19 במאי 2019, תאריך הסיום הרשמי של "משחקי הכס", היה יום קשה למיליוני הצופים האדוקים של הסדרה ברחבי העולם. אם לא די בכך ששמונה העונות המסעירות נחתמו בפרק מאכזב שהיה בעצם שיעור באזרחות, הם נאלצו להיפרד לתמיד מדאינריז, ג'ון סנואו וטיריון לאניסטר. הדרקונים והסכסוכים בין בני משפחת סטארק לבית לאניסטר והאחרים שהיו חלק מחיי היומיום שלנו - וסיפקו לנו אינספור נושאי שיחה חדשים על בסיס שבועי - חדלו להיות חלק מהשגרה. אבל העולם הדמיוני שהגה ג'ורג' ר.ר. מרטין לא מת. וכמו המהלכים הלבנים, הוא קם מהקבר והתחיל לפסוע לעבר כיבושו של יעד נוסף: הסדרה "בית הדרקון". הכרזת HBO על הפקתה בסתיו 2019 הייתה זריקת אדרנלין עבור הקהל העצום, ושידור הפרק הראשון הערב (ב') ב-HOT, yes וסלקום tv הוא בגדר תחיית המתים. הציפיות אדירות, אבל לא צריך להיות חוזה עתידות או לתקשר עם עורב בעל שלוש עיניים כדי לנבא שהסדרה החדשה לא עומדת בסטנדרטים יוצאי הדופן של קודמתה. אחרי צפייה בשישה מתוך עשרת פרקי העונה הראשונה של "בית הדרקון", צר לי לדווח ש"משחקי הכס" זה לא.
"בית הדרקון" – טריילר
ייתכן ש"בית הדרקון" לא נועדה מלכתחילה להיות המשך ישיר של "משחקי הכס", אלא רק להיאחז בשובל ההצלחה חסרת התקדים שלה ולאסוף פירורים סגנוניים וחלקי גופות שהותירה אחריה. בראיונות לקראת העלייה לשידור הקפידו התסריטאי הראשי ראיין קונדל, הבמאי מיגל ספוצ'ניק וכן צוות השחקנים להבהיר כי על אף היותה פריקוול לסדרת המקור מדובר בשני מיזמים שונים לחלוטין. זוהי היתממות. אפשר אולי להבין את הטיעון הזה מטעמים הפקתיים, כלכליים ויחצניים, שכן רבים ניסו לשחזר את הצלחת "משחקי הכס" וכשלו - אולם ככל שמדובר בצופים, רוב רובם מעוניינים לקבל עוד מהרע הכל כך טוב הזה שהתרגלו אליו. אך ב"בית הדרקון" יש פחות מעשים ויותר דיבורים. כל כך הרבה דיבורים. פחות פנטזיה וסצנות אקשן רחבות היקף על רקע נופים מרהיבים, ויותר דרמה מאחורי דלתות סגורות, בחדרי חדרים, בהם לא קורה יותר מדי. לפחות לא לנגד עינינו. "משחקי הכס" נוצרה לכאורה מלכתחילה כאורגיה פרועה של מין ואלימות שנועדה לענג קהל גברי. זוהי קלישאה מרגיזה לקבוע שנשים לא יכולות ליהנות מתכנים בוטים שכאלה, ואכן צופות רבות נשאבו לתוך העולם הנועז של ווסטרוז. על פי אותם מונחים שמרנים, נוקשים ודי מטופשים, אפשר להגיד שאם "משחקי הכס" היא סדרה לבנים, הרי "בית הדרקון" היא המקבילה לבנות - ולא בגלל שבמרכזה עומדות גיבורות נשיות.
