השנה ראיתי את אמא שלי בפעם הראשונה.
אבא שלי האהוב חולה מאוד, והיא נאלצת לטפל בו.
סליחה, היא לא נאלצת לטפל בו.
היא בוחרת לטפל בו.
תמיד הרי אפשר לבחור אחרת.
כשיש אדם חולה בבית, המון דברים צפים.
הדינמיקה מתחדדת.
לפעמים בני המשפחה מתכנסים ושוקעים עוד יותר, כל אחד בתפקיד הספציפי שלו, בתוך המארג המשפחתי העדין.
לפעמים זו הזדמנות ליציאה מהתפקיד שסחבת עליך שנים.
לפעמים זה מביא לפיצוץ גדול.
לפעמים לקרבה מרגשת.
מה שבטוח, זה תמיד עושה משהו.
כשיש אדם חולה בבית, האנשים סביבו מתפשטים.
מתקלפים.
משקפים את צבעם האמיתי.
זה מעמת אותם עם מציאות קשוחה שכמעט אי אפשר לברוח ממנה או לייפות אותה.
בסוף מישהו צריך לקלח את אבא.
כן, כשיש אדם חולה בבית, האנשים סביבו מתגלים.
וגם אמא שלי התגלתה השנה במלוא גדולתה ופגיעותה.
אותה אמא שנלחמה על יד ימין שלי כשהרופאים טענו שתישאר משותקת לכל החיים (היד שבה נכתבות מילים אלה ברגע זה ממש).
אותה אמא שהעבירה איתי לילות שלמים על קו הטלפון כשהתרסקתי נפשית בצבא.
אותה אמא שחיבקה את בן זוגי בחתונה, ואז הכריזה בקול רועד במיקרופון:
"חיימק'ה, אתה הבן שלנו!".
אותה אמא, שחשבתי ששום דבר לא יכול לשבור אותה - נשברה.
בפעם הראשונה ראיתי אותה - או שאולי הסכמתי לעצמי לראות אותה - נאבקת.
לראות אותה חלשה.
פגיעה.
בפעם הראשונה ראיתי את אמא שלי מבקשת עזרה.
כל השנים הסתכלתי עליה בעיניים מאדירות.
הפכתי אותה לדמות כמעט מיתית. חסרת פגמים. כל יכולה.
חצבתי פסל חסר דופי בדמותה, והאמנתי בכל ליבי שהיא חפה מטעויות.
בעצם קיימתי בעקשנות את התפקיד המשפחתי שלי – בן זקונים מפונק שצריך שיגוננו וישמרו עליו.
והיא, היא קיימה בדבקות את התפקיד שלה – אמא לביאה שאינה נסדקת. שלא זקוקה לעזרה. שהכול קטן עליה. אישה פלדה.
היום אני מבין שעשיתי לה עוול גדול.
שמתי אותה על מזבח, ודרשתי ממנה לעמוד בכל הציפיות המופרכות שלי ממנה.
הדמות הזאת שבניתי שירתה אותי.
הילד שבי סירב להתבונן בה ולראות אותה כדמות עגולה, מלאה, רבת שכבות ורבדים.
סירב לקבל את כל כולה, כאישה המדהימה והמורכבת שהיא -
כזאת שנופלת.
ששורדת.
שמפשלת לפעמים.
שלא תמיד יודעת את התשובה.
שזקוקה לחיבוק.
אני מודה, עדיין קשה לי לכתוב את המילים האלה.
עדיין קשה לי להתבונן בה בעיניים פקוחות לרווחה.
אבל אמא שלי היא בסוף בשר ודם.
כן, מגיע שלב כזה, שבו אנחנו מבינים שההורים שלנו הם בסך הכול בני אדם.
אנחנו לומדים להסתכל עליהם בעיניים נקיות ומפוכחות, לראות אותם כמו שהם באמת.
פתאום הבנתי שההילה הדמיונית שיצרתי סביבה, לא אפשרה לי להתקרב אליה עד הסוף.
לא אפשרה לי לגעת בה באמת.
בניתי מרחק ביטחון ויכולתי להגיע רק עד נקודה מסוימת.
לא מעבר.
להתבונן רק בעיניים חיצוניות.
אף פעם לא פנימיות.
ככה שימרתי את הדמות החזקה הזאת שכל כך הייתי צריך בחיי.
דמות שידעתי שאני יכול להישען עליה, להיאחז בה, להיתלות עליה בכל הכוח אם וכאשר אפול חזק.
עכשיו אני כבר גדול.
גדול ומסוגל.
אני שואף לתנועה, להתפתחות, ואני לא מוכן בשום אופן להישאר בתפקיד המשפחתי הצר שייעדתי לעצמי.
אני יודע שישי בי יותר מזה.
אני יודע שיש בה יותר מזה.
אני יודע שאני יכול להישען על אמא שלי, אבל שגם היא יכולה להישען עליי.
אני יכול להזדקק לה, אבל גם היא יכולה להזדקק לי.
אני יכול להתפרק מולה.
לבכות על כתפה.
לבקש שתציל אותי.
אבל גם היא.
גם היא יכולה להתפרק מולי.
לבכות על כתפי.
לבקש שאציל אותה.
ובדיוק בגלל זה השנה ראיתי את אמא שלי בפעם הראשונה.
לא בעיניים מגדילות של ילד.
לא במבט תינוק חסר ישע שצריך שאמא תתקן לו את היד.
לא במבט הנער המפוחד שזקוק לאמא שתשלוף אותו מהדיכאון.
לא במבט הבן ההומו שחייב שאמא תאשר אותו.
אלא במבט אמיתי, אנושי ורגיש, שלא מפחד לבוא במגע עם הצדדים הסדוקים והפחות הנעימים.
שלא מפחד לבוא בביקורת.
להיכנס לעימות.
לכעוס.
שלא נבהל מלפגוש את אמא שלו, גם כשהיא נאבקת.
שפורץ את מרחק הביטחון, את הגדר הדמיונית שבה הקפתי אותה.
השבוע אמא שלי חגגה יום הולדת.
לא משנה כמה אנסה, לעולם לא אצליח להסביר לה במילים כמה אני אוהב אותה וכמה עמוק היא נטועה בלבי.
והשנה, אפילו עוד יותר.
אני מאחל לה שתמיד-תמיד יראו אותה, ובעיקר שתראה את עצמה כמו שהיא -
רבת ממדים. שלמה. מלאת ניגודים פנימיים. חזקה מספיק כדי להיות חלשה.
