לפני 37 שנים נחרט "מכסחי השדים" בעומק ליבם של ילדי שנות ה-80. הסרט הפליא לשקף את רוח התקופה בעלילה שכרכה יחד נון-קונפורמיזם, יזמות עסקית מפוקפקת ופנטזיה על-טבעית.
ביל מארי, הכוכב הבולט בקומדיות אנרכיסטיות כמו "מהומה במועדון" (הרולד ראמיס, 1980) ו"שם פס על הפס" (איוון רייטמן, 1981), גילם את דמותו של מנהיג "המכסחים" פיטר ונקמן. יותר ציניקן סרקסטי ממדען רציני של העל-טבעי. דן אקרויד (ששימש גם כתסריטאי שותף) היה ריי סטאנז הנלהב והילדותי, והרולד ראמיס (התסריטאי השותף השני) בתפקיד איגון ספנגלר הממציא המבריק והמאופק של טכנולוגיות הלוחמה והלכידה של הישויות העל-טבעיות. אליהם הצטרף השחקן האפרו-אמריקני ארני הדסון בתפקיד וינסטון וידמור המייצג את "האדם הרגיל".
מכסחי השדים – העולם הבא
ברוח שנות ה-80 "המכסחים" הכיל כמה סיטואציות בעייתיות בערכי הפוליטיקלי קורקט העכשווי, הבולטת שבהם היא סצנת סיפוק אוראלי שריי מקבל מרוח רפאים, וכמה רמיזות מיניות שעברו מעל ראש הילדים ("אדון המפתח" פוגש את גברת "שומרת השער"). אלו בוצעו בטיימינג קומי משובח, הרבה אלתורים מוצלחים ורוח השטות המתודלקת בקוקאין ששרתה על ההפקה. בקיצור, קלאסיקה.
במעבר למדיומים אחרים - סדרות אנימציה בטלוויזיה, משחקי מחשב, ושלל מרצ'נדייזינג של בגדים וצעצועים, "מכסחי השדים" נותר כנוכחות משמעותית בעולם הילדות האמריקני של העשור. בקולנוע, לעומת זאת, לא הצליחו ללכוד שוב את "הברק בבקבוק". "מכסחי השדים 2" (1989) דשדש כלכלית וכשל ביקורתית, ובמשך כרבע מאה לא צלחו הניסיונות להתקדם עם החלק השלישי, בעיקר בגלל חוסר הנכונות של ביל מארי לשתף פעולה. ב-2014 הרולד ראמיס נפטר ונדמה כי בכך נגוז החלום לראות את השחקנים הנותרים מתאחדים לסרט נוסף.
אבל, כמו רוחות רפאים, קניין רוחני מוצלח הוא דבר שאף פעם לא מת לחלוטין בהוליווד. "מכסחות השדים" (פול פייג, 2016) השתמש באסטרטגיה המפוקפקת של אתחול תוך שינוי מגדר. לא מעט מרכיבים מוחזרו מהעלילה המקורית, עם ליהוק שהתבסס בעיקרו על קומיקאיות מ-SNL (קריסטן ויג, קייט מקינון ולזלי ג'ונס) וחיזוק של מליסה מקארתי. התוצאה הירודה כללה בעיקר אלתורים שאולי הצחיקו את אנשי הצוות בזמן הצילומים אך לא עבדו באולם הקולנוע. תוספת חטא על פשע הייתה גם התנשאות על מעריצי המקור שהואשמו כי תיעובם את הסרט נובע ממיזוגניה.
"מכסחי השדים: החיים שאחרי" (Ghostbusters: Afterlife) מנסה, לכאורה, לתקן. הוא מפגין חרדת קודש שאינה במקומה כלפי "מכסחי השדים", סרט שעבד כל כך טוב דווקא בגלל שלא לקח את עצמו ברצינות. הפוזה הזו היא הבסיס לניסיון לפתח סדרת סרטים חדשה עבור דור חדש של צופים. בהחלט יתכן שהכוונות של התסריטאי-בי=מאי ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו") היו טובות, הוא הרי בנו של איוון רייטמן שביים את שני סרטי "מכסחי השדים" ומשמש כעת כמפיק של הסרט הנוכחי, אבל התוצאה גרועה כמעט כמו "מכסחות השדים".
"החיים שאחרי" שם במרכז את רעיון המשפחה וההמשכיות הבין דורית. הרגש המרכזי שאליו הוא מכוון אינו הומור עם ניצוצות של חתרנות, אלא התרפקות סנטימנטלית. במהלך הניסיון לחלוב כמה שיותר רגש הקליימקס מבצע דברים פסולים מוסרית. מרוב רצון "לכבד" הסרט מתפקד בעיקר כפורנוגרפיה פטישיסטית של מה שאבד ב-37 השנים שחלפו מאז המקור. על כל ילד של שנות ה-80 שיזיל דמעות על זיכרונות ילדותו האבודה, יהיו לא מעט צופים שיירתעו מהמניפולציה שהסרט מבצע.
המודל הוא סדרת הטלוויזיה המצליחה "דברים מוזרים", אבל בעוד שזו עושה "הומאז'" ללא מעט סרטי פנטזיה-מד"ב-אימה של שנות ה-80, ב"חיים שאחרי" יש התמקדות אך ורק בסרט בודד. כל פרט ב"מכסחי השדים", כל חפץ, משפט, ישות על טבעית, מחווה מאולתרת או בדיחה ספונטנית זוכים להדהוד בסרט הנוכחי. זה קורה לאורך כל הסרט, אך מגיע לשיא מגוחך בשליש האחרון.