"בית הדרקון", שמבוססת על עלילת הספר "אש ודם" (אותו כתב מרטין כתגובה להצלחת העיבוד הטלוויזיוני לסדרת ספריו "שיר של קרח ואש"), מתרכזת כל כולה במשפחת טארגאריין הידועה בקרבתה לדרקונים. העובדה ששושלת המלוכה כמעט ונכחדה היא כבר סוג של ידע כללי עבור הצופים, אך העלילה - כמעט 200 שנה לפני נקודת הפתיחה של "משחקי הכס" - תגולל בפנינו את ההתרחשויות שהביאו לנפילתו של בית הדרקון ותחזור לדברי ימי שבע הממלכות. בדומה לדרמות תקופתיות מן ההיסטוריה האנושית המוכרת, מימי רומא העתיקה ועד ימי הביניים, גם בבית המלוכה הזה אילן היוחסין המשפחתי הוא זה שמכתיב מי שולט. כמו בחצרות של יוליוס קיסר ברומא, הנרי השמיני באנגליה והמלך סלמן לבית סעוד בסעודיה של היום, רק בנים זכרים יכולים לטעון לכתר. אבל מה קורה כשהמלך הוא אבו אל בנאת? זהו המצב שבו מוצא עצמו וייסריז טארגאריין (פאדי קונסידיין). אחרי שאשתו האהובה מתה במהלך לידה של בן תינוק שבעצמו לא שרד, הוא נדרש לקבוע מי יהיה יורש העצר - אחיו החתרן הבלתי נלאה דיימון (מאט סמית') או בתו היחידה ראינירה. בצעד חסר תקדים בתולדות ווסטרוז, הוא מכריע לטובת ראינירה טובת הלב והשאפתנית. זוהי מהפכה של ממש, ולא בטוח עד כמה היא מתקבלת על הדעת.
משלב זה ואילך אנחנו מלווים את ראינירה הצעירה (מילי אלקוק), ובשלב מאוחר יותר בגרסתה הבוגרת (אמה ד'ארסי), כשהיא מנסה לפלס בבטחה את המסלול פורץ הדרך שנפתח בפניה לכס המלכות. תחילה דיימון האלים נתפס כאיום הגדול ביותר על עתידה כמלכה, אולם בהמשך מסתבר שהאיום ארוך הטווח מגיע דווקא מצד חברתה הטובה אליסנט, בתו של יד המלך הערמומי אוטו הייטאואר (ריס איפנס). כנערה, אליסנט (אמילי קארי, שגילמה את דיאנה הצעירה ב"וונדר-וומן") הייתה האדם הקרוב ביותר לראינירה. אולם בהמשך היא פתחה קרבה כפויה למלך וייסריז, שלקח אותה לאישה. בבגרותה (אוליביה קוק נוטלת את המושכות מקארי, שכל כך דומה לה, בניגוד לגל גדות), היא אף הביאה לו שני בנים זכרים, שהם מטבע הדברים יורשים פוטנציאלים על חשבונה של מי שהייתה חברת נפש ועכשיו הפכה ליריבת נפש. למעשה, רוב רובו של סיפור הרקע עוסק במי מתחתן עם מי ולצורך איזו ברית פוליטית קבל עם ועדה, ומי בוגד עם מי בסתר, וגם מי פועל במחשכים כדי לחשוף רומנים סודיים, לחרחר ריב וליצור קרעים משפחתיים. כך מתקדמת לה העלילה מחתונה ללידה.
כשמקלפים את כל השכבות, "משחקי הכס" תמיד הייתה אופרת סבון. החומרים שהניעו את העלילה לאורך שמונה עונות היו התככים והמזימות, האהבות והשנאות, הבריתות והבגידות, ההבטחות והפרתן, הסודות והרכילויות, והסחיטות באיומים ובדמעות. אלה הם החומרים שמהם עשויות דרמות מצליחות, ממש כמו "דאלאס" ו"שושלת" בשעתן, או הפיתוח הקומי הנוכחי שלהן "יורשים". בני משפחת יואינג, קרינגטון וקולבי שאבו את הצופים לעסקי המשפחות בתעשיית הנפט, או לחילופין תאגיד תקשורת בינלאומי במקרה של לוגאן רוי וצאצאיו. ואילו בעולם הבדיוני של מרטין הכול סובב סביב כס המלוכה והפריבילגיות המפליגות שבאות איתו. הקשרים חברתיים ותקופתיים בצד, המשותף לכל הסדרות המשגשגות הללו הוא מאבקי ירושה בין אחים, בני דודים, גיסים וחברים. הם חולקים קרבה, קרבות והקרבות, מתוך תאווה אדירה לכוח פוליטי ועוצמה כלכלית וגם יצר תחרותי מוגזם ביחס ליריביהם. כל אלה מניעים גם את "בית הדרקון".
