחות, הצפירות וקולות השכנים בחדר המדרגות - נדמה היה כי השתיים מנצחות גם עליהם, או שהזמינו אותם במכוון. דבר לא הפריע לקסם להתרחש.
את מוטרדת מההשוואה ליצירה של אבא שלך?
"אומנם אבא שלי לא עושה בוסה נובה או אר אנ' בי, אבל פולק זה משהו שאני כן מאוד נוגעת בו באלבום. המוזיקה שלו היא השראה ענקית בשבילי, כמובן, הוא המוזיקאי שאני הכי אוהבת בארץ ואחד המוזיקאים שאני הכי אוהבת בעולם. הוא גאון כאילו אין דברים כאלה".
יש לך גם רוקנ'רול בעברית?
"השיר היחיד שהוא רוקנ'רולי יחסית זה מאוד 'אלון עדר'. זה כאילו שיר שהוא כתב, אבל אני כתבתי אותו. אני אוהבת גם לחקות את אלון - אז בכלל".
יש חיקוי של אלון עדר? אפשר לראות אותו?
"אני לא שיכורה מספיק".