בסצנה הפותחת מתרחשת מתקפה של כוח על-טבעי בחווה מבודדת באוקלהומה. ההסתערות נבלמת במחיר חייו של האדם שפניו אינן נגלות. זהו, כך נבין במהרה, איגון ספנגלר (הדמות שגולמה על ידי ראמיס המנוח), ושכעת מותיר את החווה המרופטת לשאר בשרו היחיד – בתו קאלי (קארי קון).
הבת לא הכירה את אביה ששקע בעבודתו המסתורית, ולכן היא מלאת כעס ומפגינה חוסר עניין ואפילו בוז בפרויקט חייו. בגלל שהיא מרוששת היא מביאה את שני ילדיה לחווה, בניסיון לגלות מה ניתן למכור כדי להכניס קצת כסף (מעבר לאקט זה לאורך כל הסרט לא נראה שהיא מתפרנסת או מנסה להתפרנס). יחסה האינסטרומנטלי למורשת של אביה הוא כל מה שהסרט מתיימר לסתור אבל בפועל חוזר ועושה. זוהי הציניות של ניסיון למצוא ערך בשאריות, ללא מאמץ לייצר ערך חדש בעצמך.
הבן הבכור הוא טרבור (פין וולפהארד שמשחק ב"דברים מוזרים") בן ה-15 שכמו אימו מגלה אדישות מוחלטת למורשת הסבא. הוא יתחיל לעבוד במסעדת מזון מהיר בעיירה סאמרוויל הסמוכה, בעודו מנסה לחזר בגולמניות אחרי לאקי (סלסט אוקונור) המבוגרת ממנו בשנתיים. למרות האדישות של טרבור למדע וידע הוא יצליח לתקן די בקלות את מכונית ה"אקטו 1" - המכונית האיקונית של "המכסחים" ששוכבת במצב גרוטאה מזוהמת במחסן בחווה של הסבא.
הבת פיבי (מקנה גרייס) בת ה-12 היא גרסה מוקטנת של הסבא. ילדה גאונה שבקיאה בשלל תחומים, ומתנסחת באותו יובש רובוטי למחצה שראמיס הפגין בתפקיד. למרות הקלישאה המאוסה למדי של "הילד הגאון" מקנה גרייס היא נקודה לזכות הסרט. היא עושה עבודה טובה בהתחשב בשלל הבעיות בעלילה ופיתוח הדמויות. למרות המוגבלות החברתית המוצהרת של פיבי היא מתיידדת במהרה עם ילד אסייתי, חכמולוג מעצבן שמכונה "פודקאסט" (לוגאן קים), על שם הפודקאסט בנושאים על-טבעיים שהוא מקליט.
גארי גרוברסון (פול ראד), המורה של פיבי למדעים, מתגלה כמעריץ של "מכסחי השדים" וכמי שיש לו בקיאות רבה בעלילותיהם בניו-יורק של שנות ה-80, ובטכנולוגיות בהן הם עשו שימוש. הוא ופיבי, ובהמשך גם טרבור, "פודקאסט" ולאקי, יתחילו להתחקות אחר הסיבה שבגללה עבר הסבא איגון לגור בחווה הנידחת. הדברים שהם יגלו יהיו קשורים ישירות למקורות האיום הזכורים של הסרט הראשון.
בשני השלישים הראשונים "אחרי החיים" חביב, אבל לא מספק צחוקים ברי השוואה למקור. יש בו סצנה אחת, מוצלחת למדי, של מרדף פרוע ברחובות סאמרוויל אחר רוח רפאים מדרג נמוך. העלילה היא במהותה "חפש את המטמון" כאשר בכל פעם הנכדים מוצאים עוד פרט שהופיע בסרט הראשון – ה"אקטו 1", המדים, מלכודת הרוחות, מד ה-PKE , והפרוטון פאק. כל אחד מהם מוצב וויזואלית ומוזיקלית כאילו מדובר בהתגלות חפצי הקודש של תרבות הפופ. הצופים בגיל העמידה אמורים להתרגש מרגעים אלו ומכך שהסרט עושה לילדיהם היכרות עם האובייקטים הזכורים מילדותם. כלל לא בטוח שהילדים ישתכנעו שיש כאן מציאה.
בשליש האחרון, כאשר האיום העל-טבעי מתקדם לעבר שיאו, כל פרטי העלילה מהסרט הראשון נדחסים באופן מגושם ולעיתים מאוד שרירותי. כך, למשל, נוכחות איש המרשמלו הענק חוזרת בסרט הנוכחי כאנשי מרשמלו קטנים הקופצים מחבילות מרשמלו בסניף וולמארט.
את הקליימקס האמיתי יוכל לנחש כל מי שיעבור על הרשימה המלאה של השחקנים המשתתפים בסרט. בתיאוריה זה אמור להיות מרגש, אבל הדבר נעשה באופן מאולץ למדי ולא כתוב היטב. אחד השחקנים שיופיעו בחלק זה (וקל לנחש במי מדובר) נראה כאילו הובא לסט באיומי אקדח. דמויות הילדים נדחקות הצידה והופכות למשניות לטובת מי שאמורים לספק את הקהל הבוגר. הבעיה אינה עם הנוכחות של מי שהסכים בחוסר רצון להשתתף, אלא במי שאפילו לא יכול היה לסרב להופיע בסרט, ובכל זאת נגרר אליו מהקבר. גם אם היה רצון טוב מאחורי הקלעים, "החיים שאחרי" מתעלה על עצמו כמפגן של הרעות החולות בקולנוע שכל תכליתו היא מסחור נוסף של נוסטלגיה.