הסדרות הללו המחישו שמה שקורה במשפחות הכי טובות מועצם ומוגזם במשפחות הכי עשירות בחברה הקפיטליסטית החזירית בטקסס, קולורדו או ניו יורק, ואף יוצא מכלל שליטה בממלכה הדמיונית וחסרת הרחמים לא פחות של ווסטרוז. אבל אופרת הסבון המכונה "משחקי הכס" לא הייתה הופכת לתופעה תרבותית חסרת תקדים אם כל מה שהיה להציע לה זו התשתית הדרמטית הנצלנית ומרובת התפניות ביחסים בין הדמויות. דיוויד בניוף ודי. בי. ווייס הנחילו אותה לעולם פנטסטי אלים, מחוספס, גס ובלתי מרוסן. במציאות אכזרית כזו, הקטטה הבלתי נשכחת בין קריסטל לאלכסיס ב"שושלת" לא יכולה להסתכם בשריטות ובתלישת שערות בלבד, אלא במוות. גם הרומנים האסורים של שיב רוי ומאהביה ב"יורשים" לא מתחוללים במציאות כזאת בכותונות לילה מתחת לשמיכות, אלא בסצנת מין אינטנסיבית, והשאלה מי ירה בג'יי. אר. יואינג (הפרק המהולל ב"דאלאס" שנחשב עד היום לאחד מהאירועים הטלוויזיוניים הכי נצפים אי פעם) לא מסתיימת בפגיעת קליע בגב, אלא באיברים כרותים. אם הסטנדרטים הנועזים הללו שהכתיבה "משחקי הכס" נחשבים צעד קדימה על ידי אלו שנשבו בקסמה, הרי שמבחינה זו "בית הדרקון" מהווה שני צעדים אחורה, ולא רק בציר הזמן הכרונולוגי של העלילה.
למרות קו הזינוק המבטיח שלה, "בית הדרקון" מתקשה לצאת לדרך נועזת משלה ולחלוף על פני משוכות ההססנות של יוצריה. מפלס האלימות פחת מאוד, שלא לדבר על סצנות הסקס הצנועות והמוצנעות. אם יש לכם ציפייה לרגעים שורטי תודעה, כמו הסצנה שבה דאינריז נאנסת על ידי חאל דרוגו, אתם יכולים לגנוז אותה מראש. אפשר לערער את הצביון המוסרי במרחבים הדמיוניים של שבע הממלכות, אבל זה לא ערכי התקינות הפוליטית בהוליווד של היום. "אי אפשר להתכחש לכך שהאקלים השתנה ואני לא חושבת שאפשר לעשות היום את 'משחקי הכס' באותו אופן כמו בעבר", הודו אמה ד'ארסי, מכוכבי הסדרה (המזדהים כנון-בינאריים), בראיון ל-ynet. זה ניכר במיוחד בסצנות הקרב שהיוו סימני היכר עבור "משחקי הכס". במהלך ששת הפרקים הראשונים יש כמה קטטות אלימות, הוצאות להורג, כמה רגעים של זוועות מבחילות (כמו חוף ים שבו פצועים מוטלים כמאכל להמוני סרטנים חפצי בשר חי), ואירוע אחד בלבד המהדהד את ההיקפים של שדות הקרב האדירים של "משחקי הכס".
באופן כללי, בשלב זה לפחות, נראה שההיקפים של "בית הדרקון" מתונים ומצומצמים יותר מקודמתה, ולמען האמת גם ביחס להפקות אחרות בהשראתה. התחרות בגרעין העלילה היא בין שתי נשים, בני זוגן וצאצאיהם, והמאבקים לא יוצאים החוצה מחוץ לחצר המלוכה ולא מערבים כמעט דמויות אחרות ממחוזות רחוקים, וגם אם יש תחושת כוננות לקראת מלחמה גדולה, כרגע רק מדברים ארוכות על אסטרטגיות, במקום ליישם אותן בשטח. כך למשל באחד הדיונים המשמימים בקבינט, כשהמלכה אליסנט ויורשת העצר ראינירה מתווכחות על היתרונות והסיכונים של יציאה למלחמת מנע נגד פולשים מבחוץ. המלכה מסבירה למה החזית המדוברת הוזנחה מחוסר תקציב, וראינירה מגיבה בקביעה ש"מלחמה עולה יותר". כפי שהפרקים הראשונים נראים, ישיבות ההפקה של הסדרה התנהלו כנראה באופן די דומה, אולי בניסיון לנהל סיכונים ולצמצם עלויות בהשקעה בסצנות קרב שהורגלנו אליהם. "מלחמה עולה יותר" גם מאחורי הקלעים.
