במאי 2023 צפוי לעלות לשידור בנטפליקס הסרט "האם" בכיכובה של ג'ניפר לופז. הנ"ל עתידה לגלם שם מתנקשת המגנה בנחישות על בתה הנתונה בסכנה. משהו שמזכיר משהו שליאם ניסן בטח כבר הופיע בו. אבל עד שזה יקרה, לטובת אלה שעוצרים את נשימתם, נחת בסוף השבוע האחרון באותה אכסנייה ממש הסרט "לו" (Lou), שבו מגלמת זוכת האוסקר אליסון ג'אני ("אני, טוניה") את הגרסה האימהית של ליאם ניסן, ואף היא יוצאת, ניחשתם נכון, לאתר ולחלץ ילדה קטנה שנחטפה בידי אביה.
"לו" - טריילר
מועד התרחשותו של "לו" הוא שלהי שנות ה-80, והמקום הוא אי מאוכלס בקושי לחופי האוקיינוס השקט. הגיבורה החיה בו בבדידות מזהרת, בחברת כלבהּ, היא הגברת שבכותרת, אישה מקשישה שפניה הקשוחים מסתירים, כצפוי, חטאי עבר בלתי נסלחים ואשמה מייסרת שבעקבותיהן היא שוקלת, לא פעם, התאבדות. לו היא המקבילה הנשית של דמויות אייקוניות משנות ה-80, ובראשן רמבו. דמות זו, בגילומו של סילבסטר סטאלון, ייצגה את ההאשמה שהפנו ותיקי מלחמת וייטנאם כלפי הממסד שהונה ונטש אותם, ומלחמתו, לפחות בסרט הראשון והמכונן בסדרה, הייתה נגד נציגיו. מבלי לחשוף את מה שכל צופה אמור להבין די בקלות – גם לו היא מי שהתפכחה מאשליות פוליטיות.
הסרט מפגיש אותנו עם דיירת של לו, אם חד-הורית צעירה (ג'רני סמולט) המתגוררת יחד עם ילדתה הקטנה (רידלי בייטמן). קשה לדבר על מה שנחשף לנגד עינינו כאידיליה – אחרי הכל, האי הזה רחוק מלהיות גן עדן ולו מסתמנת כבעלת בית אנטיפתית – אך מה שזה לא יהיה מופר כאשר בעלה-לשעבר של האישה (לוגן מרשל-גרין) צץ במפתיע וחוטף את הבת, תוך שהוא משאיר אחריו שובל של גופות, מכונית ממולכדת וגלויות חידתיות שהנמען האלמוני שלהם יתגלה בהמשך. לו, על-אף הרושם הראשוני, מתעשתת, נחלצת לטובת האם המבועתת ויוצאת יחד עמה, בעיצומה של סערה אימתנית, לעלות על עקבותיהם של האב החוטף והילדה.
לכאורה זהו עוד סרט בז'אנר הגיבור המיוסר היוצא למסע אלים של גאולה. מסע שיסודותיו הקולנועיים מצויים במערבון המופתי של ג'ון פורד, "המחפשים" (1956), שבו יוצא ג'ון וויין להציל את אחייניתו שנחטפה בידי אינדיאנים שרצחו את בני משפחתה, וכמובן בגלגולו המודרני-אורבני של סרט זה, "נהג מונית" (1976) של מרטין סקורסזה. בפועל, "לו" עוסק באמהוּת מפלצתית שחטאיה כאם נוראים פי כמה מהעוולות הפוליטיות-מדינתיות הנדונות בסרט זה, ושמהוות נקודת מוצא לעלילה המטורללת שמובאת פה. מבלי לחשוף יותר מדיי, ישנו בסרט חיבור בין אם-מפלצת, גאולה ישועית, ואפילו הדהודים מסיפור פרנקנשטיין שבו, כזכור, היצור המפלצתי הוא שיקוף של חטא ההיבריס של יוצרו.
"לו" הוא סרט הקולנוע השני של במאית הטלוויזיה אנה פורסטר. ישנן בו סצנות אפקטיביות, במיוחד אלה המתרחשות בעת הסערה, אך הוא לרגע לא פונה להעמיק בדמויות שלו. למעשה, דמותה המורכבת של גיבורת הסרט נותרת סתמית כמו ההברה האחת, החולפת, של שמה וכותרתו: לו. למרבה המזל, נמצאת כאן אליסון ג'אני, שחקנית נפלאה, שמוכיחה שגם אם אין יותר מדי עומק לדמות שהיא מגלמת – די בנוכחותה כדי לחפות על זה. ננסח זאת כך: כאשר תסריטאים (במקרה הזה מגי כהן וג'ק סטנלי) נדרשים לרגע הזה שבו העימות הפיזי נעצר כדי שכל דמות תדבר על עברה האפל, מה שהיא חשה וחוותה – משמע שהדמויות אינן מפותחות כהלכה. ג'אני פשוט מטיחה את הטקסטים שלה באופן שמסייע לנו להתעלם מכך.
זהו סרט זניח למדי שעלילתו מופרכת. חזרתו אל שנות ה-80 הרייגניסטיות אינה שופכת אור חדש על העידן ההוא, ויש משהו בדמותה של לו שהופך אותה לכמעט אנכרוניסטית. דמותו של רמבו, אחרי הכל, ייצגה מחאה כנגד אבהות הרסנית – המדינה שבגדה בו. לו מגיחה מתוך אותו עשור כאיזושהי רוח רפאים, כביטוי של אישה שבחרה בשירות המדינה על פני תשוקת האמהוּת – וזהו ההיבט שהיה יכול להעניק לסרט מידה מסוימת של מורכבות אפלה. האם זהו אך מקרה ששיאו של הסרט מתרחש בתוך מגדלור מזדקר שבשלב כלשהו גם קורס? אבל העיסוק בנושא הזה מסתכם בכמה משפטים שנמסרים בין סיטואציה מגוחכת אחת לאחרת – ולא שזה רע. זו פשוט החמצה.
"לו", לסיכום, מוכיח שגם נשים בעשור השביעי של חייהן יכולות לכסח גברים צעירים וחסונים מהן בהרבה. יש אכן משהו מהנה בצפייה באליסון ג'אני הולמת ונחבלת רק כדי לקום חזרה כאילו כלום לא קרה. זהו כנראה הרגע הזה בקולנוע העכשווי שבו מתנקשות רדומות מגלות את חדוות האימהות, ושום דבר לא יעצור אותן.