למרות כל זאת, ייתכן שמוקדם להכריע את דינה של "בית הדרקון" על סמך העונה הראשונה שלה. ותיקי המעריצים זוכרים שלא היה פשוט להתניע גם את המסע הטלוויזיוני של "משחקי הכס" בפרקים הראשונים, שהתרכזו בעיקר בבית סטארק ובאחיזתם בממלכת הצפון. אבל גם אם היוצרים מנסים להתכחש לזיקה לסדרת המקור, נקודת הפתיחה שלהם אמורה להיות טובה יותר בהתחשב בשדה הידע העצום שכבר יש לנו על העולם הדמיוני של מרטין וקורותיו. הסדרה שלהם מתמסרת כל כולה לאופרת הסבון שבתשתית העלילה, ומתרחקת משאר האלמנטים שהפכו את "משחקי הכס" לתופעה יוצאת דופן, גם אם לא מנומסת או מצטדקת, בתרבות הפופולרית. בסדרה הנוכחית אין אקזוטיקה או מיסטיקה. אין זאבים, אין עורבים עם שלוש עיניים, אין דותראקים פראיים ואין זומבים או ענקים או מהלכים לבנים. דרקונים אומנם יש למכביר, אבל כאלה לא חסרים בטלוויזיה שלנו היום. כמו כל אופרת סבון, גם "בית הדרקון" מביאה לנו רגעי שיא בדמות טקסי נישואין מפוארים וטעונים, אבל גם הם מחווירים ביחס לחתונת הדמים ב"משחקי הכס", או פרק החתונה המולדבית הבלתי נשכח ב"שושלת".
בניגוד לרוח הגסה והמחוספסת וחסרת הבושה של "משחקי הכס", היוצרים של "בית הדרקון" מנווטים את הסדרה שלהם בנתיב ישיר ומכוון לעבר עיסוק במאבק האישה בפטריארכיה. נישואי כפייה, הציפיות להביא ילדים (ואם אפשר בנים), והאפליה בכל הנוגע לעצמאות ויכולת ההנהגה של נשים. כל אלה הם נושאים חשובים שדנים בהם בלא מעט מיזמים קולנועיים וטלוויזיוניים עכשוויים, והדמויות של ראינירה ואליסנט מבטאות את המורכבות שלהם בין חתונה, ללידה לשאפתנות ולמאבק בכבלי החברה המסורתית. זה שינוי מהותי ביחס לעיצוב הדמויות הנשיות ב"משחקי הכס", כמנהיגות חזקות, שטופות חמה ושאפתנות, טובות מראה, חושניות מטבען ומנצלות או מנוצלות על רקע זה. גישה זו הציבה את בניוף, ווייס ומרטין מול ביקורת נוקבת לאורך השנים. זוהי ביקורת מתבקשת, אבל מה שקונדל וצוותו מציגים כאלטרנטיבה היא גרסה צדקנית, כמעט סטרילית ולמען האמת גם מתנשאת על פני נשים באשר הן, הגונות או מושחתות. עדיף לעשות אהבה על מלחמה, אבל ראינירה ואליסנט רק מדברות, גם על זה ועל זה. הן חיוורות, חנוטות ושטחיות ביחס לדאינריז וסרסיי, ומיניות רק ברמיזה. לא כך ננפץ דעות קדומות של נשים כעלמות חסודות ונילחם בתפיסה השמרנית של גברברי הממלכה, וגם שלנו.
מוצדק או לא, בכל הנוגע לחוויית הצפייה - השיח התיאורטי הזה, והמלל הבלתי נסבל שמחוללת אותו, יכולים אולי לתחזק דרמה תקופתית מסוגננת או אופרת סבון רגשנית, אבל לא סדרת פנטזיה בלתי מתפשרת מהסוג שנשאבנו לתוכה. כזו שמחפיצה את הגוף הנשי והגברי העירום, ואז חותכת אותו לחתיכות באקט של אכזריות. אולי "בית הדרקון" לא נועדה מלכתחילה להמשיך את דרכה של קודמתה, אבל אם הכוונה היא להשתתף בקרב הירושה של "משחקי הכס" ולזכות בכס המלוכה הטלוויזיוני, היוצרים יידרשו להגביר ולהעצים את ההיבטים החצופים שהחניפו לקהל, גם אם הם מנוגדים למסר העקרוני: תחרות מכוערת בין הדמויות, אלימות בוטה, מין פרוע, מפלצות, דרקונים וערעור מוחלט של חוקי המוסר מתוך תאווה לכוח. זה התמהיל שסחף רבים כל כך למסך מכל שכבות החברה ללא הבדלי דת, גזע, מין ומגדר, ועל פי ערכים אלה תישפט הסדרה החדשה. סביר להניח שרבים יגזרו עליה מוות בעינויים כבר בשלב מוקדם זה. לא מן הנמנע שהסבלניים והמפרגנים שייקצו לה תקופת מבחן עשויים בעצמם למות בעינויים. לא מכאב, אלא משעמום.
